תורת חיים חלק א לט

מסנהדרין ורש"י ז"ל כתב למקום הוועד תלמידי חכמים הרבה שיהא זה בוש מהם ולא משמע כן כדפירשתי:

אחד דיני ממונות פרק רביעי דף לב ואי ס"ד בעינן דרישה וחקירה מאוחרים אמאי כשרים פירש רש"י ז"ל אלמא לא בעינן דרישה וחקירה דא"כ היכי מתרצינן למילתא דשטרא נימא זייפא הוא ולא ראו עדים החתומים בו את המלוה הזאת וקצת קשה דלמא איירי שבאו עדים ואמרו ידענו שהעדים החתומים בו ראו את המלוה הזאת אלא שקדמה לזמן הכתוב כאן שאחרוהו מלכותבו עד אחר זמן אי נמי כתבוהו בו ביום ואיחרו הזמן בכוונה וכן שטרי חוב המוקדמין איירי נמי שהקדימו הזמן בכוונה. ונראה דהכי פריך אי ס"ד בעינן דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרין והא עדות שאי אתה יכול להזימה הוא ולאו עדות הוא דמידי הוא טעמא דבעינן דרישה וחקירה כדי שיבאו עדים לידי הזמה כדפירש"י ז"ל בריש פרק היו בודקין וכיון דמאוחרין כשרים לא יבאו לידי הזמה שאם יבאו עדים ויאמרו להם והלא עמנו הייתם באותו חדש או באותו יום וכו' מצי למימר שטר זה אחרנוהו וכתבנוהו ומעיקרא נמי פריך הכי היכי חיישי שמא אחרוהו וכתבוהו דכיון דבעינן דרישה וחקירה ע"כ לא חיישינן להכי דא"כ עדות שאי אתה יכול להזימה הוא אח"כ מצאתי בדברי הראב"ן ז"ל שכתב נמי כדפרישית כתיב בצדק תשפוט עמיתך וכתיב צדק צדק תרדוף מרישא דקרא גופה דכתיב ושפטו את העם משפט צדק לא מצי פריך דצדק דרישא אמשפט קאי ואיכא למימר דאתו למעוטי דין מרומה כלומר משפט צדק ולא משפט מרומה כדאמרינן בפ"ק דשבת כל דיין שדן דין אמת לאמתו וכו' וכתבו התוס' דין אמת לאפוקי דין מרומה ולכך לא כתיב משפט צדק צדק אבל בצדק תשפוט וכן צדק צדק תרדוף דקאי אדיינין לכך רמי להו שפיר אהדדי:

אחד לדין ואחד לפשרה כיצד וכו' תימה מאי קשיא ליה דקאמר כיצד וכי עד השתא לא ידעינן איזהו דין ואיזהו פשרה וי"ל משום דתרדוף אדיין קאי משמע דאזהר רחמנא לדיין שירדוף ויעשה פשרה אפי' בע"כ של בעל הדין כי היכי דאזהר רחמנא לעשות דין בע"כ של נתבע וקשיא ליה הא תינח דין אלא פשרה מאי איכא למימר והא לאו בדיין תליא מילתא שאין כח ביד הדיין לעשות פשרה אלא א"כ נתרצו שניהם לכ"ק כיצד שתי ספינות וכו' פי' דקרא איירי היכא דאי אפשר לעשות דין אלא פשרה כגון שהיו שתיהן קרובות או רחוקות או טעונות דכיון דשתיהן שוות לענין הדין ע"כ צריך לעשות פשרה ביניהן ובכה"ג הזהיר הכתוב את הדיין שירדוף לעשות פשרה שמוטל על הדיין לשער כמה שכר העלה אחת לחברתה כדי שתדחה ואם תתרצה אחת מהן ליטול השכר הרי טוב ואם לאו יטיל גורל ביניהם איזהו תטול השכר ותדחה. והיינו דנקט הטל פשרה ביניהן ולא קאמר עשה פשרה ביניהן לפי שאין כח ביד הדיין לכוף לשום אחת מהן שתטול השכר ומדחה אלא שהדיין צריך לשער לפי אומד דעת כמה היא שכר הדחייה ויניח פשרה זו לפניהם והן יתרצו עצמן או יטילו גורל איזהו תטול השכר:

והא חסמינן להו ואע"ג דפתיחת זכות לא הוי אלא לאחר שדרשום וחקרום היטב ובאין לישא וליתן כדמשמע בפרק היו בודקין מכל מקום בשעת משא ומתן כשמהפכין בזכותו ואומרים שמא כך וכך כדי לזכותו דאפילו הוא עצמו יכול לטעון זכותו אפי' אחר שמוציאין אותו לסקלו כדאיתא ריש פרק נגמר הדין אז צריכין לחזור ולישאל את העדים שיעידו על אותו טענה של זכות אם היה כך וכך אם לאו וכיון דאמרינן להו הכי חסמינן להו ולא יעידו שוב חובתו:

דף לג אמר רב נחמן כאן שיש גדול הימנו וכו' מדלא קאמר אלא אמר רב נחמן משמע דרב נחמן קא מיהדר לאוקמי שינויי דרב יוסף וקשה דהא השתא לא איצטריך לשנויא דרב יוסף דאי נמי איירי מתני' דהכא בשאינו מומחה כההיא דבכורות מיתוקמא שפיר דהכא איירי שיש שם גדול הימנו לבטל דבריו ולכך הגדול מחזירו והתם איירי שאין שם גדול הימנו ולהכי מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואם הוא מומחה פטור מלשלם דמזליה דההוא גברא גרים ליה דטעה ורב אלפס ז"ל כתב דהא דמשני רב יוסף כאן במומחה כאן בשאינו מומחה היינו מתני' דהכא בשאינו מומחה וההיא דבכורות במומחה וגרסי' ומומחה משלם והא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם אמר רב נחמן כאן שיש גדול ממנו וכו' ולפי זה אתי שפיר דרב נחמן לאוקמי שינויא דרב יוסף קאתי וא"ת והיאך מצינו למימר דההיא דבכורות במומחה איירי והא מדקתני סיפא דהתם ואם היה מומחה וכו' מכלל דרישא לאו במומחה איירי וי"ל דלכך דקדק התנא ונקט בסיפא ואם היה מומחה לרבים ובספרים שלנו גרסי' ואם היה מומחה לב"ד משום דרישא נמי במומחה איירי אלא שיש שם מומחים גדולים ממנו בחכמה ובמנין וסיפא איירי שהוא מומחה לרבים או לב"ד שאין שם גדול הימנו שהוא הגדול שבכולן ומופלא שבב"ד ולכך אינו משלם:

טעה בנואף ונואפת מה שפירש"י ז"ל דבנואף ונואפת ליכא טעותא לזכותא וקשה כיון דליכא טעותא אלא בדבר שהצדוקין מודין בו מאי קמיבעיא ליה. ונראה לפי שנאמר ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לכך קמיבעיא ליה שאם טעה ואמר לנואף דוקא אזהר רחמנא ולא לנואפת ופטרה ולא אסיק אדעתיה קרא אחרינא דכתיב מות יומת הנואף והנואפת מי הוה טעות בכה"ג או לא א"ל אדמוקדך יקיד וכו' דמ"מ דבר שהצדוקין טועין בו הוא ועיין בערוך:

דף לד אלא דברי המזכין מאי טעמא פירש"י ז"ל אם איתא דיכול לחזור בו למה לי למיכתבינהו משום שעת משא ומתן דלמחר הא מלתא בעלמא היא כדי שיחזר אחר הזכות לכתוב פלוני זיכה למה לי למיכתב טעמא וזה נראה דוחק קצת לפרש דפריך לא לכתוב אלא פלוני זיכה דמשמע דפריך דלא ליכתב מידי מן המזכין ונראה דשפיר פריך אלא דברי המזכין מ"ט לא לכתוב לא הן ולא טעמיהן דכיון דכותבין שם המחייבין וטעמיהן ממילא ידעינן שכל אותן שלא נזכרו בין המחייבין היו מזכין אתמול וא"כ מה נפשך אי קא מזכה נמי למחר הרי טוב ואי קא מיחייב בעי למיעבד הלנת דין כיון דאתמול הוה מזכה שהרי לא נזכר בין המחייבין וא"כ למה לן להזכירן כלל אלא ודאי משום דאי הדר ביה לא צייתינן ליה הלכך בעי למיכתב דלא לימא שמא בדבר שהצדוקין מודים בו הייתי טועה:

רבי יהושע אומר וכו' פירש"י ז"ל קס"ד דר' יהושע לאו לאיפלוגי אתי ותימה היאך קא ס"ד למימר הכי והא סיפא דמתני' בהדיא קתני דפליגי דקתני אין בין דברי ר"ג לדברי ר' יהושע וכו' לכך נראה דרב זביד סבר דבכי האי גונא טעם אחד משני מקראות הוא דכיון דבין למר ובין למר עיקר הכתוב אתי לאשמעי' דמזבח מקדש את הראוי לו שאם עלו פסולין לא ירדו אע"ג דאיכא נפקותא פורתא בין האי להאי מ"מ כיון דגוף הכתוב אתי לאשמעי' חד טעמא טעם אחד משני מקראות קרי ליה:

רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח וכו' פירש"י ז"ל דלילה וסומא כי חדא נינהו ואע"ג דמתני' לא מכשר לדון בלילה אלא גמר דין. פירש רב אלפס ז"ל דשפיר מייתי ראיה דהא כולי אינשי לא מצו למיחזי בליליא כדחזי סומא באחד מעיניו ביום וכיון דקתני דגומרין בלילה דין הוא לסומא באחד מעיניו שידין ביום לכתחילה וקשה לפי' דאם כן וביום הראות בו דדרשינן מיניה דאין רואין נגעים בלילה ל"ל תיפוק ליה מדכתיב לכל מראה עיני הכהן דדרשי' מיניה פרט לסומא ואפי' בסומא בא' מעיניו קאמר ולכך יליף לה מדכתיב לכל מראה עיני הכהן לשון רבים ולא יליף לה מדכתיב וראה הכהן את הנגע וכיון דאפי' סומא בא' מעיניו אינו רואה את הנגעים כל שכן דאין רואין נגעים בלילה כיון דכולהו אינשי לא חזו בליליא כדחזי סומא באחד מעיניו ביום וא"כ וביום הראות בו למה לי לכך נראה דלילה מלתא אחריתי וסומת מלתא אחריתי והא דקאמר רבי יוחנן סתמא אחריתי אשכח אע"ג דמתני' לאו בסומא איירי מ"מ מייתי ראיה שפיר דכיון דסבירא ליה דגומרין בלילה אלמא אית ליה דלא מקשינן ריבים לנגעים לומר מה נגעים ביום כו' א"כ על כרחך לא מקיש נמי ריבים לנגעים לענין סומין דאי מקיש לענין סומין אמאי גומרין בלילה והא אין היקש למצה וכ"כ הרמב"ן והרז"ה ז"ל וכן פירש"י ז"ל בפרק בא סימן מיהו קשה לפי זה דלמא טעמא דמתניתין דהכא משום דכתיב ושפטו את העם בכל עת אבל לענין סומא מקשינן ריבים לנגעים כמ"ש התוספות אבל לפירוש רב אלפס דלילה וסומא כי הדדי נינהו ניחא דאי מקשינן ריבים לנגעים לענין סומא באחד בעיניו דפסול א"כ אמאי גומרין בלילה והא סומא באחד מעיניו ביום חזי טפי משאר אינשי בליליא ויש לומר דשפיר דייק דכיון דקיימא לן אין היקש למחצה וכל כמה דאפשר להקיש מקשינן א"כ אי אית ליה לתנא דמתני' דמקשינן ריבים לנגעים לענין סומין אמאי קתני דגומרין בלילה ולא יליף לה נמי מהיקשא וקרא דושפטו את העם בכל עת לימא דאתי לאתויי יום המעונן כדמוקי לה רבי מאיר אלא ודאי ס"ל למתני' דלא מקשינן ריבים לנגעים כלל. אלא מעתה מאן דשכיב ביממא כו' משום דמפיל נחלות משמע צוואת שכיב מרע שמצוה ומחלק ומפיל נחלתו לבניו וכיון דדריש ואי אתה מפיל נחלות בלילה משמע דאין בצוואת שכיב מרע כלום כשמצוה בלילה א"כ ה"נ נימא דמאן דשכיב בליליא לא ירתי ליה בניה דמאי שנא האי מהאי דלמא דין נחלות קאמרת פי' ואשומעי צואה קאי דצוואת שכיב מרע שמחלק נחלתו לבניו דין