תורת חיים חלק א מח

ואנן אין לנו אלא נערה המאורסה אע"ג דבנכנסה לחופה ולא נבעלה נמי יש לחלק בין בא על ישראלית לבין בא על כותית לענין עדה ועדים והתראה מ"מ לא חשיב אלא נערה המאורסה משום דנידון בדיני ישראל לגמרי משמע בין עדה ועדים והתראה כין לענין וזה לא שייך אלא בנערה המאורסה אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה כיון דלענין קטלא לא שייך למימר דנידון בדיני ישראל לתנא דכי מנשה לכך לא חשיב ליה. ועוד בדיני ישראל דקתני ברייתא דבסמוך משמע דלענין קטלא איירי דומיא דרישא דקתני כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה עובד כוכבים מוזהר עליה כו' וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' מלכים שכתכ אבל כותי הבא על ישראלית חייב ואם היתה נערה המאורסה נסקל עליה בדיני ישראל בא עליה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה הרי זה בחנק בדיני ישראל מדכתב בדיני ישראל משמע דעדה ועדים והתראה נמי בעינן

ואי בדינא ד דהו סייף הוא כתב התוס' דהוה מצי למימר תנא דבי מנשה הוא נראה דלא מצי לשנויי הכי דא"כ מאי קמ"ל דבא על אשת איש נידון בחנק פשיטא כיון דלתנא דבי מנשה אידי ואידי חנק הוא ועוד דמסתמא קתני סיפא דומיא דרישא וכי היכי דרישא דקתני בא על נערה המאורסה נידון בסקילה אתי לאשמעי' דאינו נידון במיתה דידהו סיפא נמי אתי לאשמעי' דאינו נידון במיתה דידהו ולתנא דבי מנשה הא א די ואידי חנק הוא

נשא אשה ובתה כונס אחת אשאר גרים עובדי כוכבים ומזלות קאי כדפירש רש"י ז"ל שנשאן בהיותן עובד כוכבים ומזלות ולהכי נקט כונס אחת ולא קאמר יקיים אשת כדקתני רישא מן האב יקיים

דף נח ודבק ולא בזכור מדלא כתיב ושכב ושינה וכתב ודבק דריש הכי וא"ת למה לי קרא תיפוק ליה מדכתיב היו לבשר אחד יצא משכב זכור שאין נעשין בשר אחד וליכא למימר דבלאו הכי איצטריך ליה לכדאמ' לקמן ודבק ולא שלא כדרכה דשלא כדרכה נמי מוהיו לבשר אחד נפקא יצא שלא כדרכה שאין נעשה בשר אחד כדאיתא בב"ר ולמאי דמסיק רבא באשתו ולא באשת חבירו ודבק ולא שלא כדרכה אתי שפיר. והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות מלכים כ' ו' עריות אסורות על עובדי כוכבים וכו' שנא' ודבק באשתו ולא באשת חבירו באשתו ולא בזכר וכתב שם בכסף משנה דס"ל דני אמרינן ודבק ולא בזכר לאו מודבק לחוד מפיק לה אלא מודבק באשתו כלומר מדמדכ' אשה משמע דוקא אשה ונא בזכר ומדלא כתיב ודבק באשה אלא באשתו מפקינן אשתו ולא אשת חבירו ולפי זה ניחא דודבק ולא בזכור לאו מיתורא ולא משינוי לשון יליף ואין להקשות לפירושו והיו לבשר אחד למה לי תיפוק ליה נמי מדמדכר אשה משמע דוקא אשה ולא בהמה וחיה דבהמה נמי אשה קרי לה בפרשת נח דכתיב ככל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו וחיה בכלל בהמה הוא מיהו קצת קשה כיון דאיצטריך קרא להזכיר אשה ולמיכתב באשתו למילף מיניה ולא ברשת חבירו א"כ מנא ליה למידרש נמי מיניה באשתו ולא בזכור

נשא אחותו מן האם יוציא כתבו התוס' דעכו"ם לא אסור באחותו אפי' מן האם לכאורה תימה השתא אחות אביו ואחות אמו אסירן ליה לר' אליעזר אתותו דקרובה טפי לא כל שכן ולאו קושיא היא שהרי לקמן קאמר דעובדי כוכבים ומזלות מותר בבתו אפילו לרבי אליעזר דאוסר באחות אביו ובאחות אמו אע"ג דבתו קר בה טפי וצ"ל דאחות אביו ואחות אמו לאו משום קרובה אסר להו רחמנא אלא לפי שהאיש מושל באשתו כמו שנאמר והוא ימשול בך ואינו מן הראוי שימשול אדם באחות אביו ואחות אמו משום כבוד אביו ואמו לכך אסר להו תדע שהרי עכו"ם מותר בבתו כדלקמן והבן אסור באמו אע"ג דחד קורבה נינהו וצריך לומר כדפירש' דא ט מן הראוי שימשול הבן באמו וכ"כ המפרשים דמהאי טעמא בישראל נמי האשה מותרת לאחי אביה ואחי אמה והאיש אסור באחות אביו ובאחות אמו

מפני מה לא נשא אדם את בתו כתבו התוס' דקשי' ליה משו' דכשאכלה חוה מן העץ היתה ראויה למות מיד ואי משום אדם כו' ותימה דא כ מנא ליה למידק הא לאו הכי אסירא דלמא בלאו הכי נמי היתה מותרת והא דנקט טעמא דגמילות חסד היינו משום דאי לאו טעמא דגמילות חסד אע"ג דמותרת לו היה אדם נושא את בתו כדי שתמות חוה מיד ולעולם עכו"ם מותר באחותו וע"ק דאם כן אכתי תיקשי אמאי לא מתה חוה מיד ואי משום אדם היה לו לישא את בתו אותה תאומה יתירה שנולדה עם הבל כדאיתא בב"ר ויליף לה מדכתיב את אחיו את הבל. ועד כיון דאדם הראשן היה פרוש מאשתו מאה ושלשים שנה וא"כ אכתי אמאי לא מתה חוה מיד ואי משום אדם היה לו להמתין ולישא בתו של קין. ועוד דמ"ש התוספות שכשאכלה חוה מעץ הדעת היתה ראויה למות מיד לאו סברא מעליא היא דאם כן אדם נמי היה ראוי למות מיד דמ"ש אדם מחוה והלא שניהם חטאו וכשם שאדם חשיב האשה אשר נתת עמדי וגו' חוה נמי אמרה הנחש השיאני וגו' עוד אמאי נקט כדי שישא קין את אחותו הוה ליה למימר כדי שישא אותה קי כיון איירי בה. ועוד דלישנא דמפני מה לא נשא אדם את בתו משמע דמן הראוי אוי מן הדין היה שישא את בתו ולפי מ"ש התוספות דהא קשיא ליה אמאי לא מתה חוה מיד לא הוה ליה למימר מפני מה לא נשא אדם את בתו כיון רלא רמיא עליו לישא את בתו לכך נראה דהאי תנא אית ליה שום סברא או רמז דע בד כוכבים אסור באחותו לכך קאמר מפני מה לא נשא אדם את בתו משום דקא קשיא לי' אמאי בנה הקב"ה עלמו באיסור והרשה לקין לישא את אחותו הוה ליה לצות לאדם שישא נמי אחת מבנותיו והוליד ממנה וישא קין את בת אחותו שמותרת לוו אמר שרצה הקב"ה לעשות חסד לקין שא"כ היה צריך להמתין עד שיוליד אדם בת מבתו ולא היה מוליד עד ש גדל הבת ותיהיה בת שלש עשרה שנה ולכך לא צוה לאדם ישא אח בתו כדי שישא קין את אחותו מיד שנא' כי אתרתי עולם חסד יבנה אלמא דאי לאו הכי אסירא ומשני דאע"ג דאית לה שם סברא מ"מ כיון דאשתרי אשתרי וההיא סברא ליתא

שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אתלמוד תורה קאי דברישא דקרא כתיב ושררתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה את. האדם ושמרתם היינו משנה כדפי' רש"י ז"ל בפ' ואתחנן גבי ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים

הא למדת שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול משום דאורחא דקרא הוא בעלמא היכא דבני לרבויי עכו"ם למיכתב ליה ריבוי באפי נפשיה כי ההיא דקתני לעיל איש איש לרבות את העכו"ם ולאו אורחא דקרא למיכלל עובדי כוככים ומזלות בהדי ישראל בחד סיבה והכא דכלל הכתוב כהנים לוים וישראלים ועיבד כוכבים ומזנות ואפי' כהן גדול בהדי הדדי בחד תיבה דכולהו בכלל האדם נינהו לומר לך דכולן שקולין ושוין הן בעסק התורה שאפי' העובדי כוכבים ומזלות שהוא שפל ופסול שקול הוא בזה ככהן גדול שהוא חשוב ומיוחס שבישראל ועוסק בתורה וכי האי גוונא דרשינן בעלמא יקרה היא מפנינים מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים דממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ כלומר התלמיד חנם אכ"ג דממזר ופסול הוא עדיף מעם הארץ אפילו כשהוא כ"ג המיוחס שבישראל

דרבא מדנשנית בסיני לישראל נאמרה לישנא דאדרבא בכל מקום משמע דאיפכא מסתברא קאמר והכא אי אפשר לפרש כן דליכא למימר דס"ל דאי לאו דנשנית בסיני מסתבר למימר דלזה ולזה נאמרה אכל השתא דנשנית בסיני ש"מ דלישראל נאמרה דהא בתר הכי קאמ' אדרב' מדלא נשנית בסיני לעובדי כוכבים ומזלות נאמרה ולא לישראל וליכא למימר דמעיקרא הוה סבר דכל שנאמר לעובדי כוכבים ומזלות לחוד לזה ולזה נאמרה אבל השתא דמשני ליה מד שנית עובדי כוכבים ומזלות כו' אלמא אי לאו דנשנית לא אמרינן לזה ולזה נאמרה לכך פריך לעובדי כוכבים ומזלות ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה כו' אדרבא הא איפכא מסתברא כו' דא"כ כי משני ליכא מידעם דלישראל שרי כו' אכתי תיקשי לפה לי למיהדר ולמתני עובדי כוכבים בסיני תיפוק ליה דליכא מידעם דלישראל שרי כו' אלא על כרחך צריך לומר דלא נישנית עובדי כוכבים ומזלות אלא משום מילה ופריה ורביה דנא תימא אינהו נמי לזה ולזה נאמרו לכך נראה דלישנא דאדרבא לאו דנקט והוי כאלו אמר ואימא מדנישנית לישראל נאמרה וכו'

אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה והא דיליף לעיל מאכל תאכל דנאסר לו אבר מן החי כתכו התוספות ורש"י ז"ל לעיל דנפקא מנה דאפילו אבר שנפל מאליו אסור ועוד נראה דרב פליג וס"ל דאדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי כי אם על שש מצית והכי איתא בב"ר פי"ו ויצו ה' אלהים על האדם לאמר וגומר ר' לי אמר ציוהו על שש מצית ויצו על עובדי כוכבים ומזלות וכו' וכן אתא במדרש רבה פר' ואתחנן הלכה על כמה דברים נצטוה אדם הראשון כך שנו חכמים על ששה דברים נצטוה אדה"ר על עובדי כוכבים ומולות וכו' אמר רבי וכולן בפסוק א ד ויצו ה' אלהים וגומר וכן כתב הרמב"ם ז"נ בפרק ט' מהלכות מלכים על ששה דבר ם נצטוה אדם הראשון על עובדי כוכבים ומזלות ועל ברכת השם וכו' הוסיף לנח אבר מן החי שנא' אך בשר בנפשו וגו'

