תורת חיים חלק א מו

לישראל נמי אינה אוכלת בתרומה כדתנן בפ' אלמנה לכ"ג העובר והיבם והארוסין פוסלין להכי לא פריך ש"ס לרבי ישמעאל דמוקי קרא דובת כהן בארוסה א"כ איש ל''ל:

ורבי ישמעאל סבר מדקאמר ליה בת ובת וכו' וא"ת היכי ס"ד דהדר ביה דא"כ בת ובת למה לי דהא לא אתי בת ובת אלא לאפוקי מג"ש והתוס' כתבו דלא תימא דוקא ארוסה מדינא דלעיל וקשה דא"כ מאי קבעי ור' ישמעאל האי את אביה מאי דריש ביה דלמא איצטריך ליה גזרה שוה דלא תימא דארוסה ונשואה תרוייהו בשריפה מדינא דרבי שמעון ורבי עקיבא דאמרי שני כללות נאמרו וכו' אלא ודאי צריך לומר דמאן דדריש חד כללא הכי גמירי ליה דלא שייך למידרש שני כללות ומאן דדריש שני כללות סבירא ליה איפכא. לכך נראה דאפי' ליתא לג"ש איצטריך בת ובת לאשמעינן דאפילו הזקינה בשריפה זקנה לאו בכלל בת היא כמ"ש לעיל:

דף גב ונילף מפרים הנשרפין וא"ת אמאי לא משני אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה כדמשני בסמוך דהא סתמא דש"ס הוא דשקיל וטרי ומייתי להא דרב נחמן להכא ואי הוה מייתי לה מעיקרא תו לא הוה צריך לפרושי למאן דיליף מעדת קרח מ"ט לא יליף מבני אהרן. ועוד אמאי פריך מעיקרא ונילף מפרים הנשרפין לשריפה ממש דלא איירי בהו טפי הוה למיפרך מעיקרא ונילף מבני אהרן דאיירי בהו ועוד אמאי פריך מפרי' הנשרפין ולא משאר כל השריפות הכתובים בתורה דכולהו שריפה ממש נינהו וע"ק דקאמר בסמוך אי לאו גזרה שוה ה"א שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה היא כלל היאך ס"ד למימר הכי והא שריפת עדת קרח שריפת נשמה וגוף קיים הוה וקרי לה שריפה ועוד דמאי פריך ונילף מפרים לשריפה ממש דלשריפה ממש לא איצטריך קרא דכיון דסתמא כתיב ודאי שריפה ממש קאמר ויש לומר דהא דקאמר לעיל אתיא שריפה שריפה מעדת קרח וכן מבני אהרן אע"ג דלאו ג"ש מופנית היא יליף לה משום דדמיין להדדי כדמסיק שכן אדם חוטא נשמה כו' דכיון דדמיין להדדי בהנך מילי מסתבר למימר דשריפתן שוה. וכיון דהך שריפה דהכא דמיא נמי לפרים הנשרפים שכן מכשיר ולדורות לכך פריך ונילף מפרים הנשרפים ואקושיא דבתר הכי סמיך שכן מכשיר ולדורות דקס"ד דמכשיר עדיף כדאמר בפרק נגמר הדין והשתא אתי שפיר דלא משני ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה דכיון דהשתא בעי למימר דמסתבר טפי למילף מפרים הנשרפים ממאי דנילף מעדת קרח ומבני אהרן שכן מכשיר ולדורות לכך לא מצי לשנויי הכי משום דא"כ לפיש ליה חבילי זמורות דאע"ג דשריפת נשמה וגוף קיים יפה טפי מכל מקום כיון דמסתבר טפי למילף מפרים הנשרפים סגי לן לאוקמי קרא דואהבת לרעך כמוך דלפיש ליה חבילי זמורות אבל בסמוך דפריך למאן דיליף מעדת קרח מ"ט לא יליף מבני אהרן וכו' משני שפיר אמר קרא ואהבת לרעך כמוך כו' דכיון דעדת קרח ובני אהרן שקולין הן ואין סברא למילף מהאי טפי מהאי לכך מסתבר לאוקמי קרא דואהבת לרעך כמוך לשריפת נשמה וגוף קיים דבכי האי גוונא מתקיים שפיר טפי ברור לו מיתה יפה ממאי דלפיש ליה חבילי זמורות. והשתא ניחא דקאמר אי לאו ג"ש ה"א שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה היא דאי לאו דדמיין להדדי בהנך מילי שכן אדם חוטא בנשמה לא הוה אסיק אדעתין כלל לאוקמי קרא בשריפת נשמה וגוף קיים דהוה אמינא דלאו שריפה היא דכיון דשריפ' סתמא כתיב וכולהו שריפה דאורייתא שריפה ממש נינהו הא נמי שריפה ממש היא דמהיכא תיתי למילף מעדת קרח ולאפוקי קרא מסתמיה כיון דליכא ג"ש דלא דמיין להדדי. ונראה דכיון דצ"ל דשריפת עדת קרח ודבני אהרן שקולין הן כדפי' דתרווייהו אדם חוטא בנשמה נינהו לכך מייתי ש"ס להכא הא דכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך וכו' משום דנהי דעדת קרח ובני אהרן תרוייהו חטאו לשמים בהקרבת אש זרה מ"מ לא דמיין להדדי דבני קרח חטאו נמי במה שנתקנאו בגדולתן של משה ואהרן וחלקו עליהן דהוי נמי רע לבריות ובני אהרן לא חטאו אלא לשמים דומיא דחטאן של הנשרפין שלא חטאו אלא לשמים וא"כ מסתבר טפי למילף דין הנשרפין מבני אהרן דדמיין טפי להדדי לכך מייתי דנדב ואביהוא חטאו כמותן שנתקנאו נמי בגדולתן של משה ואהרן כעדת קרח דלכך נשרפו:

וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך וכו' במדרש רבה פרשת אחרי מות יליף לה מדכתיב ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים איש מזקני ישראל:

רבי יהודה אומר ניוול הוא לו לא קרי ליה ניוול אלא משום דכתיב ובחקותיהם לא תלכו כמ"ש התוספות והא דנקט לישנא דניוול הוא לו ולא קאמר אסור לעשות כן דכתיב ובחקותיהם וגומר כי היכי דלא תיקשי לדידיה דמניחין ראשו על הסדן וכו' והא ברור לו מיתה יפה בעינן לכך קאמר כיון דבכה"ג ניוול הוא משום ובחקותיהם וגו' נמצא כשמניחין ראשו על הסדן יפה לו וכן משמע בתוספת' פ' תשיעי דקתני התם ר' יהודה אומר הרי הוא אומר ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה שבמיתות כיצד עושין לו מניחין ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ אמרו לו אין מיתה מנוולת מזו אמר להן ודאי אין מיתה מנוולת מזו אלא משום שנאמר ובחקותיהם לא תלכו. וא"ת לרבי יהודה תינח רוצח דיליף ליה מעגלה ערופה דקוצץ בקופיץ אלא עיר הנידחת דכתיב בהו בהדיא לפי חרב והיינו כדרך שהעובדי כוכבים ומזלות עושין מאי איכא למימר והא כתיב ובחקותיהם לא תלכו וי"ל דדוקא רוצח הוא דרך העובדי כוכבים ומזלות להתיז את ראשו בסייף אבל עיר הנדחת כיון דלא שייך גבי עובדי כוכבים ומזלות לכך כשמתיזין את ראשן בסייף לית בהו משום ובחקותיהם לא תלכו:

דף נג בשלמא לר' יונתן כו' פי' רש"י ז"ל ה"ג בשלמא לדר' יונתן כדמפ' ר' טעמא משום דבספרים ישנים הוה גרסינן בשלמא לר' יונתן ורבי כדקא מפרש טעמא ושלש מחלוקות הוי בדבר רבי יאשיה יליף לה משום דס"ל דחנק קיל ואי אתה רשאי למושכה להחמיר ור' יונתן אומר לא מפני שהיא קלה אלא דהכי גמירי להו מסיני דכל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק ורבי יליף מג"ש ולגירסא זו אתי שפיר הא דפריך ואימא שריפה דלמאי דמוקי בסוף פרקין רבי כרבי מאיר פריך דמסתמא אית ליה דסקיל' חמורה משריפה כרבנן אבל לגרסת רש"י תימה דמאי פריך ואימא שריפה הא אין סברא להחמיר בנשואה בת ישראל טפי מבארוסה והתוספות כתבו דבלאו הכי שפיר משני ונראה דוחק לכך נראה דהך פלוגתא דפליגי רבנן ורבי שמעון בסקילה ושריפה איזה מהן חמורה לא תליא מידי באידך פלוגתא דפליגי בהרג וחנק איזה מנייהו חמורה דאין ענין זה לזה דגבי סקילה ושריפה סתמייהו דרבנן משום דסבירא ליה נשואה יוצאה לשריפה ולא ארוסה וטעמא דרבי שמעון דסבר אחת ארוסה ואחת נשואה יונאה לשריפה וגבי הרג וחנק איכא טעמא אחרינא דלרבנן משום דס"ל מדיחי עיר הנדחת בסקילה ולרבי שמעון משום דסבר מדיחי עיר הנידחת בחנק כדאמרינן לעיל וא"כ הא דאמר בסמוך מאי לא מפני שהיא קלה קמיפלגי בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן היינו בהרג וחנק אבל מסקילה ושריפה לא איירי הני תנאי מידי ומסתמא ס"ל לרבי יונתן ורבי כרבנן דסקילה חמורה משריפ' דהלכתא כוותייהו ולכך פריך שפיר ואימא שריפה ולמאי דמוקי רבי כר"מ פריך:

במאי גמרי איזו תיבה מופנית לג"ש דמיהם בם דלא איצטריך למיכתב דמיהם בם כלל או מות יומתו דה"מ למיכתב יומתו מות יומתו למה לי:

כי אתא ר' יצחק תני כדתנן וכו' וטעמא מאי משמע דאמתניתא דר' יצחק קא בעי והא דלא בעי הכי אמתני' משום דאיכא למימר דמתני' כשלא היתה אמו ראויה לאביו איירי וברייתא דמייתי ש"ס לעיל פירושא קמפרש לה למתני' אבל מדאיצטריך ליה לרבי יצחק לאתויי מתניתא בידיה דתני בה כדתנן אלמא דמתני' אפי' בראויה לאביו קאמר דחייב ופליגא אברייתא דלעיל לכך קבעי וטעמא מאי אלא מעתה ערות כלתך לא תגלה ורב אחא בריה דרב איקא נראה דס"ל דלא תגלה ערותה דכלתך ניחא משום דקאי אאשת בנך דאיירי לאחר מיתה כדפירש רש"י זכרונו לברכה בסוף שמעתין וליכא אלא ערוה אחת אבל ערותה דאמך היא אם איתא דחייב נמי משום אשת אב אמאי כתיב ערותה דמשמע ערוה אחת:

דף גר אפילו תימא רבי יהודה ומייתי לה בקל וחומר לפי זה לא איצטריך למילף בג"ש דערות אביך באישות הכתוב מדבר דעל כרחך בהכי איירי דלערות אביך ממש לא איצטריך קרא דמואת זכר נפקא ואי משום דליתייב שתים הא בקל וחומר מאחי אביו שמעינן לה אלא משום דבלאו הכי איצטריך ליה ג"ש כדקתני סיפא דברייתא לכך דריש לה נמי להך מלתא ועוד דאיכא למימר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:

אמר רבי ישמעאל הרי זה בא ללמד ונמצא למד תימה מאי קמ"ל רבי ישמעאל דהרי זה בא ללמד כו' והא תנא דברייתא נמי קאמר הכי דבא הכתוב להגיד לך ששני משכבות באשה. ועוד דנמצא למד משמע דלמדין משכבי אשה ממשכב זכר וזה אינו דהא לא יליף משכב אשה ממשכב זכר מידי אלא מייתורא דיו"ד דמשכבי אשה שמעינן לה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייבין בעריות לכך נראה דהא דקתני מגיד לך הכתוב ששני משכבות באשה אתי לאשמעינן שהבעל מותר לבא על אשתו בין כדרכה בין שלא כדרכה כדאיתא בפרק שני דנדרים ההיא דאתאי לקמיה דרבי אמרה ליה שלחן ערכתי לו והפכו פי' שבא עליה שלא כדרכה אמר לה בתי התורה התירתך לו וכן משמע בפרק חלק גבי הא דקאמר רב יוסף בספר בן סירא נמי אסור ל יקרי דקא"ל אביי מ"ט אילימא עשום דכתיב ביה לא תנטוש גילדנא מאודניה אי מדרשא אורח ארעא קמ"ל דלא לבעול שלא כדרכה משמע דאיסורא ליכא למיבעל שלא כדרכה אלא דלאו אורח ארעא הוא וקאמר רבי ישמעאל הרי זה בא ללמד ונמצא לחד פי' דלהכי כתב לן רחמנא דגבי משכב זכר ששני משכבות יש באשה לאשמעינן דלמדין משכבי אשה ממשכב זכר מה משכב זכר חייבין אפ' שלא כדרכה דכל משכב זכר שלא כדרכה הוא אף באשה חייבין שכל העריות אפי' שלא כדרכה ופשטא דקרא דואת זכר לא תשכב משכבי אשה משמע דממשכבי אשה ילפינן משכב זכר ואדרבא הוא נמצא למד ואע"ג דבסוף פרק ארבעה אחין קאמר דמעשה ער א הוה שבאו עליה שלא כדרכה כבר תירץ ר"י ז"ל שם דלא שרי שלא כדרכה אלא בלא הוצאה זרע ועוד תירץ דאינו אסור אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן אבל באקראי בעלמא שרי. מיהו באבן העזר כתב הב"י דדבר קשה הוא להתיר הוצאת זרע אפי' באקראי:

כתועבות העובדי כוכבים ומזלות כתבו התוספות גבי זכר ניחא דכתיב תועבה בגופיה אבל בבהמה לא כתיב תועבה בגופיה ואי כפ"ה א"כ כל עריות ליחייב שתים ויש לפרש מדכתיב וכל בהמה וכו' וקשה כיון דלאו דלא יהיה קדש אאיסור זנות שיש בו תועבה קאי פה לי אם כתיב תועבה בגופייהו מה לי אם כתיב תועבה בתר הכי סוף סוף כיון דכל העריות תועבה קרי להו רחמנא מדכתיב כי את כל התועבות וגו' קאי עלייהו לאו דלא יהיה קדש וליחייב שתים בכולהו גם מ"ש דוי"ו דוכל בהמה מוסיף על ענין ראשון מנא להו הך דרשה. לכך נראה דאע"ג דלאו דלא יהיה קדש אכל העריות קאי אפ"ה לא מחייב בב' דאין חילוק חטאת אלא בשני לאוין ושני גופין כדמשמע בריש כריתות דקאמ' אלא כרת דאחותו למאי אתי מיבעי ליה לחלק על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ופריך ל"ל לחלק הרי שמות מוחלקין והרי גופין מוחלקין אלמא דשמות וגופן מוחלקין בעי' אבל בזכר ובהמה יליף שפיר מלא יהיה קדש דמחייב מיהא חדא:

הבא על הזכר והביא זכור עליו כתבו התוס' אי נמי סוגיא דהכא כר"א דאמר התם כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחת חלק חטאת בינייהו וקשה דא"כ אמאי קאמר דאיכא בינייהו הבא על הזכר והביא עליו זכר דלדברי רבי ישמעאל חייב שתים ולדברי ר"ע אינו חייב אלא אחת והא בבא על הזכר גרידא נמי משכחת לה דאיכא בינייהו דלרבי ישמעאל חייב שתים כיון דלאוין מחלקין ולרבי עקיבא אינו חייב אלא אחת דליכא אלא חד לאו ויש לומר דלרבותא דרבי עקיבא נקט הכי דאע"ג דשני ביאות הן אפ"ה לא מיחייב לדידיה אלא חדא כיון דליכא אלא חד לאו ורבותא דר"ע עדיפא דהלכתא כוותיה דהלכה כר' עקיבא לחברו תדע דבסמוך קאמר אבל הבא על הזכר והביא זכר עליו הבא על הבהמה והביא בהמה עליו בין לר' אבהו בין לאביי לרבי ישמעאל לי שלש ולר'