נחלות קרי ליה לפי שדבריו קיימין כמו דין ואין הדבר צריך דיינין אלא כל אחד מיורשיו יחזיקוהו שומעי הצוואה בשלו כדפירש"י ז"ל וקאמרת ביום אתה מפיל דין נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה שאין שומעי הצואה או הדיינין רשאין להפיל ולהזיק את היורשין בדין נחלות ושצוה אביהן אלא ביום ולא בלילה ומשום דמה שמחזיקין אותן בנחלתן לאו דין הוא וכיון דלאו דין הוא אין סברא לומר דאתי קרא למעוטי שלא יעשו כן בלילה לכך מייתי הא דתניא לחזקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין פי' כל מידי דנחלות אע"ג דלית ביה דין כגון להחזיק את היורשין בנחלתן וכיוצא בו כיון דמשפט קרייה רחמנא נסתיים להיות כמו דין לענין שצריך להיות ביום ובשלשה כמו דין גמור וכדרב יהודה דאמר שלשה שנכנסו וכו' רצו כותבין רצו עושין דין פי' מדלא קאמר רצו דנין משמע דה"ק רצו מחזיקין היורשין בנחלתן ועושין את הדין ששמעו מפי אביהן דהיינו משפט הצוואה שצוה לפניהם ועוד דאי בדין גמור איירי אמאי פסיקא ליה דעושין דין אטו כולהו יורשין צריכין שיקוב הדין ביניהם ולא סגי להו בלאו הכי אלא ודאי עושין דין דקאמר היינו שמקיימין צוואת שכיב מרע ומחזיקין לכל אחד בחלקו כפי הצוואה ואפ"ה קאמר עלה רב חסדא לא שנו אלא ביום אבל בלילה אין עושין דין אע"ג דלאו דין הוא אלא שמחזיקין אותן בנחלתן אלמא דכל מידי דנחלות כמו דין דמי וצריך ג' וביום והיינו מדכתיב לחקת משפט משמע דכל הפרשה כולה אפילו מידי דלית ביה דין כיון דשייך לנחלות כמו דין דמי כך נראה פי' הסוגיא וא"כ כשמחזיקין את היורשין בנחלתן צריכין להיות שלשה דיינין וביום דוקא כשאר כל הדינין אע"ג דאין בין היורשים שום דין רק דלוקח בעלמא דכל מידי דנחלה כדין דמי וכן משמע מדברי הרמב ם ז"ל בפ"ג מהל' סנהדרין שכתב אין מתחילין את הדינין בלילה וכו' ואח"כ כתב הנחלת כדינין שנאמר בהן לחוקת משפט לפיכך אין מפילין נחלות בלילה מדכתב הנחלות כדינין משמע דבנחלות שאין בהן דין איירי וקאמר שהן כמו דינין מדכתיב לחוקת משפט ולכך אין הדיינין מפילין נחלות בלילה פירוש שאין חול קין ומחזיקין את היורשין בלילה אע"ג דלאו דין הוא:

אי מה ריבים בשלשה וכו' קצת תימא לרב אחא בריה דרב איקא דאמר בריש מכילתין דמדאורייתא חד נמי כשר מדכתיב בצדק תשפוט עמיתך א"כ מאי קאמר אי מה ריבים בשלשה כיון דמדאורייתא בחדא סגי ואע"ג דרש"י ז"ל פי' דדוקא בהודאות והלואות קאמר משמע דבגזלות וחבלות בעינן שלשה מ"מ מנא לן לאקשויי נגעים לגזילות וחבלות טפי מהודאות והלואות וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי לא מקשינן כלל להך מילתא ואמר רב חסדא לא שנו אלא ביום נראה דהיינו הא דנקט רב יהודה שנכנסו לבקר את החולה ולא נקט סתמא שנכנסו אל החולה לאשמעינן דדוקא ביום קאמר לפי שאין מבקרין את החולה בלילה שלא ימנע עצמו מן הרחמים מפני שאז מכביד עליו חליו ויתייאש ממנו כמ"ש בטור י"ד סי' של"ה א אורחא