תורת חיים חלק א לח

אלא כי אכלא לדנא שאינה דבוקה כי אם מעט וכי האי גונא קאמר בסמוך אטו בקיר' דקבא אידבקנא בכו אח"כ מצאתי שכן פי' בערוך ערך אבלא בבי"ת:

ואתי רבי יוסי למימר גיסו לבדו וכ"ש חורגו דבן גיסו ובן חורגו דמיין להדדי כדפירשתי לעיל וכיון דגיסו לבדו כ"ש חורגו דאיתפלג דרא:

דף כט ולא מבקש רעתו ידיננו דסמיך ליה ושפטו העדה ולהכי לא דריש איפכא והוא לא אויב לו ידיננו ולא מבקש רעתו יעידנו דהא מסתבר טפי לאוקמי קרא בדיין דבדיין אפילו רבנן מודו דשונא לא ידון והא דדריש קרא לעד אע"ג דעדים לא כתיבי התם בהדיא מ"מ כולה הרשה מיירי שהעדים העידו שהרגו בשוגג או במזיד:

ואומר הולך רכיל מגלה סוד מייתי ראיה דמגלה סוד כי הכא מיקרי הולך וא"כ הוי בכלל דלא תלך רכיל בעמך דפשטא דקרא דלא תלך רכיל במוציא ומוליך ל' הרע מאדם לחבירו איירי:

אמרינן להו סהדי שקרי אאוגרייהו זילי לכאורה תימה דמה איכפת לו שיהא בזוי בעיני השוכרו ואין זה איום. וי"ל דה"ק סהדי שקרי אפילו אאוגרייהו זילי שאפי' השוכרים שנהנין מהן מבזין אותן כ"ש שאר כל אדם נמצא שיגיע להן בושת גדול מכל העולם כולו. ונראה דהיינו דקתני מתני' ומאיימין עליהן והדר קתני ומוציאין את כל האדם לחוץ לפי שצריך לאיים עליהן בפני הכל כדי שיתבייש הרבה אם יעיד שקר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מהלכות עדות מאיימין עליהן בפני הכל ומודיעין אותן כח עדות שקר ובושת המעיד בה בעה"ז ובעה"ב אח"כ מצאתי שכ"כ בסמ"ג לאוין סי' רי"ו וז"ל ובגמרא אומר שאומר להם סהדי שקרי אפי' אאוגרייהו זילי:

מסייע ליה לר"י וכו' מפורש לקמן בסמוך ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא במדרש רבה פ' בראשית לא משמע הכי אלא משמע שלא רצה קב"ה להניח את הנחש שיטעון כן דאיתא התם ויאמר ה' אלהים אל הנחש עם אדם נשא ונתן עם חוה נשא ונתן ועם נחש לא נשא ונתן אלא אמר הקב"ה נחש זה רשע בעל תשובות ואם אומר אני לו עכשיו הוא אומר לי אתה צוית אותם ואני צויתי אותם מפני מה הניחו צוויך והלכו להם אחר צוויי אלא קפץ עליו ופסק את דינו:

שואמר אמר אלהים לא האכלו ממנו ולא תגעו בו ומתוך התוספת גירעו שדחף הנחש את חוה על האילן עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה על הנגיעה וכו' וא"ת כיון דידעה חוה שלא נצטוו על הנגיעה אמאי השגיחה עצמה בדברי הנחש במה שאמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה וכו' וי"ל דבטעה שצוה הקב"ה לאדם שלא לאכול מן העץ לא היתה חוה שמה ולא שמעה הצווי דהכי משמע מדכתיב ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל ן הגן וגו' אלא שאח"כ אמר לה אדם לחוה את מצות השם שלא לאכול מן העץ ולפי שהנשים דעתן קלות לכך עשה לה סייג וגדר והוסיף לה על צוויו של מקום ואמר לה שהקב"ה אסר גם הנגיעה כדי שתתרחק ממנו לגמרי וכיון שחוה היתה סבורה שהקב"ה אסר גם הנגיעה לכך כשדחפה הנחש עד שנגעה באילן ולא מתה האמינה לו שכשם שאין מיתה בנגיעה ק אין מיתה באכילה וחזקיה דיליף מהכא שכל המוסיף גורע ממה שהוסיף אדם לחוה קא יליף שע"י כן אכלה חוה וגרמה שגם הוא אכל ממנו דכיון שאכלה היא ולא מתה אכל הוא ע"כ. והשתא ניחא מה שאמרה חוה הנחש השיאני ואוכל דלכאורה אין זה תשובה כלל למה שאמר לה הקב"ה מה זאת עשית. ונראה לפי שהנחש הטעה את חוה במה שאמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה וכו' כיון שלא נצטוו על הנגיעה לכך אמרה הנחש השיאני ואיתא במדרש רבה וכן פי' רש"י ז"ל השיאני הטעני פי' שע"י כן שהטעה אותי ואמר כשם שאין מיתה בנגיעה כו' אכלתי דלא הויא מזידה גמורה כל כך:

מהכא אמתים וחצי ארכו פירש"י ז"ל דל אל"ף מהכא קרי ביה מתים שתי מאות אמה ומסיפא דקרא דכתיב ואמה וחצי רחבו הוי שמעינן דרישא נמי מאתים אמה קא' ולא טפחים. ועוד יש לפרש דמוי"ו דוחצי יליף דאי כתיב אמתים חצי ארכו הוה משמע דחצי ארכו של ארון היה אמתים נמצא דכל ארכו היה ארבע אמות השתא דכתיב וחצי הרי שכל ארכו אינו אלא אמתים וחצי:

אמר ליה ניזיל וניהדר פירש"י ז"ל נשלם החצי שקבלנו משמע דפלניא ופלניא אמרו כן דרך שאלה אם מוטל עליהם לשלם החצי שקבלו כבר ועוד יש לפ' שהיורשים אמרו כן כיון שאדם עשוי שלא להשביע את בניו א"כ ניזיל וניהדר עובדא שיחזירו לנו אידך פלגא שפרענו להם וכן משמע קצת לשון הטור בסי' כ"ה דמייתי הך עובדא וזה לשונו שם א"ל ניזיל וניהדר בו מאידך פלגא דפרעינן וכן משמע בהדיא מדברי הרי"ף ז"ל בפרק זה בורר:

ד"ל ת"ר אמר להן אתם אני ראיתי אביכן וכו' לכאור' תימ' דמה ענין הך בריית' בהך שמעתא. ועוד דלעיל קאמר ש"ס דמתני' דקתני עד שיאמר בפנינו הודה לו וכו' מסייע ליה לרב יהוד' דאמר צריך שיאמר אתם עידי וקש' היאך משמע ליה ממתני' דצריך שיאמר אתם עידי ורש"י ז"ל פי' דבפנינו משמע שעשאונו עדים מדלא קתני שמענו שהודה לו וזה דוחק ומדברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' טוען משמע דהכי פי' דמתניתין אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לו כו' לא"כ דכיון דלא הוי אלא אמירה בעלמא מ"למ שלא להשביע אמרתי או משטה הייתי בו עד שיאמר בפנינו הודה לו שלא אמר לו בדרך שיחה בעלמא אלא בלשון הודאה שאמר הריני מודה בפניכם שאני חייב לו מנה דכיון דמוסר דבריו לא שייך למימר משטה הייתי בו וקאמר ש"ס דמתניתין מסייע ליה לרב יהודה דאמר צריך שיאמר אתם עידי אבל באמירה בעלמא מצי למימר משטה הייתי בו ומתני' נמי הכי סבירא לה דאמירה בעלמא לא מהני ורב יהודה דאמר צריך שיאמר אתם עידי היינו כשלא הזכיר ל' הודאה אבל אמר ל' הודאה ודאי מהניא כדקתני מתני. והשתא ניחא מה שסידר ש"ס הך ברייתא בהך שמעתא דברייתא נמי קתני שאם לא אמר דבריו בדרך שיחה והערמה אלא כמוסר דבריו קיימין. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות זכייה שכתב שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אם אמר זה דרך הודאה ולא היה שם חשש הערמה נותנין אע"פ שלא אמר תנו כיוצא בו ראו את אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מעשר שני הן אם כמוסר דבריו קיימין אם כמערים לא אמר כלום וכן בא אחד ואמר להם אני ראיתי את אביכן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם אם היו טמונין בבית לא אמר כלום בשדה וכו' הרי שמדמה להדדי דין מי שאמר דבריו כמוסר למי שאחר דרך הודאה דחד מילתא נינהו ולהכי היפך הרמב"ם ז"ל מציעתא לרישא דברייתא משום דמציעתא במוסר דברים איירי דהוי דומיא כמי דאמר דבריו דרך הודאה:

דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין אע"ג שכיון בעל החלום מנין המעות והמקום מ"מ כיון דאין חלום בלא דברים בטלים שמא מה שאמר לו של פלוני הן של מעשר הן דברים בטלים הן וטעמא דאין חלום בלא דברים בטלים נראה לפי שכח הדמיון פועל באדם וכשרואה בחלומו דבר אמת הדמיון פועל ומוסיף דברים שקרים:

ודכולי עלמא כרבן דפליגי עליה דר' יהושע אע"ג דר' יהושע בן קרחה אית ליה דר' נתן כדאמר בסמוך לא מצי למימר דטעמא דר' נתן משום דס"ל כר' יהושע בן קרחה דלא בעי שיראו שניהן כאחד דע"כ ר' נתן לית ליה דר' יהושע בן קרחה דאי אית ליה א"כ מאי קמ"ל דשומעין דבריו של זה היום כו' השתא ומה עיקר ראיה בהדי הדדי לא בעינן הגדה מיבעיא והשתא ניחא דנקט בסמוך שמעתי שמודה ר' יהושע בן קרחה לר' נתן אע"ג דלא אשכחן דפליג עליה אלא משום דע"כ צ"ל דרבי נתן פליג אדר' יהושע בן קרחה כדפי':

לאו היינו הודאה אחר הודאה אמימרא גופה לא קשיא ליה דלא זו אף זו קאמר לא זו הודאה אחר הודאה דמצטרפי דמסתמא אההיא מנה דקא מתכוין לאודויי עליה מעיקרא קא מודי לה נמי בתר הכי אלא דמעיקרא לא איתרמי ליה תרי סהדי אלא אפי' הודאה אחר הלואה דמעיקרא לא הוה קא מקבל ליה לאסהודי אנפשיה אלא דההוא סהדא קא חזי ליה ההלואה ממילא כמ"ש הטור בסי' פ"א ואיכא למימר דבתר הכי אמנה אחרינא קא מודי אפ"ה מצטרפי אבל השתא כיון דע"כ איירי דא"ל לבתרא מנה דמודינא קמך יזפי קמי פלניא וכו' א"כ כיון דפשיטא דתרוייהו אחד מנא קא מסהדי תרתי למה לי:

דף לא ת"ר מניין לכשיצא לא יאמר הריני מזכה וכו' תימה מאי קמ"ל ברייתא כיון דלא אתי לאסופי מידי אמתני' ונראה דלא גרסי' במתני' ואומר הולך רכיל מגלה סוד ובברייתא גרסי' ליה ורב אלפס ז"ל לא גריס במתני' שנאמר לא תלך רכיל בעמך:

דגלי מילתא איתמר ביה מדרשא אע"ג דמלתא דאיתמר ביה מדרשא מפורסם קצת ולאו סוד גמור הוא אפילו הכי הוי בכלל מגלה סוד כי היכי דהיה בכלל מגלה סוד מי שאמר הריני מזכה וחברי מחייבין וכו' אע"ג דמילתא דאיתמר בבי דינא נמי מפורסם קצת ולאו סוד ממש הוא ולהכי מייתי ש"ס הך עובדא הכא:

בל זמן שמביא ראיה וכו' אנתבע קאי שאם נתחייב בדין לשלם כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין וכן משמע מעובדא דההוא ינוקא דתבעיה לדינא דמייתי עלה בגמרא וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות סנהדרין שכתב מי שנתחייב בב"ד והביא עדים או ראיה לזכותו וכו' וכתב בד"א בגדול שנתחייב והביא ראיות וכו' אבל יורש שהוא קטן ובאו עליו טענות וכו' משמע דכולה מילתא בנתבע איירי והיינו דמשני ש"ס מהו דתימא ה"מ לכתחילה פי' שעדיין לא פרע דלא מפקינן מיניה ממונא אבל דיעבד שכבר פרע אימא לא מהדרינן עובדא קמ"ל והשתא ניחא דלא משני נמי בסיפא הכי דלא מצי למימר מהו דתימא הני מילי לכתחילה אבל דיעבד שפיר דמי דכיון דאפי' לכתחילה שעדיין לא פרע הלכה כדברי חכמים ומפקינן מיניה ממונא כ"ש דיעבד שכבר פרע ואיפכא לא מצי לשנויי מהו דתימא ה"מ דיעבד אבל לכתחילה לא קמ"ל דכיון דמתניתין סתמא קתני פשיטא דלכתחילה איירי דמהיכא תיתי לאוקמי מתניתין בדיעבד דוקא:

כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה ולכך נאמנת לומר שהוא פרוע במגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי כיון דבמסירה סגי לה ולא בעי כתיבה משמע מדברי רב אלפס ז"ל ורש"י ז"ל כתב וה"נ קנאתו והוי בדידה וכו' ועיין בנמוקי יוסף:

כיון דאתחזק בבי דינא איבעי קלתיה לא אמרי' פי' כיון שהוציאה את השטר לפני הב"ד ואז אמרה שהוא פרוע לא אמרינן מגו דאיבעיא קלתה כיון דבאותה שעה אין בידה לשורפה דסבירא ליה לרב נחמן דלא אמרי' מגו אלא א"כ לא הביאה השטר לפני הב"ד ואמרה השטר בידי ופרוע הוא דאז מהימנא במגו דאי בעי' שתקה ולא העידה אזלה וקלתיה וקא מותיב ליה מברייתא דקתני סמפון שיש עליו עדים פי' שטר חוב ושוברו מונח אצלו אותו שובר סמפון קרי ליה בין אם שניהם ביד המלוה בין שניהן יוצאין מתחת יד שליש או אם שניהם נמצאין על השוק ביחד כדמשמע בספ"ק דב"מ וקתני סמפון שיש עליו עדים והוא ביד מלוה יתקיים בחותמיו אבל אין עליו עדים איכא למימר דכתב ונמלך אין עליו עדים ויצא מתחת ידי שליש פי' הסמפון וגם השטר חוב דסמפון לא קרי ליה אלא בשטר ושוברו עמו כדפי' ועוד דאם אין השטר בידו מאי מהני שלישותו כיון שאין עדים על הסמפון או שיוצא אחר חיתום שטרות דאי לאו דפרעיה לא הוה שביק מלוה למיכתב תברא בגוויה לכך הסמפון כשר אלמא דשליש מהימן מגו דאי בעי קלייה לשטרא אע"ג דאיתחזיק שטרא בבי דינא שהוציא השטר והשובר בבת אחת לפני הב"ד:

ואחד אומר נלך למקום הוועד לפי שהוא חושש שמא יסעו אלו הדיינים ויוציאו ממון שלא כדין לכך הוא רוצה לילך למקום קיבוץ תלמידי חכמים הרבה לדון לפניהם וכד מרינן בר"פ אחד דיני ממונות צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה והיינו דקאמר בסמוך ואם הוצרך דבר לשלול שאין הדין ברור לאלו הדיינין וצריכין לשאול הדין לת"ח שבמקום הוועד כותבין ושולחין ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני פי' שמא טעיתם ואלך למקום הוועד למיהדר דינא כותבין ונותנין לו והיבמה הולכת אחר היבם להתירה אע"ג דחליצה נמי דין הוא צריכה היא ללכת אחריו למקומו ואפי' מב"ד יפה לב"ד שאינו יפה כל כך דהיינו מטבריא לציפורי וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל פ''ו