תורת חיים חלק א לה

פרשיות. ומייתורא דלכם קדריש דמשמע משלכם בעינן ולא סגי ליה בשל אבותיו ומהני' נמי מייתורא דלו קדריש מדכתיב וכתב לו את משנה התורה. ונראה דיחיד הכותב ספר תורה לעצמו ונותנה לבה"כ לקרות בה בציבור ומקדישה לאו שפיר קעביד דכיון שמקדישה הרי היא של הקדש ולאו שלו היא ושוב אינו יוצא בה ידי חובתו דלכם כתיב שלכם בעינן כדאשכחן בארבע מינין שאין אדם יוצא בשל חבירו מדכתיב בהו ולקחתם לכם. וליכא למימר דבכתיבה לחוד תליא מילתא דכיון דכתב לעצמו ספר תורה יצא ידי חובתו וסגי ליה אע"ג דמקדישה בתר הכי זה אינו דיחיד שכתב ס"ת לעצמו ואח"כ נאבדה פשיטא שצריך לכתוב לו ס"ת אחרת כדמשמע מדברי הרמב''ם ז"ל בפ"ג מהלכות מלכים שכתב בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס"ת לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו ואם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ס"ת וכו' וא"כ יחיד נמי כשנאבדה לו ס"ת שלו פשיטא דצריך לכתוב לו אחרת דבס"ת שמניח בבית גנזיו אין לחלק בין יחיד למלך לענין אבידה לכ"נ דאין להקדיש ס"ת אלא א"כ כותב לעצמו אחרת. ומ"ש בזה על הרמב"ם ז"ל עיין בכסף משנה שם דף כב ואידך האי שויתי מאי דרש ביה מהרש"ל כתב אין לפרש ואידך דלא ס"ל וכתב את משנה תורה לשני תורות כו' דמאי פריך שמא לאותה ס"ת יחידה הוא עושה כך. ועוד מי איכא דלא סבירא ליה שיש למלך שני ספרי תורות דאם לא כן וכתב לו דגבי מלך למה לי הרי אפי' כל הדיוט וכו' ועוד הלא סתמא דמתניתין קאמרה דגבי מלך בעינן שני תורות וכו' עכ"ל ולא קשיא מידי דודאי מאן דדריש את משנה לכתב הנשתוון אית ליה דמלך נמי בחד ס"ת סגי ליה ואיצטריך למיכתב קרא דוכתב לו לאשמעינן שיכתבנה לעצמו ולא יתנאה בשל אבותיו לאפוקי הדיוט דסגי ליה בשל אבותיו ולית ליה דרשה דרבא דדריש מקרא דועתה כתבו לכם דהדיוט נמי מצווה לכתוב משלו דמלתא דרבא אתיא כמאן דדריש את משנה תורה לשתי תורות דלדידיה שפיר איכא למימר דהדיוט נמי לא יתנאה בשל אבותיו וממתני' לא שמעינן אי תרתי קא בעי אי בחדא סגי ליה דלא אתי לאשמעינן אלא דצריך לכתוב לשמו ובהכי פליגי אביי ורבא דאביי מוקי לה בחדא ולהכי אקשי ליה לרבא ורבא מוקי לה לשתי תורות. והא דפריך ואידך האי שויתי מאי דריש ביה שפיר פריך דמאן דדריש אח משנה לכתב הנשתוון וסגי ליה בחדא על כרחך צריך לומר דבבית גנזיו היה מניחה ולא עשאה כמין קמיע דכיון דלא היה לו אלא אחת ודאי היתה כתובה כתיבה גסה ועשויה כתיקונה ארכה ששה ספחים כשאר ספרי תורות דלא גרע מלך מהדיוט וס"ת כי האי'''לא שייך לעשותה כקמיע לנושאה תמיד ועוד דדוקא למאן דבעי תרתי מוקמינן חדא לקמיע דאי לאו הכי תרתי למה ליה אבל למאן דאמר דסגי ליה בחדא אין סברא לומר דעשאה כקמיע דקמיע מאן דכר שמיה לכך פריך ואידך האי שויתי מאי דריש ביה. ולפי זה שפיר גרסי' לעיל בברייתא קמייתא אותה שיוצאה ונכנסה עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו וכו' ומהרש"ל וצריך למוחקו כיון דהוה סבר דליכא מאן דפליג דשני ספרי תורות קא בעי:

כל המגרש את אשתו הראשונה אפי' מזבח מוריד עליו דמעות יש לפרש לפי שאדם וחוה נבראו גוף אחד דו פרצופין ומן המזבח נבראו כמ"ש חכמים עפר מן האדמה ממקום שנאמר מזבח אדמה תעשה לי לכך כל הבוגד באשת נעוריו שהיא בת זוגו מתחלת היצירה ומגרשה עושה כמין פגם במזבח שנבראו ממנו לכך מוריד עליו דמעות ועוד י"ל דאיתא במסכת סוטה דרש ר' עקיבא איש ואשה שזכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן ופירש רש"י ז"ל זכו שלא היה הוא נואף והיא נואפת שכינה ביניהם יו"ד באיש וה"א באשה ונראה דדריש הכי משום דקשיא ליה מה נשתנה שמות איש ואשה משמות שאר זכר ונקבה דלית לה לנקבה אלא ה"א יתירא על הזכר כגון פר פרה כבש כבשה איל אילה תיש תיישה וא"כ באיש ואשה נמי מה נפשך או איש ואישה הוה ליה לקרותן או אש ואשה מבעיא ליה לכך סבירא ליה דכיון דתרוייהו גוף אחד נבראו שם אחד לשניהם הוא דאיכא דהיינו אש אלא שהקב"ה שיתף שמו ביניהן ומלא את שמותם בשמו יו"ד באיש וה"א באשה. ונראה כי זה רמז הכתוב לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת דכיון דתרוייהו גוף אחד נבראו שלא כשאר כל זכר ונקבה לכך נקרא אשה שלא כדרך שאר שמות לפי שהם שניהן אש והקב"ה שיתף שמו ביניהן והיינו דסמוך על כן יעזוב איש את אביו וגומר ודרשו חז"ל לאסור העריות דכיון שהוא ית' שיתף שם י"ה ביניהן צריכין להיות גדורין מן העריות ששם של י"ה מורה על גדר הערוה כדפי' רש"י ז"ל בפרשת פנחס גבי החנוכי שהיו העובדי כוכבים ומזלות מבזין אותן ואומרים מה אלו מתיחסין על שבטיהם סבורים הם שלא שלטו המצריים באמותיהן וכו' לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהן ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם וזהו שנאמר שבטי י"ה עדות לישראל השם הזה מעיד עליהם אלמא דשם זה מורה על גדר הערוה ובהכי ניחא מה שהטיל עליהם שם זה כיון שהוא משותף בין איש לאשה. וכיון דשם של י"ה משותף בין איש לאשה כשזכו ויש שלום ביניהם נמ"א כשלא זכו כביכול מתישין כח שם זה כמ"ש חז"ל צור ילדך תשי שמחישין כח של מעלה והיינו דאמר ר' אלעזר שכל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות לפי שיסוד המזבח עומד בשם של י"ה דהכי משמע בפרק החליל דקאמר התם הני ט"ו שיר המעלות כנגד מי אמרן דוד אמר ר' יוחנן בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעי למישטפיה עלמא אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למיכתב שם אחספא ומשדי ביה לאחותי לדוכתיה כו' נשא אחיתופל ק"ו בעצמו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לפשות שלום בין כל העולם כולו לאביהם שבשמים עאכ"ו א"ל שרי כתב שם אחספא שדי ביה נחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי כיון דחזא דנחית טובא אמר כמה דמדלי טפי מרטיב עלמא אמר ט"ו מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי ואוקמי באלפי גרמידי ונראה דשם זה דכתב אחספא שם י"ה הוה שעל ידו העולם מתקיים לפי שנברא על ידו שנא' כי בי"ה ה' צור עולמים ולכך כי בעא תהומא למיחרב עלמא שדא ביה שם זה ונתקיים. ועוד נראה כי בשם של י"ה העולם מתקיים שאין התהום יוצא ושוטפו דלהכי בדור המבול שחטאו בזנות ועריות והתישו כח שם של י"ה כביכול המשותף בין איש ואשה לכך יצא התהום ושטפם שנאמר ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה ולכך גברו המים ט"ו אמה מלמעל' רמז לשם של י"ה שפגמו ואשכחן נמי בעלמא דשם של י"ה מועיל לשטיפת המים כדאי' בפ' הספינה אמר רבה מישתעו לי נחותי ימא האי גלא דמטבע לספינתא מיתחזי כי ציצותא דנורא חיוורתי ומחינן באלותא דחקיק עלה אהיה אשר אהיה י"ה י"ה ה' צבאות וניים משמע דשם י"ה מועיל לשטיפ' המים לכ"נ דאותו שם דכתב אחספא שם י"ה הוה ולהכי אמר דוד ט"ו שיר המעלות נגד שם זה העולה מספר פ"ו כי שם זה מעמיד את התהום שלא יצא וישטוף את העולם. ועוד דכיון דרצה לעשות שלום בין כל העולם לאביהם שבשמים לכ"נ דשם של י"ה הוה לפי שזה השם הוא אדון השלום כמו שייסד הפייטן באופן דחתן כונן חתן וכלה טרם ידעו שלום וכו' מ א שמותן בשמו הקרוש באמת ושלום פירוש הסוד י"ה הוא אדון השלום ציום בו וכו' וכן ברכת כהנים יש בו ס"ו תיבות נגד שם של י"ה ולכך חותמין בשלום דהכל הולך אחר החיתום כללא דמילתא נראה דשם של י"ה כתב אחספא ועל ידו נעשה שיתין שהוא החלל אשר תחת המזבח ולכך כל המגרש את אשתו ראשונה ובוגד באשת נעוריו אשר שם של י"ה משותף בינו לבינה הרי הוא מתיש כח שם זה כדפירשתי ונמצא גורם שגם המזבח מוריד עליו דמעות כיון שיסוד המזבח עומד ע"ז השם כדפירשתי והיינו דמייתי ראיה מדכתיב וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' וכתיב ואמרת' על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה נראה דיהיב קרא טעמא על בכיית המזבח שהוא מפני פגימת שם של י"ה אשר נפגם כביכול על ידי בגידת אשת נעורים ולכך קאמר על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה רמז לשם של י"ה המשותף בין איש לאשה ומעיד עליהן כשזכו כמ"ש שבטי י"ה עדו' לישראל ועל ידי הבגידה אשר בוגד בה הוא פונ' שם זה ולכך המזבח בוכה על פגימת יסודו כביכול. והא דנקט כל המגרש אשתו ראשונה ולא קאמר סתמא כל המגרש אשתו וקרא נמי אמאי נקט ובין אשת נעוריך נראה משום דשם של י"ה המשותף בין איש לאשה אינו אלא בזיווג ראשון שנעשה בגזירת השם כדאמר בסמוך ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני ומסיק דהיינו דוקא בזיווג ראשון ולכך הוא ית' משתף שמו ביניהן לקרותן איש ואשה והיינו דנקט קרא ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה והיא חברתך פי' דאשת נעורים היא בת זוגו ומחוברת אליו מיצירה הראשונה שכל הנשמות כולן היו תלויות באדם וחוה כדאיתא במדרש ולכך העיד ה' בינו לבינה אבל זיווג שני דלא היה על פי בת קול אלא לפי מעשיו לא הוי זיווג גמור בשיתוף השם יתברך ולכך כל המגרש אשתו הראשונה דוקא דאית בהו שיתוף שם של י"ה המזבח בוכה על פגימת יסודו אבל זיווג שני לא ועוד נראה דהיינו הא דאמר בסמוך אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה שהיא לפי העצם של האדם קודם נושא אשה הוא אש בלא יוד כדפי' ולכך קודם שנושא אשה אש תוקד בקרבו ואין לו קרירות רוח כדאמר בסוטה לא זכה אש אוכלתן ובשעה שהוא נושא אשתו ראשונה נשתתף ביניהן שם של י"ה ונתקרר האש ונקרא איש ולכך קאמר שאין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה שע"י שיתוף השם שביניהן נתקררה אשו אבל כשמתה עליו אשתו הראשונה נסתלק ממנו שיתוף השם שהיה ביניהן וחוזר לשמו העצם שהוא אש ואע"ג דחוזר ונושא אשה אחרת מכל מקום אין השם משותף בזיווג שני כדפירשתי:

ועוד נראה לפרש לכי שע"י הבאת שלום שבין איש לאשתו נעשה שיתין שהוא יסוד המזבח כדאמר התם נשא אחיתופל ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה למחות השם וכו' לכך המתקוטט עם אשתו ומגרשה המזבח מוריד עליו דמעות:

הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני נראה כיון דקרא בזיווג שני איירי ניחא הא דנקט קרא אלהים מושיב יחידים ביתה משום דקרא באלמון שנשא אלמנה איירי דכשמתה אשתו ראשונה נשאר הוא יחיד מבת זוגו וכשמתה אישה הראשון נשארת היא יחידה מבן זוגה והקב"ה מושיב היחידים להיות בית אחד שמזווגן יחד והיינו דקאמר אל תיקרי בכושרות אלא בכי ושירות דמושיב יחידים ביתה הוי כמוציא אסורים מה להלן היה בכי ושירות בכי למצרים ושירות לישראל אף בזווג שני איכא בכי ושירות בכי לאותן שמתו ושירות לזיווג זה ולכך קשה לזווגן כי הוא ית' מרחם על בריותיו וקשה בעינו זווג זה לדחות גברא ואיתתא מפני גברא ואיתתא כי היכי שהיה קשה בעיניו קריעת ים סוף להטביע את מצרים כדי להציל את ישראל כדאיתא במדרש שאמר הקב"ה מעשי ידי טובעים:

ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת פירוש מ' יום קודם גמר יצירת הולד שאין יצירת הולד נגמר עד סוף ארבעים יום ובת קול יוצאת בתחילת ארבעים כשמתחיל הולד להתרקם:

כל אדם שמתה אשתו עולם חשך בעדו ר"י אומר פסיעותיו מתקצרות נראה דהיינו הא דאיתא בפ' הבא על יבמתו אשכחיה רבי יוסי לאליהו א"ל כתיב אעשה לו עזר במה אשה עוזרתו לאדם א"ל אדם מביא חטין חטין כוסס וכו' לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו לפי' כשמתה אשתו עולם חשך בעדו לכך נקט שהיא מאירה עיניו ולפי שפסיעותיו מתקצרות לכך נקט שמעמידתו על רגליו:

כהן הדיוט אחד לשלשים יום דכתיב ראשם לא יגלחו וכו' לכאורה משמע דבכל כהן הדיוט שבעולם קאמר שצריך להסתפר כל שלשים יום ואפילו במשמר שאינו שלו ובבית אב שאינו שלו ותימה דאם כן כי פריך בסמוך אי הכי האידנא נמי מאי משני דומיא דיין מה יין בזמן ביאה הוא דאסור וכו' הא על כרחך לא הוי דומיא דיין דיין אינו אסור מדאורייתא לכהנים אלא בשעת עבודו כשנכנסין לבית המקדש כדכתיב יין ושכר אל תשת בבאכם אל אהל מועד וגידול פרע אסור לכל כהן שבעולם ואפי' שלא בשעת עבודה ומדאורייתא דהא מקרא קא יליף לכך נראה דהא דקתני כהן הדיוט אחד לשלשים דוקא בכהן הדיוט