תורת חיים חלק א מא

קדושה וזהו שאמר להם זכור את יום השבת לקדשו שיזכרהו לומר בו קדושה:

דף לח שלתיאל שנשאל על אלתו משמע דהקב"ה שואל על שבועתו לפני פמליא של מעלה ותימה דבפרק המוכר את הספינה איתא דאמר רבה בר בר חנה שמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מיסר לי ואמאי אינו שואל על שבועתו לפני פמליא של מעלה:

בדי שיכנס למצוה מיד לפי שהאדם היה תכלית בריאת העולם לכך רצה הקב"ה לחנכו במצוה תחילה:

ושיכלל פי' ייפה אותן בקישוטין כלילת יופי תרגומו משוכללא בשופרא כך הקב"ה ברא שמים וארץ ואח"כ ייפה וקישט אותן במאורות וככבים ימים ונהרות וכל צרכי עולם:

אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו במדרש מפרש טעמא שבכל מקום שימות שם תהא הארץ קולטתו ענין הקליטה נראה כדי שיתחבר עפר גופו של אדם לגוף הארץ להיות גולם אחד ולא יהיה שום הפרש ביניהם בדבר השב אל מקורו ואלו לא הוצבר עפרו מכל העולם אכתי הוה רושם הגוף ניכר וטעם הענין לפי שהנשמה משתוקקת אל הגוף וכל זמן שרושם הגוף ניכר הנשמה מצטערת עליו ואיננה מתיישבת למעלה תחת הכסא כדתניא בפרק שואל כל שנים עשר חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר שנים עשר חדש הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת ונראה דהיינו הא דכתיב וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח חשוב אל האלהים אשר נתנה לכך נקט כשהיה דמשמע דוקא כמות שהיה מעיקרא גולם אחד בלי שום פירוד ואז הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה וכל זמן שרישומו של גולם ניכר היא עולה ויורדת וזה טעם מה שצוה רבינו הקדוש שיהא ארונו נקופה לארץ ופירשו בו שיטלו כל הדף התחתון כדי שיתחבר גופו של העפר להיות גולם אחד ולא יהיה הפסק ביניהן ומכאן תשובה לאותן שעושין לכהנים ולבכורים ארונות שלמות אין חיה רעה שולטת באדם אא"כ נדמה לו כבהמה לפי שהאדם נברא בצלם דיוקן יוצרו כמ"ש כי בצלם אלהים עשה את האדם וכל זמן שעליו דמות תבניתו יתברך אימתו מוטלת על החיה ובהמה וזהו שנא' נעשה אדם בצלמנו כדמותינו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ פי' שע"י שיהיה עשוי בצלמנו כדמותינו יהיה היכולת בידו לרדות ולמשול בבהמה וחיה וכל הארץ וכ"כ הזוהר בפרשת משפטים דניאל כד רמו יתיה לגובא דאריותא אשתלים בצולמא דמריה ולא אישתני צולמיה לצולמא אחרא ועל דא דחלו אריותא מיניה ולא חבלוהו. ונראה דהיינו נמי הא דאיתא במדרש וירדו בדגת הים אם זכו ירדו ואם לאו ירדו את שהוא בצלמנו כדמותינו וירדו ואת שאינו בצלמנו כדמותינו וירדו משמע דהא בהא תליא ולכך כתיב וירדו ולא כתיב וימשלו משום דוירדו יש לו שני פנים ל' ירידה ולשון ממשלה שכל זמן שהאדם עושה רצונו של מקום צלם אלהים עליו ומושל בחיה ואם אינו עושה רצונו של מקום הצלם ההוא נסתלק מעליו והחיה מושלת בו. והיינו דקאמר הכח ש חיה רעה שולטת באדם אא"כ נדמה לו כבהמה שכל מי שאינו עושה רצונו של מקום הצלם ההוא נסתלק ממנו ואין לו דמות אדם אלא דמות בהמה ולכך החיה שולטת עליו ונראה דלכך כתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו לשון רבים ולא כתיב וירד דהא אדם לשון יחיד הוא משום דאדם אינו שולט על החיה אא"כ כשהן שנים כדמשמע בפרק שואל דקאמר התם נקטינן אריה אבי תרי לא נפיל ופירש"י ז"ל מדכתיב ומוראכם וחתכם לשון רבים והא חזינן דנפיל ההוא כדרמי בר אבא דאמר אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה. ולפי זה אתי שפיר מה שאמר הכתוב כבהמות נדמו לשון רבים אע"ג דנמשל לשון יחיד דנמשל לשון ממשלה הוא ה"ק נמשל מה שהאדם נשלט מן החיה משום דבהמות נדמו כלומר אפי' הן שנים ונקטינן דאריה אבי תרי לא נפיל אפילו הכי החיה שולטת בהן לפי שנדמו שניהן כדמות בהמות:

הושיט אצבעו קטנה ביניהם ושרפן וא"ת אמאי שרפן והלא יפה אמרו כמו שאמרו כת שלישית לא יפה אמרו ראשונים לפניך ואמרו נמי ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו משמע דהסכימו לדבריהם וי"ל לפי שעיקר שאלתו יתברך ממלאכי השרת על בריאת האדם לא היתה מצידו כי הוא יתברך יודע יצרנו כי עפר אנחנו אלא עיקר שאלתו היתה מצד המלאכים לפי שהאדם עשוי בדמותן לא רצה לבראו בלי דעתן כמו שפירש"י ז"ל בפרשת בראשית שלא יתקנאו בו והיינו דקאמר אמר להן רצונכם נעשה אדם בצלמינו פי' וכי רצונכם הוא ולא תתקנאו בו והמה השיבו לו מה אנוש כי תזכרנו וגומר כלומר כיון דאנוש אנוש הוא ובן אדם מאדמה הוא ואי אפשר שלא יחטא אין ראוי לך לזוכרו ולפוקדו מצידך ועל עיקר שאלתו יתברך אם מצידם לא יבצר לא השיבו כלום משמע דלא הוה ניחא להו אלא שתלאו הדבר בו יתברך ולכך שרפם וכן כת שנייה אבל כת ג' השיבו כהוגן ואמרו רבונו של עולם ראוי היה לנו להשיב כמו שאמרו ראשונים כי מצידם אין ראוי לזוכרו אלא לפי שהראשונים לא הועילו בתשובתן נפסוק מזה ומה שאתה שואל מצידנו אם רצוננו הוא אין זה שאלה כלל וכי עולם שלנו הוא הלא כל העולם כולו שלך הוא כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה וכיון שהגיע לאנשי דור המבול וכו' אמרו לפניו רבונו של עולם לא יפה אמרו ראשונים שמצדך ראוי היה שלא לזוכרו והיינו מה שהשיב ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול סיפא דקרא אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול הזכיר הכתוב אני זה אחר זה הרבה פעמים כלומר מצידי אין לחוש כי אני אסבול חטאו וכמו שיסדו בתפלה הסובל ומעלים עין מסוררים:

אידי ואידי חדא מדה היא תימה והא אי אפשר לומר כן דהא גלגל הרקיע מקיף את הארץ והארץ עומדת באמצע הגלגל נמצא כי מקצה השמים עד קצה השמים הוא כפלים כמות שהוא מן הארץ עד לרקיע וי"ל דמן הארץ עד הרקיע למעלה רחוק יותר הרבה ממה שיש מתחת לארץ עד הרקיע למטה ונהי דמן הצדדין שוה הוא שכמו שיעור שיש מן הארץ עד הרקיע לצד מזרח כך ממנה עד הרקיע לצד מערב וכן לצפון וכן לדרום מ"מ ממנה ולמעלה רחוק הרבה יותר ממה שיש ממנה ולמטה ולמקצה השמים ועד קצה השמים דקרא לאו מאמצע הגלגל מקנה אל קצה קאמר אלא מקצה אל קנה בשוה לארץ קאמר דהכי משמע קרא אסר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים וגו' משמע דמקנה השמים בשוה לשטח הארץ קאמר וכיון דאין הארץ עומדת כאמצע הגלגל ממש אלא למטה מאמצעו הרבה נמצא כי מקצה אל קצה בשוה לארץ אינו רחוק כל כך כי למטה מאמצפו הגלגל מתקצר ושפיר יכול להיות דחדא מדה היא שכמו שיש מן הארץ עד הרקיע כך יש מקצה אל קצה בשוה לשטח הארץ וכן משמע במסכת תמיד דאין הארץ עומדת באמצע הגלגל ממש דקאמר התם שאל אלכסנדרוס מוקדון את מן זקני הנגב השמים לארץ רחוק או ממזרח למערב אמרו לו ממזרח למערב תדע שהרי חמה במזרח הכל מסתכלין בה חמה במערב הכל מסתכלין בה חמה באמצע רקיע אין הכל מסתכלין בה וחכמים אומרים זה וזה כאחד שוים אלמא אית ליה לתנא קמא דמן הארץ למזרח רחוק יותר ממה שיש מן הארץ עד הרקיע למעלה וכן מן הארץ למערב רחוק יותר ממה שיש מן הארץ עד הרקיע למעלה כדפירש רש"י ז"ל שם דלכך הכל מסתכלין בה ואי אמרי' דהארץ עומדת באמצע הגלגל ממש נמצא דאין מן הארץ ולמזרח וכן ממנה ולמערב טפי ממה שיש ממנה עד לרקיע למעלה וא"כ אמאי מסתכלין בה כשהיא במזרח ומערב וכשהיא למעלה אין מסתכלין בה אלא ודאי צריך לומר דבהכי פליגי ת"ק שבר דהארץ עומדת למעלה מאמצע הגלגל הרבה ומתחת הארץ עד הרקיע למטה רחוק יותר הרבה ממה שיש מן הארץ עד הרקיע למעלה וכיון שהיא עומדת למעלה מאמצע הגלגל הרבה הדבר נראה לעינים שיש ממנה עד למזרח יותר ממה שיש ממנה עד הרקיע וכן ממנה למערב יש יותר ממה שיש ממנה עד הרקיע וחכמים סברי דאדרבא הארץ עומדת למטה מאמצע הגלגל הרבה ומן הארץ עד הרקיע למעלה רחוק הרפה יותר ממה שיש מפחת לארץ עד הרקיע למטה ולכך ס"ל דזה וזה שוין דמקצה אל קצה בשוה לארץ יש כמו שיש מן הארץ עד לרקיע:

