תורת חיים חלק א מג

שהורגין בו היה חוץ לב"ד ורחוק מב"ד שנא' הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה ויראה לי שיהיה רחוק כמו ששה מילין כמו שהיה בין ב"ד של משה רבינו שהיה לפני פתח אהל מועד ובין מחנה ישראל ע"כ:

משה היכא הוה יתיב כתבו התוס' וא"ת כל הני דפרים למה לי וכתב מהרש"ל ז"ל יש מקשים הלא במסקנא אמרי' אלו לא נאמר קאמר השתא דאיכא קרא גזירה שוה לא צריך ואם נאמר סוף סוף וכו' ונראה דלא קשה מידי כי מה דקאמר ג"ש לא צריך וכו' וכ' עוד אבל אי נחית לעומקה של דבר נראה דלא קשיא מידי דש"ס ה"ק אי לא נאמר קרא הייתי מוכרח לומר דילפי חכמים מג"ש דהכי קים להו מרבייהו אבל השתא כו' ודבריו דחוקים ותמוהים שכ' שם דהא דקאמר ג"ש לא צריך היינו דניחא ליה למיכתב הני מחנות במקומו ולא לאתויי מג"ש וכו' וכי שייך למימר דכתב רחמנא מילתא דלח איצטריך גם מה שכ' דה"ק אלו לא נאמר קרא הייתי מוכרח לומר דילפי מג"ש דהכי קים להו מרבייהו לא יתכן דמה נפשך אי הוה ליה לתנא קבלה מרבו למידן הך ג"ש א"כ למה לי קרא במקלל לאתויי שלש מחנות ליתי בג"ש ואי לא הוה ליה קבלה מרבו א"כ היאך קאמר אנו נאמר קרא הייתי אומר ג"ש והלא אין אדם דן ג"ש מעצמו. ונראה דהך ג"ש דאל מחוץ למחנה לאו מופנה היא דלגופיה איצטריך ולא ילפינן אלא גילוי מילתא בעלמא דכיון דגלי קרא בחד דוכתא דאל מחוץ למחנה היינו חוץ לשלש מחנות ילפינן מיניה דכל היכא דכתיב אל מחוץ למתנה היינו נמי חוץ לשלש מחנות ותדע דפריך ולילף משחוטי חוץ ואי הני דפרים מופנה ומשום הכי יליף מיניה מאי פריך לימא ההיא דשחוטי חוץ לאו מופנה וליכא למימר דמופנה מצד אחד הוא דהיינו ההוא דמקלל ומשום הכי יליף ג"ש דא"כ אמאי כתבו התו' וי"ל דלא תימא נילף הני דפרים משתוטי חוץ והא לא מופנה נינהו אלא ודאי גילוי מילתא בעלמא ילפינן ורב פפא דמשני משה היכא הוה יתיב וכו' משום דהך שינויא דמשני ש"ם מכשיר ממכשיר עדיף לא מסתבר ליה וא"כ הדרא ליה קושיא לדוכתא דכיון דמקלל דמיא לשחוטי חוץ נמי בארבעה דברים והני דפרים לאו נפישין מאי חזית דילפי מפרים נילף משחוטי חוץ ולכך משני דגבי מקלל גופיה גלי רחמנא דשלש מתנות בעינן דמשה דהיכא הוה יתיב וכו' ותנא אלו לא נאמר אמר אלו לא נאמר קרא הוה ילפינן גילוי מילתא בג"ש ועל כרחין הוצרכנו לדחוק ולשנויי דמכשיר ממכשיר עדיף אבל השתא ג"ש לא צריך והשתא ניחא מ"ש מתוס' וא"ת כל הני דפרים למה לי דשאני מקלל דאיצטריך למיכתב קרא לאתויי שלש מחגות כי היכי דלא תימא נילף משחוטי חוץ כיון דהני דפרים לא נפשינן מהני דשחוטי חוץ כדפי' אלא כל הני דפרים למה לי נילף להו ממקלל דאל מחוץ למחנה היינו שלש מחנות הכי נמי גבי פרים דהא הכא ליכא למימר דאיצטריך קרא נמי כי היכי דלא תימא נילף משחוטי חוץ דודאי מסתבר טפי למילף ממקלל שכן הוציא אל מחוץ למחנה מכשיר ומכפר מה שאין כן משחוטי חוץ דלא דמיא להדדי כלל ותירצו דלא תימא נילף משחוטי חוץ דאע"ג דדמיא למקלל בארבעה דברים מ"מ הוה ניחא פפי למילף חוץ דהוי קדשים מקדשים וקדשים מקדשים עדיף מכולהו:

דף מג וצריך למימר ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני נראה דנקט הנך משום דשכיחי ברוב עדיות כדאיתא בפרק היו בודקין אמש הרגו שכיח ברוב עדיות מיהו אם העידו עליו שהיה לפני כמה ימים או חדשים או שנים צריך לומר בשנה פלונית ובחדש פלוני ובכך לחדש דלמא איכא דידעי ואתי ומזים להו דכרבנן ק ימא לן דאמרי היו בודקין אותו בשבע חקירות כדאיתא בר"פ היו בודקין ואפילו לר' יוסי דאמר באיזה יום באיזה שעה באיזה מקום היינו דוקא כשאומר אמש הרגו אבל היכא דמספקינן בכולהו צריך לבודקן בכולהו כמ"ש בפרק היו בודקין:

היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומר לו התודה והא דאמר לעיל ה וצא ליהרג משקין אותו קורט של חלתית בכוס של יין כדי שתטרף דעתו צ"ל דהיינו אחר שהתודה דאחר שנטרף דעתו לא שייך להתודות וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות סנהדרין:

לפי שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן דאז נעשו כל ישראל ערבים זה בזה כדאמרי' במסכת סוטה. ונראה דהיינו הא דכתיב חטא ישראל וגם עברו את בריתי וגם לקחו מן החרם וגו' פתח בלשון יחיד חטא ישראל וסיים בל' רבים וגם עברו את בריתי אלא רמז הכתוב דאע"ג דישראל אחד הוא החוטא דהיינו עכן לבדו מעלה אני עליהם כאלו עברו כולן את בריתי כיון שנעשו ערבים זה בזה אי נמי כיון דהוי ידעי ביה אשתו ובניו לכך נקט קרא וגם עברו את בריתי לשון רבים דגם אינהו עברו מה שהעלימו ולא פרסמו הדבר:

דף מר מלמד שעשה פלילות עם קונו נראה דהיינו הא דכתיב גביה תחת אשר קנא לאלהיו רש"י ז"ל פי' שם לאלהיו בשביל אלהיו ונראה שהכתוב החזיקה לו טובה על שקנא ועשה פלילות לאלהיו וחבטן לפניו:

מלמד שלן בעומקה של הלכה נראה דבמלחמת יריחו נמי היה יהושע עוסק בתורה בלילה דהא אסור לו לתלמיד חכם לילך אפי' ארבע אמות בלא תורה אלא לפי שלן במצור לא הוה אפשר ליה ללמוד בעומקה של הלכה אלא בהעברה בעלמא מפני טרדת המלחמה דשמעתא בעיא צילותא ועל זה קפיד המלאך שלא למד כדבעי למיעבד ולכך כתיב במלחמת העי שהלך ולן בעומקה של הלכה ולא כמו שעשה ביריחו:

שאלמלא הקדים אברהם תפלה לצרה וכו' דבפרשת לך לך כתיב ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה' ואיתא במדרש וכן פי' רש"י ז"ל שם שנתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל עליהם וקאמר שאם לא הקדים אברהם תפלה לצרה לא נשתייר כו' בשביל עון עכן:

דף מה למימרא דרבנן חיישי להרהורא ורבי יהודה לא חייש ליה אברייתא דוקא פריך ולא אמתני'. וכן משמע בהדיא בש"ק דסוטה דפריך התם למימרא דרבי יהודה חייש להרהורא ורבנן לא חיישי והא איפכא שמעינן להו דתניא האיש מכסין אותו פרק אחד מלפניו והאשה שני פרקים וכו' מדלא מייתי מתני' דהכא ומייתי ברייתא משמע דממתני' לא מצי פריך ונראה משום דמתניתין איכא למימר דהא דקתני האיש מכסין אותו מלפניו היינו מלמעלה עד למטה וכן האשה מכסין אותה מלפניה ומלאחריה כולה קאמר מלמעלה עד למטה דכה"ג לא שייך הרהורא אבל ברייתא קתני בהדיא דאין מכסין ממנה אלא שני פרקים ושאר כל גופא מגולה ואיכא הרהורא:

למימרא דרבנן חיישי להרהורא וכו' פירש"י ז"ל דאי לאו האי טעמא נהי דלרבנן לא אצרכה קרא להפשיטה נעביד לה אנן כדי שתמות מהר ודבריו תמוהים דא"כ מאי איצטריך לשנויי אמר קרא ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה וכו' ולא משני דטעמא דרבנן דסבירא להו דבזיוני דאיניש עדיפא ליה טפי מניחא דגופא ולכך עדיף לה שלא להפשיטה כדמסיק ועוד תימא דמשני אמר קרא ונוסרו כל הנשים אמאי לא משני אמר קרא ופרע את ראש האשה דהא מהאי קרא ילפינן לה הא דמגלין לבה וסותרין שערה כדאיתא בפ"ק דסוטה וע"ק כיון דטעמא דמקשה הוה דקא בעי להפשיטה כדי שתמות מהר א"כ מאי איצטריך למימר הכא אין ייסור גדול מזה כיון דהמקשה לא הוה חייש לטעמא דונוסרו כל הנשים אלא כדי שתמות מהר לכך נראה דהכי פריך למימרא דרבנן חיישי להרהורא דאל"כ נהי דלרבנן לא אצרכה קרא להפשיטה נעביד לה אנן כדי לבזותה כדאשכחן גבי סוטה דאפר ר מנא ופרע את ראש האשה וילפינן מיניה דסותר את שערה ואוחז בבגדיה וכו' ועל כרחך טעמא כדי לבזות עוברי עבירה הוא הכי נמי אמאי אין סוקלין האשה ערומה כדרך שסוקלין את האיש אף ע"ג דלא אצרכה קרא נעביד לה אנן כדי לביישה כמו בסוטה אלא ודאי טעמא דרבנן דאין מפשיטין אותה משום דחיישי להרהורא כשרואין אשה ערומה משא"כ בסוטה דלא שייך הרהורא כיון שאין מגלין אלא לכה ושערה ולכך פריך והא איפכא שמעינן דתנן הכהן אוחז וכו' אלמא דאם היה לבה נאה ושערה נאה דשייך בה נמי הרהורים אפ"ה סבירא להו לרבנן דמגלה את לבה וסותר את שערה אלמא דלא חיישי להרהורא ולר"י קשיא איפכא דכיון דאית ליה גבי סוטה דאם היה לבה ושערה נאה אין מגלין אותן אלמא חייש להרהורא א"כ גבי סקילה כיון דלא אצרכה קרא להפשיטה כדאצטריך גבי איש סברא הוא שלא להפשיטה משום הרהורא. ומשני רבה התם היינו טעמא כו' דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא דלעולם לא חיישי להרהורא והא דאין מפשיטין אותה בסקילה כדי לבזותה כדאשכחן בסוטה אמר קרא ונוסרו כל הנשים כו' פי' דמידי הוא טעמא דקרא דאמר ופרע את ראש האשה לביישה משום ונוסרו כל הנשים הוא הכא אע"ג שאין מפשיטין אותה מתקיים קרא דונוסרו בלאו הכי דכיון שהיא נסקלת אין ייסור גדול מזה וכי תימא ליעבד בה תרתי כדאשכחן בסוטה דמגלין לבה וגם סותרין את שערה משום ונוסרו הא כתיב ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה והא דלא משני מעיקרא דשאני הכא דכתיב ואהבת לרעך כמוך משום דקרא דואהבת לרעך איכא לאוקמי להא דאמר בסמוך דילפינן מיניה דבית הסקילה היה גבוה שתי קומות וא"כ אכתי תיקשי אמאי לא מפשיטין אותה לביישה כדאשכחן גבי סוטה לכך איצטריך לשנויי מעיקרא דמידי הוא טעמא דמביישין הסוטה כדי לקיומא קרא דונוסרו הכא לא איצטריך דמתקיים בלאו הכי וכי תימא לביישה נמי משום קרא דונוסרו לכך קאמר הא כתיב ואהבת לרעך כמוך פי' וכיון דמתקיים קרא דונוסרו בלאו הכי סברא היא לקיומי בה נמי קרא דואהבת לרעך ולאוקמי ליה נמי להכי למילף מיניה שלא לביישה:

וכי תימא ליעביד בה תרתי וכו' אבל לא מצי לשנויי דרבנן אית להו דחיישי' להרהורא ולהכי אין מפשיטין אותה בסקילה ואי משום קרא דונוסרו הא כיון דמקטלה אין לך ייסור גדול מזה ושאני גבי סוטה דאע"ג דחיישי' להרהורא מגלין לבה ושערה דבעינן לקיומי קרא דונוסרה דבכולי שמעתא מוכח דמאן דחייש להרהורא לא קפיד לקיומי קרא דופרע את ראש האשה וקרא דונוסרו דאי לאו הכי תיקשי לר"י דאמר אם היה לבה נאה ושערה נאה לא היה מגלה א"כ היכי מיקיים קרא דופרע אלא צ"ל דכיון דאיכא למיחש להרהורא לא קפדינן אקרא אע"ג דלא מתקיים וטעמא דמלתא כתבו התו' בפ"ק דסוטה דאע"ג דגזירת הכתוב הוא לאו מעיקר הוא כדאיתא בפרק האשה רבה ולהכי לא משני נמי דר"י אדר"י ל"ק דס"ל חיישינן להרהורא ולהכי גבי סוטה אם היה לבה נאה לא היה מגליהו ושאני הכא דאמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה וס"ל ניחא דגופא עדיף לה אלא צ"ל דכיון דחיישינן להרהורא לית לן להפשיטה ואי משום ואהבת לרעך כמוך הא בשב ואל תעשה לא מיעקרא לכן צ"ל דהכא ליכא הרהורא כיון דמקטלה:

ברור לו מיתה יפה כתבו התוספות יש מפרשים וכו' ועוד נראה דאי מחיים הא מילתא דלא אפשר הוא שיאהב אדם את חבירו כמו שאוהב את גופו דגופו של אדם חביב לו מכל העולם כולו ואמאי צוה הכתוב מלתא דלא אפשר להתקיים:

מה בור שהוא כדי להמית עשרה טפחים לפירש"י ז"ל דסתם בור עשרה א"כ אינו פחות מעשרה א"כ הוה ליה למימר מה בור עשרה טפחים אף כל שהוא עשרה טפחים אבל לפי' ר"ת ז"ל ניחא דאיצטריך למימר תרווייהו דלא מצי למימר מה בור שהוא עשרה טפחים דהא סתם בור הוא ספי מעשרה לכך קאמר מה בור שהוא כדי להמית ואי הוה אמר מה בור שהוא כדי להמית ותו לא ה"א בעומק כל כך דאי אפשר שלא ימות בו א"נ לא הוה ידעינן כמה הוא שיעורא דכדי להמית לכך קאמר עשרה טפחים והיינו מדכתיב והמת יהיה לו בראוי למות בו דהיינו עשרה טפחים דהכי קים להו לרבנן כמ"ש התוספות:

ומנין שבסקילה ובדחייה כגון שדחפוהו ולא מת שסוקלין אותו ולא אמרינן דקרא חדא מנייהו דוקא קאמר שסוקלין וחוזרין וסוקלין אותו עד שימות או דוחין וחוזרין ודוחין אותו עד שימות ת"ל כי סקל יסקל וגו' וליכא למימר דקרא אשמעינן שאם סקלוהו ולא מת דחוזרין וסוקלין אותו עד שימות דהא מסיפא דקרא נפקא דכתיב אם בהמה אם איש לא יחיה אלא ודאי אשמעינן קרא מייתורא דסקילה בתר דחייה בעינן: