תורת חיים חלק א מה

כי מרה תהיה באחרונה לפי שנצנצה בו רוח הקדש ונתנבא שלבסוף ינקום בו נקמת אחיו עשאל ויכהו גם הוא במקום שהמרה תלויה בו לכך אמר כי מרה תהיה באחרונה ולהכי כתיב הלא ידעתה מלא בה"א רמז לדופן חמישית ארבע מיתות פרק שביעי אף סדר תמיד כתבו התוספות תימא דלא קאמר אף סדר ברכות דתנן בפ"ב דר"ה סדר ברכות וכו' עוד תנן התם סדר תקיעות שלש יש לומר דרב הונא בריה דרב יהושע לא מסדר לחודא דייק אלא מזהו סדר דייק דזהו משמע דוקא כדאמרינן בכמה דוכתי זהו למעוטי מאי אבל סדר ברכות וסדר תקיעות מצוה בעלמא נינהו ואי אפיך לית לן בה ורב פפא סבר דאפילו זהו סדר למצוה בעלמא קאמר. מיהו קשה תינח הא דלא קאמר ש"ס נמי ולאפוקי מסדר תמיד דכיון דאית ליה לרב הונא דזהו סדר דוקא הוא איכא למימר דרב סתורא נמי ס"ל דדוקא הוא והא דלא קאמר וחוץ מסדר תמיד משום דלא חשיב אלא מידי דחשיבותיה גרם ליה ומילי דסדר תמיד לא חשיבי זה מזה אלא סדר ברכות וסדר תקיעות מאי איכא למימר אמאי לא קאמר ש"ס נמי ולאפוקי מסדר ברכות וסדר תקיעות דלא הוה אלא מצוה דכיון דרב פפא ורב הונא תרוייהו ס"ל דמצוה בעלמא נינהו וליכא מאן דפליג בהכי מסתמא רב סחורא נמי לא פליג עלייהו דאי לא תימא הכי מאי ראיה מייתי מדרב יהודה דסדר חליצה לא הוי אלא מצוה דלמא רב סחורא פליג וס"ל דסדר חליצה דוקא קתני ומשום דלא חשיבי כך לא קאמר וחוץ מסדר חליצה אלא ודאי צריך לומר דכיון דליכא מאן דפליג בהכי מסתמא רב סחורא נמי לא פליג. ועוד יש לומר דרב סחורא לא קאמר אלא כל מקום ששנו חכמים דרך מנין פי' שלא דקדקו בדבר ולא נתכוונו אלא למנותן זה אחר זה אבל ההיא דסדר ברכות וסדר תקיעו' ל"ש חכמי' דרך מנין שהרי דקדק התנא וקתני ברישא סדר ברכות כך וכך הוא סדר תקיעו' כך הוא משמע דנתכוונו לשנותן על הסדר דוקא דף נ קסברי רבנן נשואה יוצאה לשריפה ולא ארוסה כו' פירש"י ז"ל ומיהו כי דייקת בה שפיר לא אשכחן קרא לרבנן מנא להו דנשואה יוצאת ולא ארוסה אלא משום דאית להו סקילה חמורה היא וכו' ויש להקשות היכי ילפינן מהתם וכו' וכתב דעיקר טעמייהו מדניתנה למגדף ולעובדי כוכבים ומזלות הוא דפושט יד בעיקר עדיף כדאמר לקמן וכ"כ הפוס' ומייתי ראיה מפרק הנשרפין ודבריו דחוקים חדא שכתב דהאי מדאפקיה רחמנא אורך דברים הוא ונראה דלא גרסינן לה ודוחק למחוק הספרים. ועוד דמדאמר לקמן אפי' הכי פושט ידו בעיקר עדיף לאו ראיה היא דשאני התם דאיכא נמי חומרא אחריתי גביה שכן ממונם אבד אבל הכא איכא למימר דעדיפא מפושט יד בעיקר דכיון דמחללת את אביה הויא רעה לשמים ולבריות ולכך קאמר אדרבא שריפה חמורה וכו' ועוד דא"כ נימא סייף יוכיח שניתן לאנשי עיר הנידחת וכו' כמ"ש התו' ומה שתירצו נראה דוחק דא"כ תיקשי מנא להו למימר דסייף חמיר מחנק כיון דניתן לפושט יד בעיקר דעדיף כדמסיק דלמא להכי ניתן לפושט יד בעיקר משום דאיכא נמי חומרא בהדיא דממונם אבד ולעולם סייף לחודא קל מחנק ועוד דקאמר בסמוך נאמר אביה בסקילה וכו' א"כ אמאי לא אתי ג"ש ומפקא מסברא ונימא אחת ארוסה ואחת נשואה יצתה לשריפה כמ"ש התוספות. ועוד דמשמע דס"ל דהא דאמר בסמוך וטעמא מאי וכו' אדרבנן ורבי שמעון א מהדר דטעמא דרבנן דנשואה יצתה לשריפה ולא ארוסה משום דאית להו דסקילה חמורה וטעמא דר' שמעון ד חת ארוסה ואחת נשואה יצתה לשריפה משום דאית ליה שריפה חמורה ותימה דהא לא ידעינן לר"ש דשריפה חמורה מסקילה אלא מדאפקה רחמנא לארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה כדאמר בסמוך. על כן נראה דעיקר טעמייהו דרבנן דאמרי סקילה חמורה משום דקסברי נשואה יוצאת לשריפה ולא ארוסה ומדאפקיה רחמנא לארוסה בסקילה ש"מ סקילה חמורה כדאמר הכא וטעמייהו דרבנן דאמרי נשואה יוצאה לשריפה ולא ארוסה היינו משום דאינהו נמי דרשי שני כללות נאמרו בתורה כר"ש אלא דרבי שמעון סבר דקרא דמות יומת הנואף והנואפת כללא הוא וקרא דנערה המאורסה אידך כללא הוא ואתי קרא דבת כהן והוציא בת כהן מתרתי כללי לומר דבין ארוסה בין נשואה בשריפה ורבנן דרשי להו כסדר שהן כתובין בתורה וסביר' להו דקרא דמות יומת הנואף והנואפת כללא הוא דמשמע בין ארוסה בין נשואה בחנק וקרא דבת כהן אידך כללא הוא דמשמע נמי דבת כהן בין ארוסה בין נשוא' בשריפה ואתי קרא דנערה המאורסה והוציא נערה מאורסה מתרתי כללא לומר דבין נערה מאורסה דבת כהן בין דבת ישראל בסקילה דנערה מאורסה סתמא כתיב וכיון דאפקה רחמנא לנערה מ מאורסה משריפה לסקילה אלמא דסקילה חמורה שהרי ארוסה חמורה מנשואה כדפירש"י ז"ל. וכן משמע קצת בירושלמי דאיתא התם ר"ש דריש כל שם בת כהן בשריפה ורבנן דרשי כל שם ארוסה בסקילה והשתא ניחא דכולהו תנאי דרשי כללי דרבי ישמעאל דלקמן דאית ליה ארוסה יוצאה לשריפה ולא נשואה נמי כללא דריש אלא דס"ל דמות יומת הנואף והנואפת לחודא הוי כללא ואפקא רחמנא בת כהן וארוסה כדאמרינן לקמן. והא דקאמר תלמודא וטעמא מאי לאו אדרבנן ורבי שמעון קאי דטעמייהו ודאי משום דדרשי שני כללות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדפי' אלא אדרבי יוחנן קא מהדר דטעמא דר' יוחנן דהוה מרגלא בפומיה דנערה המאורסה שזינתה הוי לרבנן בסקילה ולרבי שמעון בשריפה משום דידע מתני' דלרבנן סקילה חמורה ולרבי שמעון שריפה חמורה מיהו טעמייהו דרבנן דסקילה חמורה הוי מדאפקא רחמנ' לארוסה בת כהן מנשואה דס"ל דמות יומת הנואף ובת כהן תרי כללי נינהו כדפי' וטעמא דרבי שמעון דשריפה חמורה הוי מדאפקא רחמנא לארוסה בת כהן מארוסה בת ישראל דס"ל דמות יומת הנואף ונערה המאורסה תרי כללי נינהו וכ"כ הרמב"ן ז"ל דטעמא מאי דק מר אדר' יוחנן קאי. ומ"ש התוס' דטעמייהו דרבנן משום דפושט ידו בעיקר עדיף ומייתי ראיה מפרק הנשרפין דתנן א"ל אלו לא היפה סקילה חמורה לא ניתנה למגדף כו' נראה דלאו ראיה היא דהא ר"ש על כרחך עיקר טעמיה דשריפה חמורה מדאפקא רחמנא לארוסה בת כהן מכלל ארוסה דבת ישראל מסקילה לשריפה הוא כדאמרינן בשמעתין ואפ"ה התם בפרק הנשרפין לא נקט האי טעמא דתנן התם אמר להן רבי שמעון אלו לא היתה שריפ' חמורה לא נתנה לבת כהן שזינתה משמע דה"ק לא נתנה לבת כהן שזינתה דחמיר' שכן מחללת את אביה כדאמר הכא דומיא דלא נתנה למגדף ולעובדי כוכבי' ומזלות דא"ל רבנן לר"ש אע"ג דעיקר טעמיה דר' שמעון הוה מדאפקא רחמנא ארוסה בת כהן מסקילה לשריפה:

מה כשהוציא נשואה מכלל נשואה להחמיר לאו משום דבנשואה פשיטא ליה טפי דיצאה להחמיר אלא משום דבנשואה ליכא מאן דפליג דיצתה להחמיר דאפי' רבנן מודו דשריפה חמורה מחנק לכך נקט הכי וכן משמע מפירש"י ז"ל שכתב דמה כשהוציא נשואה מכלל להחמיר דהא שריפה הכל מודים דחמירה מחנק כו' והתוס' כתבו דהא דפשיטא ליה דנשואה יצתה להחמיר היינו בג"ש דלעיל דמה אבי' וכו' מיהו לעיל לא משמע כן מדקאמר ומדאפקא רחמנא לנשואה בת כהן מכלל נשואה בת ישראל מחנק לשריפה שמע מינה דשריפה המורה משמע דמדאפקא רחמנא יליף ולא מגזרה שוה. אי מה להלן נערה והיא ארוסה משום דארוסה חמורה מנשואה כדפירש"י ז"ל וכן נערה כיון דברשות אביה היא כמ"ש בנעוריה ביה אביה פוגמת כבודו ספי מבוגרת שכבר יצאה מרשות אביה לענין נדרים ולא חמירה כולי האי וכן בכל זקנה שכבר יצאה מרשותו לגמרי ועוד דזקנה לאו בכלל בת היא כמו שאפ' בסמוך:

ת"ל ובת כהן מכל מקום מריבויא דוי"ו קדריש ופירש"י ז"ל דליכא למימר דמדכתיב קרא סתמא יליף טעמא דהא אתא ג"ש ומפקא ליה מסתמא ועוד נראה מדיליף מיניה דאפי' הזקנה בשריפה וסתם בת אין זקנה בכלל כדאיתא בפרק יש נוחלין וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי אפשר מאה ול' שנה היתה וקרי לה בת ופירש"י ז"ל אשה הוה ליה למיכתב אמר רב יהודה מלמד שנולדו בה סימני נערות לכן צ"ל דמייתורא דוי"ו יליף ואע"ג דרבי שמעון לא דריש וי"ו דושופטיך בפ"ק שאני התם דאורחא דקרא הוא דברישא כתיב ויצאו זקניך לכך כתיב בתר הכי ושופטיך וי"ו מוסיף על זקניך אבל ובת כהן תחילת ענינא הוא והוה ליה למיכתב בת כהן או אינו אומר אביה אלא להוציא את כל האדם וא"ת אם כן בת ובת למה לי דהא לא איצטריך ריבויא דוי"ו אלא לאפוקי מג"ש. וי"ל דלא תימא דוקא ארוסה מדינא דר' ישמעאל דמה כשהוציא בת ישראל לסקילה ארוסה ולא נשואה כמ"ש התוס' לקמן ולפי מה שפיר' הוה אמינא איצטריך למיכתב ריבויא דובת לזקנה דלאו בכלל בת סתמא היא:

דף נא סר"א הואיל ואחמר בהו רחמנא בכהני דרבי בהו מצות יתירות תידון בשריפה חימה דמאי איצטריך למימר משום דרבי בהו מצות יתירות תיפוק ליה דבת כהן חמירה משום דמחללת את אביה שאומרים שזו ילד וכו' כמ"ש בהדיא את אביה היא מחללת וליכא למימר דדוקא בזנות היא מחללת את אביה אבל בשאר עבירות לא מדקאמר לקמן כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא אפי' לרשיעא בר צדיקא כמאן כי האי תנא ואי האי תנא לא קאמר אלא בזנות אבל בשאר עבירות לא אנן אמאי קרינן רשיעא אפי' בשאר עבירות אלא ודאי בשאר עבירות נמי מחללת את אביה ועוד תימה דמאי קאמר לעיל אדרב' שרפ' חמור' שכן ניתן לבת כהן שזינתה ומאי חומר' שכן מחלל' את אביה מאי רבות' דבת כהן הא בת ישראל נמי מחללת את אביה ואומרים עליו ארור שזו ילד וכו' מדקאמר כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא כו' כי האי תנא אלמא דבישראל נמי דינא הכי ועוד מדקאמר כמאי כי האי תנ משמע דר"ע ור"ש דפליגי עליה דרבי ישמעאל לי' להו הך סברא ותימה דאם כן אמאי קאמר לעיל אליבא דרבי שמעון מאי חומריה שכן מחללת את אביה והתוס' כתבו דכולי עלמא אית להו הך דרשה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו והא דקאמר כי האי תנא לפי שהוא הזכירה ודבריהם דחוקים דכמאן כי האי תנא לא משמע הכי. על כן נראה דפשטא דקרא דאת אביה היא מחללת לאו שאומרים עליו ארור שזו ילד ארור שזו גדל קאמר אלא לפי שבת כהן יש לה מקדושת אביה שאוכלת בתרומה וקדשים ונותנין לה הזרוע והלחיים וכיוצא בהן ועל ידי הזנות היא מחללת עצמה מקדושת אביה לכר קאמר הכתוב את אביה היא מחללת פי' היא מחללת את עצמה מקדוש' אביה וכן תרגם אנקלוס בהדיא ובת גבר כהן ארי תתחל למטעי מקדושת אביהא היא מתחלא בנורא תתוקד וכי קאמר לעיל ומאי חומרא שכן מחללת את אביה היינו שמחללת עצמה מקדושת אביה קאמר כפשטא דקרא אבל הך דרשה דאומרים עליו ארור שזו ילד וכו' דוקא רבי ישמעאל הוא דדריש הכי כיון דלדידיה גזירה שוה דאביה לא איצטריך והשתא ניחא הא דאיצטריך למימר סלקא דעתך אמינא הואיל ואתמר בהו רחמנא בכהני דרבי בהו מצות יתרות דלא מצי למימר משום דמחללת את עלמה מקדושת אביה מתרומה וכו' דדוקא בזנות היא מחללת את עצמה מקדושת אביה כדאמר בסמוך דכיון שנבעלה לה לפסול לה פסלה אבל בשאר עבירות לא ולפ"מ שפי' דאת אביה היא מחללת היינו שמחללת א"ע מקדושת כהונתה קאמר ניחא טפי הא דקאמר בסמו' סד"א כי תחל לזנות אמר רחמנא הני מילי היכא דקא מיתחלא השת' הא כיון דקא מיתחלא וקיימא מעיקרא וכו' ובש"ע סי' ת"ך פסק שהקורא לרשע בן צדיק רשע בן רשע פטור והיינו מה דהכא ולא ראיה גמורה היא כיון דלאו כ"ע דרשי לקרא הכי:

סד"א קרא לאפוקי מדרב וכו' וא"ת א"כ אמאי כתיב באש תשרף דמשמע היא ולא אביה תיקשי מאי שנ' מיניה דידיה כדפריך לעיל וי"ל דשאני הכא משום דבעי למימר דלזנות את אביה היינו מאביה ולא כתב לן קרא שום טעמא לכך איכא למימר דגזירת הכתוב הוא דהיא באש תשרף ולא אביה אבל לעיל דאת אביה היא מחללת טעמא הוא לכך פריך שפיר דהאיך סלקא דעתך דאיירי נמי בחילול שבת דא"כ מאי שנא מיניה דידיה דכיון דבזנות איכא טעמא דאת אביה היא מחללת ובשבת ליכא טעמא אין סברא לאוקמי קרא נמי אמילתא דלית ביה טעמא ולומר דגזירת הכתוב הוא:

מכלל דכי איתה גביה לא אכלה לאו דוקא דאיתה גביה אלא כיון שנתארסה