תורת חיים חלק א מ

דמלתא נקט שאין דרך ליכנס אל החולה אלא לבקרו:

אמר קרא והוקע אותן לה' נגד השמש רישא דקרא קח את כל ראשי העם פירוש לשפוט כדאמר בסמוך ונגד השמש ארישא נמי קאי דמשפט ומיתה תרוייהו נגד השמש בעינן ואתי שפיר הא דלה קתני מתני' דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה בין לזכות בין לחובה דיני נפשות דנין ביום וגומרין בלילה לזכות אבל לא לחובה כדקתני בכולהו בבי משמע דס"ל למתני' דבדיני נפשות אם לא גמרו ביום אין גומרין בלילה אפילו לזכות משום דהא דמשפט נפשות נגד השמש בעינן בין לחובה בין לזכות במשמע:

דף לה ליבא דאינשי אינשי לכאורה משמע דאינשי לשון שכחה הוא ואין נראה דבריש פרק אלו מציאות קאמר ש"ס נמי דוכתא דאיניש איניש פירוש מקום האדם כאדם הוא דכיון דשייך לו הכל יודעין ומכירין את מקומו וקאמר נמי התם ריפתא דאיניש איניש והיינו נמי כדפרישית ומדנקט הכא לישנא דהתם משמע דה"נ הכי קאמר לב האדם אדם הוא ולאו בפומא לחודא תליא מלתא דלב האדם נמי אדם הוא וכיון שאין הסופרים יכולין לכתוב מה שבלבו חיישינן שמא אין יכול ליישבו כבראשונה וכ"כ מהרש"ל ז"ל דלאו לשון שכחה הוא:

ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו מת מצוה היינו שמצא מת בדרך ואין לו קוברין עפה אע"ג דבתר הכי יהיה לו קוברין מותר לכהן לטמא לו שלא יהיה המת מוטל בבזיון עד שיבאו קוברים אחרים כדאיתא בפרק האשה רבה איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה ולכאורה משמע דהא דקאמר ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת דדוקא במת שאין לו קוברין קאמר אבל שאר כל המתים לא ואין נראה דנהי דמת מצוה שאין לו קוברין מותר לו לכהן לטמא לו כדי שלא יהיה מוטל בלא קבורה עד שיבואו קוברין מ"מ אין סברא כלל לומר שיהא עדיף משאר כל המתים לענין חילול שבת ואי שאר כל המתים אסורין לקוברן בשבת מת מצוה נמי לא עדיף מנייהו דאטו משום דאין לו קוברין עתה מותר לחלל עליו את השבת טפי משאר מתים אמאי לא ימתין נמי עד לאחר השבת לכ"נ דהא דקאמר ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת אכולהו מתים קאמר שיהא מותר לקבור בשבת כל המתים אפי' יש להן קוברין דכולהו מת מצוה נינהו ואיידי דנקט ברייתא מת מצוה נקט איהו נמי מת מצוה וכה"ג כתבו התוס' בריש מסכת מגילה גבי הא דקאמר ש"ס ח"ת ומת מצוה מת מצוה עדיף מדתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת וכתבו התו' דמת מצוה לאו דוקא נקט דה"ה לכל המתים שבעולם מבטלין ת"ת להוציאם אלא איידי דנקט בסמוך גבי ולאחותו מת מצוה נקט נמי ת"ת ומת מצוה ועוד דכל מת כשאין קוברין אותו אע"ג דאית ליה קוברין מת מצוה הוא וה"ק ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו דכיון דמשום שלא יהא המת מוטל קצת בלא קבורה דוחין את העבודה כ"ש דמהאי טעמא יש לדחות שבת ולקבור כל המתים בשבת דהא שבת קילא מעבודה כיון שנדחית מפניה א"נ נקט מת מצוה משום ק"ו וכיון דילפינן מת מצוה בק"ו ילפינן מיניה שאר מתים במה מצינו דמאי שנא מת מצוה משאר מתים לענין שבת:

דף לו מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד לפי שהתורה יש בה ג' חלקי' מקרא משנה ש"ס ולכך כשם שהמקר' נכתב ע"י משה שלא היה כמותו בכל ישראל בתורה וגדולה כך המשנה נכתבה ע"י רבי שלא היה ג"כ כמותו בתורה וגדולה בכל ישראל שעל ידי שהיה הגדול בתורה וגם בגדולה לכך היה כח בידו לאסוף את כל החכמים וקיבץ כל הדינים ופירושים שנתחדשו מימות משה עד זמנו וכתבם על המשנה וכן רב אשי לפי שהיה הגדול בתורה וגם בגדולה לכך היה כח בידו לאסוף את כל חכמי דורו וקיבץ כל הדינים ומימרות שנתחדשו מימות רבי ואילך וכתבו על הש"ס:

ולא והא הוה הונא בר נתן תורה וגדולה היתה לו כדאמרינן במועד קטן דקא דחקי ריגליה דהונא בר נתן ואמר בפרק שני דזבחים דאקיים ביה והיו מלכים אומניך כן כתבו התוס' בפרק הנזקין משמע דפריך ולא וכי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד מימות רבי ועד רב אשי והא הוה הונא בר נתן ותימא דאמאי קא ס"ד דהונא בר נתן קדים ליה לרב אשי כיון שאין האמת כן כדאיתא בפ"ג דמועד קטן רב אשי איתחזי ליה בשוקא א"ל אירתח לי תלתין יומין כו' ביום תלתין אתא אמר מאי כולי האי א"ל דקא דחקת רגליה דבר נתן ואין מלכות נוגעת בחברתה אלמא דבזמן רב אשי הוה ולא הוה קדים ליה וכן משמע ממאי דמשני הונא בר נתן מיכף הוה כייף ליה לרב אשי משמע דלמאי דסלקא דעתך הוה סבר דלא הוה כייף ליה מיהו בזמנו הוה ולא הוה קדים ליה ואי לא גרסינן ולא אלא גרסי' והא הוה הונא בר נתן הוה אתי שפיר דפריך והא הוה הונא בר נתן דאיהו נמי גדול בתורה וגדולה הוה כמו רב אשי ולא הוה תורה וגדולה במקום אחד באדם אחד מיהו בכל הספרים גרסינן ולא הכא ובהנזקין:

דיני נפשות מתחילין מן הצד כתבו התוספות משום לא תענה על רב אבל בדיני ממונות לא חיישינן כו' וצ"ל דמה שעומדין על המנין והולכין אחר הרוב עושין בדרך שאלה וזה דוחק דלישנא דמתחילין מן הגדול משמע דהגדול אינו אלא מתחיל ושאר דיינין עונים ואומרים דעתן אחריו כמוהו ועוד דומיא דמתחילין מן הצד שאינו אלא מתחיל ואחריו כל אחד אומר דעתו ועוד דא"כ בדיני נפשות נמי אמאי אין עושין כן בדרך שאלה לכך נראה כלשון שני שכתבו התוספות דלא תענה על רב בדיני נפשות כתיב ולא בדיני ממונות וא"ת אמאי קפיד רחמנא על כבוד הגדול שלא לענות אחריו בדיני נפשות טפי ממאי דקפיד בדיני ממונות. וי"ל דלא קפיד רחמנא על כבוד הגדול כלל בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות כי המשפט להים הוא ואין חולקין כבוד בכי האי גוונא אלא משום דדיני נפשות חמירי חשש הכתוב זימנין יתבייש הקטן לחלוק על הגדול ויהרג שלא כדין לכך צוה הכתוב בדיני נפשות לא תענה על רב כי היכי שלא יתחילו מן הגדול אלא מן הצד דכיון דאסור לענות על רב ע"כ צריך להתחיל מן הצד אבל בדיני ממונות דלא חמירי לא חשש הכתוב דאי נמי יתבייש הקטן לחלוק על הגדול לפעמים לית לן בה וכ"כ בנ"י:

אין מונין להן אלא אחד אב ובנו לא איצטריך למיתני בסיפא דפשיטא דאין קרובים כשרים אלא איידי דתני להו ברישא גבי טהרות וטמאות דמונין להן שנים תני להו נמי בסיפא דאין מונין להן אלא אחד אע"ג דלא איצטריך. אמר רבי אבהו עשרה דברים וכו' לכך סידר ש"ס מלתא דרבי אבהו הכא ולא סידר לה בסיפא דמתניתין אפיסקא דאין הכל כשרין לדון דיני נפשות משום דאין הכל כשרין לדון דיני נפשות לאו בכלל עשרה דברים הוא כדאמר בסמוך דאין הכל כשרין ועשרים ושלשה חדא היא:

תנינא חדא זימנא אמילתא דרב יהודה קשיא ליה כמ"ש התוספות והשתא אתי שפיר דאיצטריך ש"ס למיעבד תרתי צריכות דקאמר אי אשמעינן גר משום דראוי לבא בקהל וכו' ואי אשמעינן ממזר דבא מטיפה כשרה וכו' אי הוה פריך אמתני' לא הוה צריך למיעבד אלא חדא צריכותא או מגר לחודא או מממזר לחודא דהוה מצי למימר אי קין מתני' דהכא הוה אמינא דאתי לאתויי גר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר לא ואי קתני מתניתין דהתם ה"א דמתני' דהתם אתי לאתויי גר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר לא וכן מממזר לחודא כדפי' בגר:

דף לו שהיא יושבת בטיבורו של עולם פירש"י ז"ל שבית המקדש באמצע של עולם ועוד נראה דלכך בית המקדש דומה לטיבור דכשם שתחילת יצירתו של אדם מן הטיבור הוא כדאיתא בפרק עגלה ערופה מהיכן הולד נוצר אבא שאול אומר מטיבורו ומשלח שרשו אילך ואילך כך תחילת יצירתו של עולם מבית המקדש הוה כדאיתא בפרק זה בורר כי השתות יהרסון דאיכא למאן דאמר אלו בית המקדש יהרס כדתנן אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתייה היתה נקראת ופירש"י ז"ל שממנה נשתת העולם שנא' אלהים דבר ויקרא ארץ ואמר מציון מכלל יופי במסכת יומא אומר עולם מציון נברא:

אמר תיקרי בגדיו אלא בוגדיו דאל"כ הלא אין לך ריח רע יותר משטף של עזים כדפירש"י בפ' תולדות ונראה לפ' כדאיתא במדרש מור ואהלות קציעות כל בגדותיך אל תיקרי בגדותיך אלא בגידותיך שאפי' הבגידות נעשו זכיות ע"י תשובה ומעלות ריח טוב כמור ואהלות וקציעות ולהכי מייתי עלה עובדא דהנהו בריוני דהוה מקרב להו רבי זירא כי היכי דליהדרו בתשובה וכל אחד בא להוסיף דאי מסוגה בשושנים אימא דוקא צדיקים דסוגה בשושנים בסנהדרין כתיב ומכפלח הרימון רקתך לא שמעינן רשעים דריקה היינו שהוא ריק מתורה ומצות ומ"מ אינו פושע לעבור כ עבירה לכך מייתי לה מריח בוגדים דהיינו רשעים:

שלא יהו המינים אומרים הרבה רשויות לפי שהאדם הוא תכלית כל הנבראים ובעבורו נבראו כולם ואלו נבראו מתחילה יותר מאחד היה מקום למינים לומר הרבה רשויות יש וכל אחד ברא אדם לעצמו להיות תכלית כל הנבראים:

שאין דמך משור בידי כתבו התוס' מדמייתי הך עובדא אמתני' דכיצד מאומד משמע דדריש מהאי קרא דמאומד לא מיקטיל דמשמע ע"פ שנים עדים שראו את המעשה דמשמעות לשון עד לא הוי אלא בראה וידע מדכתיב בשבועת העדות והוא עד או ראה או ידע משמע דה"ק והוא עד גמור דראה וידע או ראה ולא ידע דהיינו מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני או ידע ולא ראה דהיינו מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני כדאיתא בפרק שבועות העדות ואין להקשות כיון דלשון עדים לא שייך אלא בראה וידע א"כ בדיני ממונות דכתיב בהו נמי על פי שנים יקום דבר אמאי העדות מתקיים בידיעה בלא ראיה שאני התם דגלי קרא והוא עד או ראה או ידע דלא משכחת לה אלא בדיני ממונות כדאיתא בפרק שבועת העדות:

כמאן כרבי אחא כו' אין להקשות דלמא ע"כ לא פליגי רבנן אדרבי אחא אלא התם דלא הוה אלא אומדנא בעלמא אבל הכא דאיירי שמצא סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר איכא למימר דבכי האי גוונא בדיני ממונות אפילו רבנן מודו דאמרי' דהוה ליה כידיעה בלא ראיה דאע"ג דסייף בידו והרוג מפרפר ודמו מטפטף אכתי לא הוי ידיעה בלא ראיה אלא אומדנא הוא כדמשמע בהדיא בפרק שבועת העדות ואע"ג דאומדנא דמוכח הוא מ"מ מלתא דרבי אחא נמי אומדנא דמוכח הוא כיון דגמל האוחר הוא ואותו גמל הנהרג נמצא בצידו ולא נמצא במקום אחר מוכח מלתא דזה הרגו ולהכי נקט ונמצא גמל הרוג צידו ולא קתני ונמצא גמל הרוג ביניהם:

מכנף הארץ זמירות שמענו כתבו התוספות כתוב בתשובת הגאונים שאין בני ארץ ישראל אומרים קדושה אלא בשבת דכתיב גבי חיות שש כנפים לאחד וכל כנף הוא אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול וכו' כפ' אין דורשין לא משמע כן דמשמע התם דאין החיות אומרות שירה אלא בשתי כנפים בלבד דאיתא התם כתוב אחד אומר שש כנפים לאחד וכתוב אחד אומר וארבע כנפים לאחת כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין ב"ה קיים כביכול שנתמעטו כנפי החיות הי מנייהו אימעוט אמר רב אותן שאומרות שירה בהן כתיב הכא ובשתים יעופף וקרא זה אל זה ואמר וכתיב התם התעיף עיניך בו ואיננו אלמא שאין אומרות שירה אלא בשתי כנפים ומה שכתבו התוספות דהקב"ה משיב להם יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני שירה וכו' נראה דהיינו הא דאיתא במדרש בראשית רבה תני רבי שמעון בן יוחאי אמרה שבת לפני הקב"ה רבש"ע לכולם יש ק זוג ולי אין בן זוג אמר לה הקב"ה כנסת ישראל הוא בן זוגך וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל הוא בן זוגך הדא הוא דכתיב זכור את יום השבת לקדשו לפי שכל יום מימי החול יש לו כנף אחד מן החיות שאומרים בו קדושה והוא זוג שלו מלשון ופרשת כנפיך על אמתך שהוא ענין זיווג כך החיות פורשים כנפיהן ומקשקשין בקול כנפיהן כדפי' רש"י ז"ל בפרק אין דורשין וזהו זיווגו ושבחו של יום מלבד השבת שאין לה כנף לכך אמרה ולי אין בן זוג והשיב לה הקב"ה כנסת ישראל הוא בן זוגך כלומר יש לי עוד כנף אחד בארץ שאומר לפני קדושה בשבת שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו. והשתא ניחא הא דקאמר במדרש שאמר להן הקב"ה לישראל זכרו הדבר שאמרתי לשבת וכו' שנאמר זכור את יום השבת לקדשו לפי שאין ליום השבת שום כנף מכנפי החיות לומר בו קדושה לכך הזהיר את ישראל לומר בו