תורת חיים חלק א מד

וליטעמיך תיקשי לך היא גופא והמקשה הוה סבר דברייתא יש לדחוק ולפרש דנוטלה ונותנה על כל אחד מהעדים קאי אבל מתני' קתני בהדיא עד השני נוטל את האבן ואי לא בעינן קרא כדכתיב והתנן כו' מתני' דמייתי לעיל כ"מ שיעידוהו שנים ויאמרו מעידין אנו באיש פלוני וכו' פריך דמשמע דס"ל דלא בעינן קרא כדכתיב ואע"ג דשמואל תרגמה בהן הן עדיו שמואל דחיק נפשיה ומוקי לה בשינויא דחיקא כדי לאוקמא מילתיה מיהו פשטא דמתניתין לא משמע הכי מדנקט ופלוני ופלוני עדיו משמע דאחריני נינהו ולמסקנא דקאמר תנאי היא ניחא דהך מתני' אתיא כמ"ד לא בעינן קרא כדכתיב וצריך לומר לדידיה דלא דריש אלא חדא מהנך ייתורא או דרוצח או דגואל הדם או חדא מהנך שכתבו התוספות ושאר כולהו לשום דרשה אתו:

שאני התם דכוליה קרא יתירה הוא דאי לאו דאתי קרא לעיכובא למה לי למיכתביה דליכא למימר למצוה דומיא דקרא דיד העדים דהכא לא שייך למימר הכי דמה נפשך אם יש להן יד ורגל יש להן ואם אין להן הרי אין להן:

דף מו קלני מראשי קלני מזרועי נראה דלכך נקט ראש וזרוע לפי שהן מקום הנחת תפילין דגם הוא ית' מניח תפילין כדאי' במסכת ברכות מניין שהקב"ה מניח תפילין שנא' נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו והענין כשם שאנחנו מניחין תפילין נגד הלב ומוח כדי שנזכור תמיד באהבתו וייחודו שנא' ולזכרון בין עיניך כך גם הוא ית' כביכול מניח תפילין באלו מקומות שיזכור תמיד באהבתינו ושאנחנו עמו עם אחד והיינו דקאמר התם תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ומי גוי גדול אשריך ישראל ולתתך עליון ולכך קאמר הכא בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני וכו' שבזמן שאין ישראל או אדם יחידי עושין רצונו של מקום כביכול מכבידין ומתישין כח של מעלה כאלו אינו יכול להטיב עמהן כמ"ש צור ילדך תשי כשבא להטיב עמכם אתם מכעיסין לפניו וכו' לכך השכינה קובלת ואומרת קלני מראשי קלני מזרועי כלומר מקום הנחת תפילין אשר בהן מזכירין לטובה כשעושין רצונו כי אז מוסיפין למעלה כמ"ש ועתה יגדל נא כח עתה שאין עושין רצונו כביכול כאלו ראשו וזרועו כבדין עליו מלהטיב עמהן ונראה כי זה סוד יו"ד גדולה דועתה יגדל נא כח ויו"ד קטנה דצור ילדך תשי רמז שבזמן ישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין צין כח גדול בעשר ספירות אשר האציל הקב"ה ממנו יתברך להנהיג בהן עולמו וכשאין עושין רצונו של מקום מתישין כח עשר ספירות ועוד נראה דיו"ד קטנה דתשי רמז לעשר מסעות שנסעה שכינה מכרוב למפתן ממפתן וכו' ותשי מלשון טלטול דויתשם ה' תרגומו וטלטלינון הא כיצד משהין אותו כו' לישנא דהא כיצד לא אתי שפיר ויש ליישב דאי הוה אמרינן דתולין כדרך שהעובדי כוכבים ומזלות עושה הוה ניחא אפילו אם תולין אותו שחרית דליכא למיחש שמא יבא לידי שכחה ויעבור בלא תלין דכיון דאין מצוה אלא להמיתו בתלייה אבל לא להשהותו על העץ מסתמא יקברוהו מיד כשימות כמו שקוברין שאר מתים מיד אבל השתא דממיתין אותו ואח"כ תולין אותו דתלייה מצוה אחריתי היא נמצא דכל כמה דמשהין אותו על העץ מצוה מן המובחר הוא לכך קאמר הא כיצד עושין תקנה שלא יבא לידי שכחה ויעבור בלא תלין דהא איכא למיחש שמא יעכבוהו על העץ לעשות מצוה מן המובחר ועל ידי כן יבאו לידי שכחה וקאמר משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וכו' שכל כך מצמצמין בתלייתו עד שלא יהא זמן להניחו על העץ רק שעה כל דהו בכדי שיהא אחד קושר ואחד מתיר נמצא שעל כרחך יקברוהו מיד:

ת"ל כי קבר תקברנו מייתורא דתקברנו דריש כל המתים כדפירש"י ז"ל ולאידך לישנא נמי מייתורא דתקברנו דריש קבורת הארץ אבל מכי קבר לא שמעינן אלא קבורת ארון כדאמר בסמוך וכן כתב הראב"ן ז"ל רמז לקבורה בארץ מכי קבור תקברנו שתי קבורות אחד קבורת ארון ואחד קבורת ארון בארץ וא"ת לאידך לישנא קבורה בשאר כל המתים מנא לן ויש לומר דכיון דטעמא דקרא דבעי קבורה משום בזיונא או משום כפרה הוא כדאמר בסמוך א"כ אין לחלק בין מת למת ואדרבא כיון דקפיד קרא אפילו אבזיונא או אכפרה דנסקל ונתלה כ"ש דקפיד אבזיונא ואכפרה דשאר כל המתים אבל ללישנא קמא אי לאו יתורא דתקברנו איכא למימר דלא קפיד רחמנא באיסורא דבל תלין אלא בנתלה משום דקללת אלהים תלוי אבל בשאר מתים לא כתב לן רחמנא תקברנו אשאר מתים לאשמעינן דלא תלין אשאר מתים נמי קאי:

. ואי אמרת משום יקרא דחיי מאי נפקא ליה מינה שיעשו לו כבוד ככבוד שעשו לאבותיו מלכים הראשונים כיון דלאו יקרא דידיה הוא ומשני הכי קאמר ליה לייקרו בין ישראל וכו' וא"כ נפקא ליה מיניה דניחא להו לצדיקיא דמייקרו בהו אינשי כדאמר לעיל והא דלא נקט הכא נמי כדנקט לעיל ניחא להו לצדיקיא כו' משום דאיצטריך לפרש נמי רישא דקרא דבמשרפות אבותיך מלכים הראשונים וכו' דהיינו נמי כי היכי דמתייקרי באהבתך ולאו יקרא דידהו הוה והוה מצי לשנויא דאפי' הוה יקרא דחייא נפקא ליה מינה משום דמלך שאני דאיכא בזיון טפי לגביה כשלא נספד כהלכה כמ"ש התוס' ולהכי הבטיחו שיספדו לו כהלכה כהספד מלכים הראשונים אלא דבלא"ה משני שפיר ועוד דניחא ליה טפי לשנויי כדמשני מעיקרא:

דף מז כי היכי דתיהוי ליה כפרה לאבוה וא"ת והא במסקנא פשיט דיקרא דשכבי הוא מדאמר ר' נתן סי' יפה למת כשלא נספד דיש לו כפרה ואי לאו יקרא דשכבי הוי אמאי מיכפר בבזיוני וא"כ מאי משני הכא כי היכי דתיהוי כפרה לאבוה אכתי איפשיט דיקרא דשכבי הוי דאי לאו הכי אמאי מיכפר בבזיוני וי"ל דמלך שאני דאיכא בזיון טפי לגביה כשלא נספד ונקבר כהלכה אע"ג דהספדא יקרא דחיי הוא כמ"ש התו'. ועוד נראה דהא דבעי הספידא אי הוי יקרא דחיי כו' בחלילין ומקוננות וכיוצא בהן קמיבעי ליה אבל כשגוררין מת על המטה של חבלים אפי' אי הוה בזיונא דחיי פשיטא דבכה"ג בזיונא דשכבי נמי הוה וקא בעי למיפשט מחזקיה דכיון דאפי' גרירת המת על חבלים לאו בזיונא דחיי הוא כ"ש כשאין מביאין חלילים ומקוננות ודחי לעולם הספידא יקרא דחיי הוא ומשום כפרה דאבוה הוא דעביד הכי דישראל מחלי יקריהו לגביה ומיהו כפרה אית ליה בבזיונו דאע"ג דהספדא יקרא דחיי הוא גרירה במטה של חבלים פשיטא דבזיונא דשכיבי נמי הוא:

ואמאי כיון דמיקטיל הוה להו כפרה כתבו התו' והא דתנן בחלק אנשי עיר הנידחת אין להן חלק לעוה"ב הני מילי דלא איקטיל אבל אם דנו אותן והרגום יש להם חלק וא"ת לסברת אביי דקא מדמה נהרג מתוך רשעו למת מחוך רשעו אמאי אקשי ליה לרב יוסף מברייתא דתני רב שמעיה טפי הוה ליה לאקשויי ממתני' דחלק דקתני אנשי פיר הנידחת אין להן חלק לעוה"ב אלמא דלית להו כפרה והתם נמי מקרא יליף לה דכתיב יצאו אנשים בני בליעל וגו' וי"ל דאביי נמי ידע דיש לחלק בין נהרג מתוך רשעו לבין מת מתוך רשעו הלכך אי לאו ברייתא איכא למימר דכל מי שנתחייב מיתת ב"ד כיון דאיקטיל הויא ליה כפרה דכל מי שמת במיתה שנתחייב בה מיתתו מכפרת אבל לא איקטיל אע"ג דמת מיתת עצמו ואין מיתה בלא חטא אין מיתתו מכפרת כיון דלא נהרג ומת במיתה שנתחייב בה ולכך אנשי עיר הנידחת היכא דלא איקטול אין להם חלק לעוה"ב אבל מברייתא דרב שמעיה פריך שפיר דפורשי מדרכי ציבור הם הם אנשים שפרקו עול המצות שאין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ק מהלכות אבלות דלא מיחייבי מיתת ב"ד ואפ"ה אין בנו מטמא לו כשמת אע"ג דלא נתחייב במיתה אחריתי אלא בזו אפ"ה אין מיתתו מכפרת עליו א"כ מי שנתחייב מיתת ב"ד נמי אע"ג דאיקטיל ומת במיתה שנתחייב בה אין מיתתו מכפרת עליו והשיב רבא מי קא מדמי' נהרג מתוך רשעו למת מתוך רשעו דנהי דתרוייהו מתים במיתה שנתחייבו בה מ"מ כיון דהאי מת כי אורחיה לית ליה כפרה והאי כיון דלאו כי אורחיה מת אית ליה כפרה תדע דכתיב מזמור לאסף כו' אע"ג דהנך נמי הוו קא מיחייבי דינא דקטלא מעיקרא אפ"ה כיון דאיקטיל קרי להו עבדיך וקצת קשה למאי דמסיק מיתה וקבורה בעינן תו לא איצטריך לחלק בין מת לנהרג ושאני ההיא דרב שמעיה משום דעדיין לא נקבר וליכא אלא מיתה לחודא וא"כ הוה ליה למימר אלא מיפה וקבורה בעינן:

כפרה מאימתי קא הויא מכי חזו צערא דקברא פורתא מכאן משמע דכל קבורת מיתה כפרה הוי כמ"ש התוס' לעיל אבל מהא דקאמר לעיל מיתה וקבורה בעינן אין ראיה דאיכא למימר דוקא קבורת בית דין מיכפרא משום בזיונא דאית ליה מה שאינו נקבר בקברות אבותיו:

מאי טעמא דאביי משום דמעגלה ערופה איכא למילף דהזמנה מלתא היא ומעובדי כוכבים ומזלות איכא למילף דהזמנה לאו מלתא היא לכך בעי' ש"ס מ"ס דאביי כיון דאיכא למימר הכי והכי וקאמר משום דגמר שם שם מעגלה ערופה וכדמסיק דמסתבר ליה ספי למילף מעגלה ערופה משום דמידי דאורחא הוא וכיון דגלי קרא בג"ש למילף מעגלה ערופה דהזמנה מילתא היא ילפינן מיניה בכ"מ דהזמנה מלתא היא אבל אי לאו ג"ש לא הוה ידעינן אי נילף מעגלה ערופה דהזמנה מלתא היא אי נילף מעובדי כוכבים ומזלות דהזמנה לאו מילתא היא וכן צריך לומר אליבא דרבא דלהכי איצטריך למילף מג"ש לגלויי מלתא דכל מקום ילפינן מעובדי כוכבים ומזלות דהזמנה לאו מילתא היא ואי לאו ג"ש לא הוה ידעינן אי נילף מעובדי כוכבים ומזלות דהזמנה לאו מילתא היא אי נילף מעגלה ערופה דהזמנה מלתא היא והתוספות כתבו דאביי ורבא תרוייהו מצי למילף טעמייהו בין מעגלה ערופה בין מעובדי כוכבים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וקשה דא"כ למה להו למילף מת מג"ש נילף ליה נמי במה מצינו מעגלה ערופה ומעובדי כוכבים ומזלות למר כדאית ה ולמר כדאית ליה כי היכי דילפי להו בכל מקום דעל כרחך הא דלאביי הזמנה מלתא היא בכל מקום משום דמעגלה ערופה ומעובדי כוכבים ומזלות יליף במה מצינו וכן לרבא ילפינן מינייהו בכל מקום דלאו מילתא היא ונראה דלכך נקט ש"ס ורבא מ"ט לא אמר מעגלה ערופה כלומר כיון דמעגלה ערופה איכא למילף איפכא דהזמנה מילתא היא מנא ליה למילף מעובדי כוכבים ומזלות ולהכי לא קאמר ורבא מאי טעמא לא קאמר כאביי:

דף מח הכא במאי עסקינן דרמי' ביה מת ופנייה פי' כולה ברייתא בהכי איירי וה"ק נפש שבנאו לשם חי ורמא ביה מת ופנייה מותר בהנאה דהוה ליה כצר ביה ולא אזמניה הוסיף בו דימוס אחד לשם מת אע"ג דפניה אסור בהנאה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות אבל:

כיצד גבו למתים סתם וכו' כגון שיש שם שנים שלשה מתים שכבר מתו וגבו לצורכן סתם שלא הזכירו שגובין לשם מת פלוני ופלוני ופלוני נמצא דהנותן אדעתא דסתם מתים קיהי' לכך אם יש מותר נותנין אותו לשאר מתים אבל אי גבו למת זה שהזכירו שגובין לשם מת פלוני נמצא דאדעתא דידיה קיהיב לכך. המותר ליורשיו:

אי הכי היינו דקתני עלה אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו' אי אמרת בשלמא דהזמנה מעלייתא היא שפיר דבשלא נגעו במטה מותר דהזמנה לאו מלתא היא אבל נגעו במטה מעשה והוא וכאלו כרכוהו בהן דמי לכך אסור אלא השתא דמשום מררייהו עבדי הכי אמאי נאסרין בנגיעה הא לא קעבדי מידי בשלמא למ"ד נכסים למלך כתבו התוספות דבירושלמי איכא מאן דאמר מאן דכתיב ביה תחכמוני ראש השלישי היה טועה אלא לסנהדרין ברח אמר מוטב יהרג בב"ד וירשו בניו את נכסיו משמע אלו הרגו המלך לא היה צריך לדונו בב"ד וקשה דבפרק במה בהמה איתא גבי אוריה שהיה לו לדוד לדונו בסנהדרין ולא דייניה אע"ג שהיה מורד במלכות וכן איתא בפרק אחד דיני ממונות דיליף התם הא דבדיני ממונות מתחילין מן הצד מדכתיב גבי נבל ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו וגו' משמע דמורד במלכות בעי למידייניה ושמא יש לומר דבדין בית דין קאמר פי' מוטב שיהרג בלא מלך בדין ב"ד לענין הא דתנן התם דיני ממונות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה וכו' ויירשו בניו את נכסיו ואל יהרגהו המלך עם סנהדרין בדינו וירשהו המלך. וע"ש בתוספות דף מט ויכהו שם אל החומש אמר רבי יוחנן בדופן חמישית מקום שמרה וכבד תלויין בו נראה דהיינו הא דכתיב ויקרא אבנר אל יואב ויאמר הלנצח תאכל חרב הלא ידעתה כי מרה תהיה באחרונה לכך נקט