תורת חיים חלק א לו

העובד עבוד' איירי שמשמר בית אב שלו הוא וכן משמע קצת דדוקא בכהן העובד איירי מדפריך בסמוך הכא נמי בעינן כהן הראוי לעבודה וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ביאת המקדש שכתב לפיכך כהן העובד מגלח משלשים יום לשלשים יום וכ"כ בכסף משנה שם:

אי הכי האידנא נמי בפ"ב דתענית איתא נמי להך סוגיא פירש"י ז"ל שם אי הכי כיון דמקרא נפקת ליה האידנא נמי לא לשלחו. וכתב עוד שם והתניא רבי אומר אומר אני כו' ואמר אביי כו' הוה מצי לאתויי רישא דברייתא מפני מה אמרו אנשי משמר כו' ואייתי סיפא בלשון קצרה ודוק מינה מכלל דרבנן אסרי:

זה בורר פרק שלישי דף כג כדאמר ר' יוחנן בערכאות שבסוריא ה"נ וכו' הוה מצי למיפרך כיון דרישא וסיפא בערכאות שבסוריא איירי א"כ קשיא דרבנן אדרבנן דקתני רישא וחכמים אומרים שני דיינים בוררים להן עוד אחד אלמא אית להו נמי דיכול לפסול ערכאות שבסוריא ולכך כשזה בורר לו ב"ד אחד וזה בורר לו ב"ד אחד וכל אחד פוסל ב"ד של חברו שני הדיינין בוררין להן בית דין שלישי וסיפא קתני אימתי בזמן שמביא עליהם ראיה וגו' אבל אם היו כשרים אינו יכול לפוסלן אלמא אית להו דלא מצי למיפסל ערכאות שבסוריא כיון שהמחום רבים עליהם כדאמר לקמן אלא דניחא ליה טפי למיפרך מרישא גופא דאי ס"ד כדאמרינן ב"ד ב"ד בתר דפסלי להו אזלי ובררו להו בי דינא אחריתי כדפריך בסמוך. א"נ מאן דאית ליה הך שינויא אע"ג דמייתי ראיה מאוקימתא דר' יוחנן דמוקי לה סיפא בערכאות שבסוריא מ"מ לא סבירא להו הכי אלא מוקי לה סיפא כדרבין דלקמן ורבי יוחנן ס"ל דרישא זה בורר לו דיין אחד קאמר כדמסיק:

כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא פי' רש"י ז"ל שהיו במקום א' וכתבו התוספות דלא נהירא דהא אמרינן דרב חסדא לא היה מורה לפני רב הונא אפי' ביעותא בכותחא. ונראה דלאו קושיא היא דדוקא מלתא דאיסור והיתר אסור להורות לפני רבו דמיחזי כאפקירותא אבל לדון דיני ממונות שפיר דמי דאפילו לפני משה רבינו היו דיני ממונות כדאשכחן שמינה על ישראל שרי אלפים ושרי מאות. וכן משמע בפרק יש נוחלין דקתני התם ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה אפשר לומר כן עמדו לפני משה ולא אמר להן ועמדו לפני הנשיאים אלא סרס המקרא דברי ר' יאשיה אבא חנן אומר בבית המדרש היו יושבין ועמדו לפני כולן ולא פליגי הכי בפרשת פסח שני שנאמרה תחילה דכתיב בה נמי ויקרבו לפני משה ולפני אהרן וגומר אלא צ"ל דהתם אפי' רבי יאשיה מודה דשניהם היו יושבים בבית המדרש דלא יתכן שיורה אהרן דבר שהוא איסור והיתר לפני משה רבו אבל דין נחלות דדיני ממונות הוא שפיר איכא למימר סרסהו ודרשהו ולכך בפרשת בהעלותך גבי פסח שני לא מייתי רש"י ז"ל אלא מילתא דאבא חנן לחודא:

ואמר רב דימי כגון דקבליה בחד איצטריך לאתויי הא דרב דימי דלא תימא דהתם איירי דקביל עליה בתרי דהוי תרתי לריעותא וכו' כמ"ש התוס' וא"ת ודלמא רב דימי ממתניתין דהכא שמעי ליה דר"מ אפי' בחדא לריעותא נמי קאמר וא"כ השתא נמי מאי פריך תנינא הא איצטריך למיתני הך דהכא דאי מהתם הוה אמינא דוקא היכא דאיכא תרתי לריעותא וליכא למימר דלא פריך אלא הך דהתם למה לי חדא דלישנא דמאי קמ"ל תנינא לא משמע הכי ועוד דא"כ אמאי קעביד תרתי צריכותא כיון דלא פריך אלא אההיא דהתם למה לי וי"ל כמ"ש התו' לקמן דמדנקט רב דימי כגון דקבליה עליה בחד ולא קאמר אע"ג דקבליה עליה בחד משמע דאדרבנן קאי דאשמעי' דדוקא בחדא לריעותא אית להו דלא מצי הדר ביה אבל בתרתי לריעותא לא וא"כ ע"כ רב דימי מסברא דנפשיה קאמר הכי דלא מסתבר ליה למימר דבתרתי לריעות' קאמרי רבנן דלא מצי הדר ביה דממתני' דהכא אין ראיה דאיכא למימר דה"ה בתרתי לריעותא נמי אית להו דלא מצי הדר ביה והא דנקט מילתא בחדא לריעותא להודיעך כחו דרבי מאיר לאשמעינן דאפילו בחדא לריעותא אמר דמצי הדר ביה:

אמר רבי אלעזר בבא הוא ואחר לפוסלן פירש"י ז"ל דרבי אלעזר אעדים דסיפא קאי והטור בסימן י"ג כתב ואם אחד בא לפסול דיין שבירר חבירו אין שומעין לו אפילו יש לו אחד שמעיד כדבריו ואפי' אם פוסלו בכלל המשפחה ולפי זה נראה דדיינים דרישא נמי בהכי מיתוקמא ותרוייהו צריכי דאי אשמעינן דיינים ה"א בהא קאמר רבי מאיר משום דאיכא בי דינא אחרינא אבל בעדים דליכא אחרינא אימא לא ואי אשמעינן בעדים הוה אמינא בהא קאמרי רבנן אבל בדיינים אימא לא צריכא:

דף כד הא ליכא כת אחרת מאי ה"נ דלא מצי פסיל היינו דרב דימי דמשמע דרב דימי לפלוגי אדרבי אלעזר קאתי דרבי אלעזר דמוקי לה פלוגתייהו אפי' בכת אחת וקאמר איהו דלא מיתוקמא אלא בשתי כתי עדים אבל בכת אחת דברי הכל אין יכול לפוסלן וכיון דלרבין נמי לא מיתוקמא פלוגתייהו אלא בשתי כתות א"כ היינו דרב דימי ומאי קמ"ל ומשני דאשמעינן דאמרינן מגו כהאי גוונא אע"ג דעדים ודיינים לא שייכי להדדי ומהימן בעל דין לחודיה אע"ג דליכא אחר עמו משום מגו והאמר מר סימן לגסות הרוח עניות ועניות לבבל נחית כדאיתא בפ"ב דקידושין עשרה קבין עניות ירדו לעולם תשעה נטלה בבל וכו' וליכא למימר דעניות נמי אשתרבובי הוא דאשתרבב לעולם דהא עניות אכתי בבבל הוא דאיכא ובפ"ב דקידושין איתא נמי להך סוגיא וגרסינן התם בהדיא והאמר מר סי' לגסות עניות ועניות בבבל הוא דאיכא ועוד דלא אמרינן הך סברא דאשתרבב אלא גבי גסות הרוח דדייקינן לה מדכתיב א] לה בית. מה שפירש"י ז"ל דדייק לה מדלא כתיב לבנות להם בפ"ב דקידושין הקשו התוס' על זה דהא בכל הפרשה קורא איפה לשון יחיד ושם פירש"י ז"ל עוד דדייק מלשון דלבנות לה דמשמע ולא בנו ועוד כתבו התוס' שם דדייק מדכתב לה בלא מפיק ה"א משמע דלא נתקיים כדפירש"י ז"ל גבי ויקרא לה נובח בשמו שהוא רפה לפי שלא נתקים לה שם זה:

והא תנא ליה רישא משמע דלרבא דוקא פריך כיוון דמוקי פלוגתייהו באתן לך וחימה תיקשי נמי לדרב יהודה אמר שמואל דאמר מחלוקת במחול לך אבל באתן לך דברי הכל יכול לחזור בו, א"כ ע"כ סיפא נמי במחול לך פליגי ואם כן תרתי למה לי לא ליתני אלא חדא. וי"ל דהא דפריך מאי לאו באותן הנשבעין ולא משלמין היינו משום דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין כדתנן ריש פרק כל הנשבעין והנך דנשבעין ונוטלין כגון שכיר ונגזל וחנוני כו' תקנתא דרבנן בעלמא הוא כדאיתא התם ולכך קאמר מאי לאו באותן הנשבעין ולא משלמין דמסתמא איירי מתני' בסתם שבועות הכתובים בתורה שהן נשבעין ולא משלמין ומשני דבאותן הנשבעין ונוטלין איירי ולה"פ עליה והא תני ליה רישא אי אמרת בשלמא רישא במחול לך אתי שפיר דתנא סיפא לגלויי רישא דלא תימא רישא באתן לך ולכך תני סיפא היה חייב לחבירו שבועה וכו' דמסתמא בשבועות הכתובות בתורה איירי שנשבעין ולא משלמין דהוה ליה כמחול לך וכיון דסיפא במחול לך רישא נמי במחול לך דומיא דסיפא אלא לדידך דמוקמית להו לתרוייהו באתן לך אם כן תרתי למה לי:

ואלו הן הפסולין אמתני' דלעיל קאי דקתני אימתי בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובים או פסולין קתני הכא דאלו הן הפסולין ובתר הך מתניתין קתני נמי ואלו הן הקרובים:

דף כה ויחזרו בהן חזרה גמורה לישנא דברייתא הוא בתוס' דמכילתין וסתמא דש"ס מפרש לן בכולהו איזהו חזרה גמורה והא דמפרש ש"ס במפריחי יונים דאפילו במדבר לא עבדי והיינו דוקא למאן דאמר ארא ולא מפרש נמי למ"ד אי תקדמי יונך ליוני דאפי' בחנם עבדי יש לומר כיון דכבר נקט לה ברישא גבי משחק בקוביא לא איצטריך לפרושי הכא דמרישא שמעינן לה אי נמי לכך מפרש לה אליבא דמאן דאמר ארא משום דמתני' הכי משמע טפי דלמ"ד אי תקדמיה יונך ליוני כיון דהיינו משחק בקוביא הוה ליה למיתני משחק בקוביא ומפריחי יונים גבי הדדי ואמאי הפסיק ביניהן במלוה ברבית ועוד כיון דקיימא לן כר' יהודה דאם יש להן אומנות אחרת כשרין כדאמר לקמן הלכה כרבי יהודה אם כן צריך לומר דמשחק בקוביא לאו אסמכתא הוא וטעמא דפסולין כשאין להן אומנות אחרת כרב ששת דאמר לפי שאין עסוקין בישובו של עולם וכיון דאנן קיימא לן דמשחק בקוביא לאו אסמכתא היא צריך לומר דמפריחי יונים היינו ארא דליכא למימר אי תקדמיה יונך ליוני דאם כן היינו משחק בקוביא דהשתא ליכא לשנויי דתרוייהו צריכי דאי תנא תולה בדעת עצמו התם הוא דהוי אסמכתא דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי וכו' כיון דקי"ל דכל כי האי גונא לאו אסמכתא הוא ולכך מפרש לה ש"ס למ"ד ארא מיהו אף על גב דמפריחי יונים היינו ארא מ"מ המשחקים ביונים ואומרים אי תקדמיה יונך ליוני נמי פסולין כשאין להן אומנות א זרת כמו משחק בקוביא כיון שאינן עסוקין ביישובו של עולם וכ"כ הרמב"ם ז"ל ובש"ע:

גזלנין דאורייתא נינהו מדלא פריך אחמסנין משמע דחמסנין דרבנן אף ע"ג דחמסן בהדיא כתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס חמסן דקרא היינו גזלן דבלישנא דקרא אין חילוק ביניהן והא דקאמר בפרק הכונס מה בין גזלן לחמסן היינו מה בין גזלן דרבנן לבין חמסן דרבנן כמ"ש התוס' שם ובסוף מסכת ב"ק דמייתי ראיה מחמסן בני יהודה דאפי' היכא דיהיב דמי הוי כאלו נוטל נשמתו כבר כתבו התוס' שם דלאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דחמסן דקרא היינו גזלן דלא יהיב דמי:

דף כו רבי חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה וכו' נראה דמייתי ראיה מהך עובדא דמותר לחרוש ולזרוע בשביעית משום ארנונא כדמכריז ר' ינאי מדא"ל דיכול למימר אגיסטון אני בתוכו דהיינו ארנונא בלשון אחר שפירש"י ז"ל ולכך מייתי ש"ס הך עובדא הכא:

מלמרד שפרחה בו צרעת לפי שכתב לשון הרע על אדוניו ועונש ל"ה הוא צרעת כדאיתא בערכין:

מפני שהיא מתשת כחו של אדם לכאורה משמע שע"י טורח עמלה של תורה קאמר שמתשת כחו של אדם ואין נראה דחוטבי עצים וחוצבי אבנים ושאר בעלי מלאכות טורח מלאכתן מרובה מעמלה של תורה ואדרבה דרכיה דרכי נעם וכל העוסק בה יש לו קורת רוח ודעתו נחה לכך נראה דמה שהיא מתשת כחו של אדם לאו מפני טורח עמלה הוא אלא שכן היא דרכה של תורה שכל העוסק בה נעשה כח חומרו תש כדי שיתגבר עליו כח נשמתו ודעתו וחכמתו שכל זמן שחומרו של אדם מתגבר אין דעתו נכונה וצלולה. ומהאי טעמא אמרו חז"ל תלמידי חכמי' כל זמן שמזקינין מוסיפין חכמה לפי שלעת זקנתן תש כח חומר שלהן לכך דעתו נוספת וכן משמע מעובדא דריש לקיש בפרק השוכר את הפועלים דהוי קא חזי ליה לרבי יוחנן דקא סח בירדנא ושוור לירד נא אבתריה א"ל חילך לאורייתא א"ל שופרך לנשי א"ל אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי קביל עליה בעי למיהדר לאתויי מאני ולא מצי הדר ופירש"י ז"ל שם דמשקבל עליו עול תורה תשש כחו אלמא אע"ג דאכתי לא הוה סרח ולא עמל בה נעשה תש כחו רק בקבלה בעלמ' וצ"ל דכך היא דרכה של תורה כדפי':

תושיה שניתנה בחשאי מפני השטן פירש"י ז"ל שהיה מקטרג ואמר תסתפק בעליונים וכו' וכי האי גוונא איתא במדרש רבה בשעה שנהנו ישראל מסעודת אחשורש עמד שטן ואמר רבש"ע עד מתי תדבק באומה זו אם רצונך אבד אותן מן העולם וכו'. א"ל הקב"ה תורה מה תהא עליה אמר לפניו רבש"ע תסתפק בעליונים וכו' לכאורה תימה דעליונים תורה למה להם כיון דאין בידם לקיימה דאין ביניהם לא זבין ולא מצורעים ולא נדה ולא יולדת לא אב ואם כדאיתא במדרש ויש לפרש לפי שאין לך אות או קוץ בתורה שלא יהא תלוי בו סוד קדושתו של הקב"ה ועצמותו ית' נמצא שהתורה נחלקה לשנים עיון ומעשה חלק המעשה הוא שע"י התורה אדם מקיים את המצות וחלק העיון הוא שכל