מלאכי השרת היו צולין ט בשר ומסננין ט יין אבל לחם היה מוכן לפניו ולא היה צריך שום תיקון כי אז היתה הארץ מוציא גלוסקאות כמו שתוציא לעתיד כדאמרין ן בפ"ב דשבת אלא אחר שחטא נתקלל בזעת אפיך תאכל לחם משמע דקודם לכן לא היה צריך להטריח עצמו בתיקון הלחם וכן איתא בב"ר מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחוה ר' מאיר אומר חטים היו ר' שמואל בר יצחק בעי קמי ר' זעירא א"נ אפשר חטים היו א"ל אין והכתיב עץ א"ל מתמרות היו כארז הלבנון א"ר יעקב איתפלגין ר' נחמיה ורבנן ר"נ אומר המוציא לחם מן הארץ שכבר הוציא לחם גן הארץ ורבנן אמרי מוציא נחם מן הארץ שהוא עתיד להוציא לחם מן הארץ שנא' יהי פסת בר בארץ

דף ס' אינו חיב עד שיברך שם בן ארבע אותיות היינו של יו"ד ה"א וא"ו ה"א וזהו שם המפורש הנזכר בכל מקום כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות תפנה גבי נשיאות כפים דבמקדש אומר את השם ככתבו יו"ד ה"א וזהו שם המפורש הנזכר בכל מקים ובמדינה אומרים אותו בכנויו באל"ף דל"ת וכו לאפוקי שם בן שתי אותיות דלא אע"ג דאיהו נמי חציו של השם המפורש הוא. והרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות עובדי כוכבים כתב דע"ש של אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד נמי חייב סקילה וקשה דא"כ אמאי קאמר בסמוך ישראל ושם המפו' על אחת כמה וכמה אמאי נקט גם המפורש כיון דעל שם אל"ף דל"ת נמי חייב וצ"ל דס"ל להרמב"ם דשם של אל"ף דל"ת אע"ג דלאו שם המפורש הוא מ"מ כיון דכינוי של שם המפורש הוא שלא לקרות שם המפורש ככתבו אלא בשם אל"ף דל"ת וכך הוא מנוקד וכמו שדרשו חכמים זה שמי לעלם לא כשאני נכתב אני נקרא וכו' לכך שם אל"ף דל"ת כשם המפורש רש דמי וגם רש"י ז"ל כתב דשם המפורש דנקט בסמוך לאו דוקא נקט אלא כלומר שם המיוחד משום דס"ל דשם המפןרש היינו שם של מ"ב

ואי שם המיוחד מי גמירי תימה והא אין סברא לחלק בין שם המיוחד לכנויים דמה נפשך אי גמיר עובדי כוכבים ומזנות הכינויים הכתובים בתורה שם המיוחד שכתב שם נמי גמיר ואי לא גמיר שם המיוחד א"כ כינויים מנא ידע. ונראה לפרש דסתם עובד כוכבים ומזלות אינו יודע מה שכתוב בתורה ולא גמיר לא שם המיוחד ולא כינוים ים וא"כ הא דקאמר ואי שם המיוחד מי גמירי הוא הבין דכינוים נמי לא גמירי ונקט שם המי חד לאפוקי מדשמואל דאמר אין קורעין א א על שם המי חד והא דקאמר אלא לאו בכינויו. אפילו כינוים שהעובדי כוכבים ומ לות קורין להקב"ה בלשונם דאינהו נמי בכלל כינוים הן והמברכו חייב כמ"ש הרמב"ם בפרק כ"ו מסנהדרין גבי מקלל חברו או דיין דא נו לוקה כד שיקלל בשם וכתב שם דאם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראין בהן עובדי כוכבים ומזלות להקב"ה הרי הן ככל הכנויים והשתא אתי שפיר נמי הא דקאמר לעיל מהעגלון מלך מוצב שהוא עובדי כוכבים ומזלות ולא ידע אלא בכינויו עמד דמנא לה למימר דלא ידע אלא בכינוי וליכא למימר משום