תורת חיים חלק א לז

המעיין בתורה ומדקדק ברמיזותיה הולך ומתגבר ומשיג על ידיה סוד קדושתו וגבורתו ית' ונהי דבעליונים לא שייך חלק המעשה מ"מ חלק העיון שייך בהו שפיר ואדרבא כיון שהן רוחניים יכולין להשיג על ידי התורה סוד עצמותו יתברך יותר ממנו אלא כיון דלא שייך בהו חלק המעשה לא רצה הקב"ה ליתן התורה לעליונים כי לא היה מסתפק בחלק העיון בלבד לכך נתנה לנו לקיים שניהם עיון ומעשה והיינו דבשעה שאמר הקב"ה לשטן תורה מה תהא עליה השיב בעליונים כלומר דמעיקרא נמי ראויים היו העליונים שתתן להם התורה אלא שלא היית מסתפק בחלק העיון בלבד עתה שאין ישראל מקיימין התורה תסתפק בעליונים ובפרק רבי עקיבא קאמר נמי שאמרו המלאכים תנה הודך על השמים וכו' צ"ל נמי כדפי' אוכלי דבר אחר פסולין לעדות פירש"י ז"ל דהוי חילול השם מחמת ממון וכו' ולא משמע כן דא"כ הוה ליה למימר לא אמרן אלא דאפשר ליה לאיתזוני בצנעא וקא שקיל בפרהסיא מדנקט וקא מבזי נפשיה בפרהסיא משמע דטעמא משום בזיון הוא לכך נראה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות עדות דטעמא דפסול לפי שהוא מבזה עצמו והבזויין פסולין לעדות מדרבנן כדתניא בספ"ק דקידושין האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב ויש אומרים פסול לעדות ואמר רב אידי בר אבין הלכה כי"א וטעמא דמילתא דכיון שהוא מבזה עצמו בפרהסיא ואינו מקפיד על הבושת חשוב הוא ככלב ואינו מקפיד להעיד שקר ובדבר שנגמרה מלאכתו כך היא גירסת רש"י והרא"ש וסמ"ג אבל רב אלפס ז"ל גריס בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות עדות דטעמא דמלתא כתב בב"י דכל שלא נגמרה מלאכתו הוא מורה כיון שאני עוסק במלאכה מותר אני ליקח דבר מועט אבל כל שנגמרה מלאכתו אינו מורה אלא דרך גניבה הוא נופל וקשה דקאמר בסמוך איכריה דרב זביד חד גנב קבא דשערי ופסליה וכו' משמע דמייתי ראיה דדוקא אריסא כיון שיש לו חלק בפירות כשר אבל איכר כיון שאינו חולק בפירות פסול כמ"ש הרא"ש ז"ל לגירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל מאי ראיה מייתי והא קבא דשערי דבר שנגמרה מלאכתו הוא ואפי' באריס נמי פסול וי"ל דאינהו הוי גרסי חד גנב כיפה דשעריה ופסליה וכן גריס הערוך ופירש בערך כף דהיינו אלומה קטנה שהוא דבר שלא נגמרה מלאכתו אבל קשה דהרא"ש ז"ל גרס נמי כיפה דשערי וכיון דאיהו גריס בדבר שנגמרה מלאכתו א"כ מאי ראיה מייתי דמי שאינו חולק בפירות דפסול מהא דפסלי' רב זביד דלמא שאני התם דכיפה דשערי עדיין לא נגמרה מלאכתו ואפי' באריס נמי פסול:

דף כו דאסהידדו ביה תרי בחד ותרי בחד מה שהקשו התוס' דמדקאמר והא תרי כמאה נינהו ואכתי חידוש הוא כבר תירצו התו' בפרק מרובה דאיירי שאין הני זוממין מסייע אחד לחבירו שאין האחד יודע כלום בעדותו של חבירו שראה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה או בהודאה אחר הודאה ומה שהקשו נמי דאמאי נקט לעיל עד זומם עדים זוממין מיבעי ליה למימר כבר כתבתי שם דנקט לשון יחיד משום דאקרא קאי דכתיב נמי לשון יחיד והנה עד שקר ענה באחיו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות דכל עד שבתורה בשנים הכתוב מדבר אלא א"כ פרט לך בו אחד כמו לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' ומה שכתבו נמי דהא דאיכא בינייהו לא הוי מעין פלוגתייהו נראה דלאו קושיא היא דכיון דאיכא מיהא נפקותא בין תרי לישני דרבא אע"ג דמילתא אחריתי היא אתי שפיר ורבא דאמר כר' יוסי דאמר מחומרא לקולא אמרי' וכו' לכאורה קשה והא לא מיתוקמא הא דרבא כר' יוסי דהא באוכל נבלות לתיאבון מודה רבא דפסול להעיד אע"ג דמקולא לחומרא הוא ועוד דטעמא דרבא קאמר לעיל בהדיא משום דס"ל דרשע דחמס בעינן ולא משום דמקולא לחומרא לא אמרי' ועוד דהוזם בדיני נפשות מודה ר"י דפסול לד"מ ולרבא הא רשע דחמס בעינן וצ"ל דמחומרא לקולא ואפי' מחומרא לחומרא א"נ מקולא לקולא ליכא מאן דפליג דאמרי' ואפי' רבא מודה בכה"ג דלא בעינן רשע דחמס ולא פליגי אלא באוכל נבלות אי כשר לעדות אי לאו דהוי מקולא לחומרא דאוכל נבלות לא הוי אלא רע לשמים ועדות שקר הוי רע לשמים ולבריות וקאמר ש"ס דבאוכל נבלות לתיאבון דברי הכל פסול אע"ג דהוי מקולא לחומרא דכיון דעביד איסורא משום ממונא חשוד הוא למשקל שוחדא ואסהודי שקרא אע"ג דאסהודי שקרא חמיר טפי מאכילות נבלות דלהכי רבי קרא וכתב לן עד חמס להכעיס אביי אמר פסול דרחמנא אמר אל תשת רשע עד כל שהוא רשע ואפי' מקולא לחומרא אמרי' ורבא אמר כשר דכי אמר רחמנא אל תשת רשע עד ואפי' מקולא לחומרא הני מילי ברשע דחמס אבל ברשע דלאו חמס מקולא לחומרא לא אמרי' והשתא פריך שפיר נימא אביי כרבי מאיר ורבא כר' יוסי:

. מאי דעתיך כר' מאיר ר"מ ור' יוסי הלכה כרבי יוסי ותימא מאי קאמר והא א"נ כר' יוסי ס"ל אתי שפיר דפסול דכי קאמר ר' יוסי דחשוד אעדות ממון לא חשיד אעדות נפשות בעד זומם דאע"ג דהוזם בדיני ממונות והוי רע לשמים ולבריות מ"מ לא חיישי' שיעיד עדות שקר בנפשות דכיון דחמיר ספי מממון מקולא לחומרא לא אמרי' אבל בהך עובדא כיון דאסהידו עליה דגנב הוא הוה ליה רשע דחמס וברשע דחמס כ"ע ס"ל דאמרי' מקולא לחומרא שהרי אוכל נבלות לתיאבון כיון דהוה ליה כרשע דחמס פסול להעיד לדברי הכל אע"ג דעדות שקר חמירא טפי מאיסור נבלה דאוכל נבלות אינו אלא רע לשמים אפ"ה אמרי' מקולא לחומרא כ"ש גנב דרע לשמים ורע לבריות דפסול לעדות נפשות אע"ג דנפשות חמירא מממון דכיון דעד חמס הוא אמרי' ביה מקולא לחומרא שהרי מסיק לעיל דאיסור נפשות לא חמיר להדי איסור ממון כמו איסור שהוא רע לשמים ולבריות להדי איסור שאינו רע אלא לשמים בלבד:

ואלו הן הקרובים אחיו ואחי אביו ואחי אמו בש"ס יליף לכולהו מקראי ובעל אחותו משום דכאחיו הוא דבש"ס יליף נמי מקרא דבעל כאשתו ואיידי דקתני אחיו ואחי אביו ואחי אמו קתני נמי בעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו לאשמעי' בכולהו דבעל כאשתו והוי להו כאחיו ואחי אביו ואחי אמו והא דלא קתני נמי אביו ובנו משום דאינהו בהדיא כתיבי לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות דלענין עדות איירי קרא ולא איצטריך להו למיתני אבל כל הנך כיון דמדרשא אסיא לכך קתני להו ובעל אמו משום דידיה לא איצטריך דכבר אשמעי' דבעל כאשתו ולא קתני ליה אלא משום בניהן וחתניהן וכדמפרש בגמרא דקתני אחיו מן האב וקתני אחיו מן האם וחמיו איצטריך למיתני משום דידיה גופא דאכתי לא קתני ליה ואע"ג דכבר קתני דבעל כאשתו היינו בעל המעיד אבל בעל שמעידין עליו אכתי לא קתני ליה דליהוי כאשתו ולכך לא קתני וחתנו וגיסו איצטריך למיתני משום בניהן וחתניהן דאשמעי' דאפי' בראשון בשני אמרי' הרי בעל כאשתו וחרגו איצטריך למיתניה לאשמעי' דהוא לבדו פסול ולא בנו וחתנו אע"ג דבניהן וחתניהן לא קאי אהנך דנפקי מכללא מ"מ סד"א כי היכי דבנו וחתנו של גיסו דהיינו בנה וחתנה של אחות אשתו פסולין לו ה"נ בנו וחתנו של חורגו פסולין לו דחד קורבה נינהו דכשם דאחות אשתו ואשתו כיון דהוו ראשון בראשון בנה וחתנה פסולין לו ה"נ חורגו ואשתו דראשון בראשון נינהו ה"א דבנו וחתנו פסולין לו קמ"ל דחורגו לבדו וטעמא דמלתא משום דבן חורגו וחתנו איתפליג דרא והיינו דפריך בש"ס ובעל אמו הוא ובנו וחתנו בנו היינו אחיו פי' כיון דבעל אמו משום דידיה לא איצטריך למיתני אלא משום בניהן וחתניהן וכיון דבנו היינו אחיו א"כ לא ה"ל למיתני בעל אמו כלל ולכך לא פריך נמי חמיו הוא ובנו וחתנו חתנו היינו גיסו ובנו היינו בעל אחותו משום דחמיו איצטריך למיתני משום דידיה גופיה כדפירשתי:

אף בעונות אבותם אתם ימקו כשאוחזין וכו' נראה דלכך כתיב אתם דמשמע בשביל שיש אתם עונות אבותם שאוחזין בהן ימקו:

דף כח אשכחן לחובה לזכות מנלן וא"ת ולאו ק"ו הוא דכיון דקרוב פסול להעיד חובתו של קרובו כ"ש זכותו דאיכא למיחש דמשקר משום אהבת קרובו וי"ל דמה שפסלה תורה עדות קרובים לא מפני שהן בחזקת אוהבים שהרי לחובתו נמי פסול אלא גזירת הכתוב הוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואיכא למימר דדוקא לחובתו פסול דגלי קרא לזכותו לא:

אמר רב נחמן אחי חמותו לא יעיד לי וכו' לכאורה קשה מאי קמ"ל מתניתין היא בעל אחותו כו' וחתניהן וי"ל דאשמעינן דלא תימא דמתניתא דוקא קתני דחתן אחותו לא יעיד לו לפי שבת אחותו ראויה ליורשו ובעל כאשתו דמי אבל הוא יכול להעיד לחתן אחותו לפי שאינו ראוי לירש את בת אחותו קמ"ל דאחי חמותו לא יעיד לי והשתא ניחא הא דאמר רב נחמן מילתיה אסיפא ולא ארישא דהוה ליה למימר אחי חמי לא יעיד לי בן אחי חמי וכו' דרבותא אשמעינן דאע"ג דאי אפשר שיירש את בת אחותו כ"ש אחי חמיו דאפשר לו שיירש את בת אחיו דהיינו כשאין בעלה קיים ורב אשי דבעי אחי חמיו מהו וכו' משום דהשתא מיהא דבעלה קיים אינו ראוי ליורשה דבעל יורש אשתו לכך קמיבעיא אם יכול להעיד לחתן אחיו אע"ג דחתן אחיו אינו מעיד לו:

מהו שיעיד אדם באשת חורגו פירש"י ז"ל ובנשי שאר קרובים לא איבעי להו דכיון דבניהן פסולין לו והוא להם פסול אף לנשיהן לפי שהבנים ראויין לירש את אמן כו' ודבריו תמוהים דנשי שאר קרובים בהדיא שמעי' להו מדקתני מתני' הן ובניהן וחתניהן דכיון דבעל בת אחי פסול לי ואני לו ממילא שמעינן דהוא הדין דאני פסול לאשתו בן אחי דחד קורבה נינהו ואין הפרש בין חתן אחי לכלת אחי ומתני' לא מצי למיתני כלותיהן כיון דאשה פסולה לעדות ומ"מ שמעינן דאני פסול לאשת בן אחי כי היכי דאני פסול לבעל בת אחי וכיון דאני פסול אפי' לאשת בן אחי כ"ש דאני פסול לאשת אחי וכן כיון דאני פסול אפילו לאשת בן אחי אבי כ"ש דאני פסול לאשת אחי אבי. וע"ק לפירש"י ז"ל דא"כ אמאי קמיבעיא להו באשת חורגו ולא קמיבעיא נמי בנשי בניהן דנשי בניהן נמי בניהן כשרים לו כמו בן חורגו אלא ודאי צריך לומר דנשי בניהן מחתניהן שמעינן להו דשוין הן וחד קורבה הוא כדפי' מהו שיעיד אדם באשת חורגו תימה מאי קמיבעיא להו והא מתני' בהדיא קתני בעל אחותו ובעל אחות אביו וכו' הן ובניהן וחתניהן אלמא דבעל כאשתו וכיון דבעל כאשתו אשה נמי כבעלה דמאי שנא ותדע דלהא דבעל כאשתו לית לן קרא וע"כ צריך לומר דכיון דגלי קרא דאשה כבעלה מדכתיב דודתך היא ממילא שמעינן נמי דבעל כאשתו דמה לי בעל כאשתו מה לי אשה כבעלה ועוד דבירושלמי גרסי' אשת חורגו מהו בעל חורגתו מהו וקשה דמאי קמיבעיא ליה בעל חורגתו מהו כיון דמתני' בהדיא קתני דבעל כאשתו ועוד כיון דממתני' שמעי' בהדיא דבעל כאשתו א"כ מאי איצטריך לאתויי הא דבסור' אמרי בעל אשתו וי"ל דספוקי הוה מספקא להו מתני' דקתני בעל אחותו ובעל אחות אביו כו' וחתניהן טעמא מאי אי טעמא משום קורבה הוא כמו בן אחי שהוא פסול לי לא משום דבן אחי כאחי ממש הוא וכחד גופא דמי אלא משום קורבה הוא דפסול הכי נמי בעל אחותי דקתני מתני' דפסול לאו משום דבעל אחותי כאחותי הוא וכחד גופא דמי אלא משום קורבה הוא דפסול דכיון שנתחתן בי ולקח אחותי לאשה כי קרוב דמי וא"כ חורגו כיון דמתני' חורגו לבדו קתני דהוא לבדו קרוב הוא לו ותו לא אשתו כשרה לו וכשר להעיד לה או דלמא טעמא דמתני' דבעל אחותי ובעל אחות אביו וכו' דפסול לאו משום קורבה הוא אלא משום דבעל כאשתו הוא ובעל אחותי אחי הוא דכחד גופא דמי וא"כ אשת חורגי נמי חורגי היא דכחד גופא דמי ואני פסול להעיד לה ואע"ג דמתני' חורגו לבדו קתני אשת חורגו בכלל חורגו היא כיון דאשה כבעלה היא ולא אתי למעוטי אלא בנו וחתנו אבל אשתו לא דאשתו חורגו ממש היא והשתא פשיט שפיר דבסוריא אמרי דבעל כאשתו ממש וכחד גופא דמי ובפומבדיתא אמרי דאשה כבעלה ממש וכחד גופא דמי וא"כ אשת חורגו נמי בכלל חורגו הוא וחורגו בלבד דקתני לא אתי למעוטי אלא בנו וחתנו:

ולא דמי להדדי אלא כי אכלא לדנא פירש"י ז"ל ולא דמי ראובן ושמעון להדדי אלא כי אכלא לדנא כמגופה שאינו דומה לחבית וקשה לפירושו דא"כ הוה ליה למימר ולא דמי להדדי כי אכלא לדנא דהוה משמע דלא דמו להדדי כי היכי דאכלא לא דמי לדנא אבל השתא דקאמר אלא כי אכלא לדנא משמע דלא דמי לגמרי קאמר כי אם כמו אכלא דדמי לדנא קצת ולא לגמרי לכך נראה לפי שהמגופה כשהיא מונחת על החבית איננה דבוקה בחבית כי אם דיבוק מעט לכך קאמר דאבי חתן ואבי כלה אינם דבוקים יחד ולא דמי להדדי