אדם הראשון מין היה וכו' הא פשיטא דאדם כראשון חסיד גדול היה כדאית' בפרק עושין פסין ר' מאיר אומר אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה כו' ולא פליגי הכא אלא בשעה שאכל מן העץ מה היתה כוונתו וס"ל לרב דבאותה שעה נזרקה בו מינות מדכתיב איכה אן נטה לבך והיינו מינות כמו שאמרו ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות שנוטה לבו לצד אחר ור' יצחק סבר דאותה שעה משך בערלתו ורב נחמן סבר דבאותה שעה כפר בעיקר אבל אחר שראה שנקנסה מיתה על ידו חזר בתשובה והיה חסיד גדול. ונראה דפליגי עד היכן הגיע החטא דמאן דאמר איכה אן נטה לבך ס"ל כמ"ד עץ שאכל אדם הראשון אתרוג היה ולדידיה נראה דאיסור עץ הדעת הוא רמז שיהא לבו של אדם דבוק בו בהקב"ה תמיד לא יפרד עולמית כמ"ש ובו תדבק לפי שהיא יתברך נמשל לאילן כביכול כידוע והיינו מה שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס ואמרו אחר קיצץ בנטיעות ולבו של אדם אשר שם משכן הנשמה הנאצלת ממנו ית' כנר מנר נמשל ודומה לאתרוג כדאי' במדרש רבה פ' אמור לכך גזר הקב"ה שלא יאכל מן העץ כדי שלא יפריש לבו ונשמתו ממנו יתברך נמצא כי במה שעבר על הציווי קצץ בנטיעות והיה דומה לאחר שהיה מין והיינו דדריש איכה אן נטה לבך לפי שעל ידי שקיצץ האתרוג הדומה ללב מן האילן נטה לבו ממנו יתברך ולא האמין בו. ואולי מהאי טעמא כשמנענעין האתרוג ולולב מוליכין ומביאין אותן לכל הקצוות רמז שאנחנו חוזרין להטות לבבינו ושאר כל ראשי האברים אל הקב"ה המולך בכל הקצוות כדי לתקן בזה חטאו של אדם הראשון. ורבי יצחק אמר משך בערלתו היה כשאכל מן העץ וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' בראשית שקודם שחטא לא היה בין אדם ואשתו התשמיש לתאוה אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו ולכן היו האברים כולם בעיניהם כפנים והידים ולא יתבוששו בהם ואחר שאכלו נכנס בהם יצר ותאוה ונראה דלכך משך אז בערלתו כדי להרבות תאות התשמיש וכמו שאמרו שהמילה מתיש כח התאוה ההיא שלא יתאוה לעריות וריבוי תשמיש כל כך והוא כשהרגיש התאוה ההיא משך בערלה להרבות התאוה. ורב נחמן אמר כופר בעיקר היה באכילת העץ שהאמין בקדמות העולם חליל' וזהו כופר בעיקר שאינו מאמין שהוא ית' עיקר ויסוד הכל וכדאיתא במדרש כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו כל אומן שונא בני אומנתו מן העץ אכל וברא את העולם והייתם כאלהים יוצרי עולמות וכיון שהאמין לדברי' בטלים הללו נמצא שהיה סבור שהעולם קדמון ח"ו שהרי סבור היה שהעץ קדמון הוא א"כ באכילת העץ היה כופר בעיקר שלא האמין שהוא ית' עיקר ויסוד הכל. נעשה אדם בצלמנו ויברא אלהים את האדם וכן ישמח ישראל בעושיו לשון רבים בני ציון יגילו במלכם לשון יחיד ומשום דכתיב נעשה אדם בצלמנו לשון רבים לפי שהוא ית' נמלך בפמליא של מעלה כשבראו לכך כתיב נמי ישמח ישראל בעושיו לשון רבים שלעתיד ישמח ישראל בו יתברך גם עם המלאכים שהסכימו עליו והאי קרא לעתיד קאי דרישא דקרא שירו לה' שיר חדש לשון זכר והיינו לעתיד כדאיתא במדרש:

כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראינו אליו נראה לפרש דה"ק כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כדמיון קרובים רבים לפי שיש כמה מיני קורבה יש מצד התולדה כאב ואם יש מצד החתנות ויש מצד החיוב כמלך על עבדיו וכרועה על הצאן והוא יתברך קרוב לנו בכל מיני קורבה הכל לפי התפלה והצעקה אשר אנחנו קוראים אליו הוא עונה אותנו והיינו דקאמר סיפא דקאמר בכל קראנו אליו וכן משמע בירושלמי דברכות פרק הרואה דקאמר שאלו המינים לרבי שמלאי מהו דכתיב אשר לו אלהים קרובים אליו א"ל מי כתיב בכל קראנו אליהם אליו כתיב א"ל תלמידיו לאלו דחית בקנה לנו מה אתה משיב א"ל קרוב הוא בכל מיני קורבות:

דף לט אמר ליה השר לרבן גמליאל וכו' כל המעשים הללו לא נכתבו אלא מפני תשובת המינין ואיידי דאיירי לעיל מתשובת המינין נקט להו הכא: