תורת חיים חלק א לד

אשבעים לשון קאי אלא ה"ק כל עיר שאין בה שנים יודעין לדבר ללמד ולהורות בכל התורה כולה ואחד יודע לשמוע לשאול ולהשיב בכל התורה כולה אין מושיבין בה סנהדרין:

רופא ואומן ולבלר ומלמד תינוקות פירש"י ז"ל דכל הני חד גברא הוי וזה תימא דהא מלמד תינוקות אסור לעסוק במלאכה אחרת כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות תלמוד תורה מלמד תינוקות שהוא מניח התינוקות ויוצא או שהוא עושה מלאכה אחרת עמהן הרי זה בכלל ארור עושה מלאכת ה' ברמיה ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות סנהדרין משמע דהא דקתני נגבית בשנים ומתחלקת בג' היינו שני גבאי צדקה ועוד שלישי שיצטרף עמהן בשעת חלוקה ורופא אומן ולבלר ומלמד תינוקות תלתא גברי הוו ולא גרסי' רופא ואומן אלא רופא אומן וחד מלתא הוא רופא שהוא אומן:

דף יח פשיטא דהכי הוה ושמת עליהם שרי אלפים וכו' וא"ת מאי קמ"ל ברייתא וי"ל דאע"ג דכי מפקת ששים רבוא ושש מאות לשרי אלפים לא משכחת לה בתר הכי ששת אלפים לשרי מאות קמ"ל דאפ"ה הכי הוה וכמו שכתבו התו' דחשבון השררות קא חשיב ותירוץ ראשון שכתבו התו' נראה דוחק קצת דצ"ל דשרי עשרות היו מבני עשרים שהן עצמן היו מן החשבון וכל אחד שר על תשעה והוא עשירי דליכא למימר דהנך נמי מן הזקנים היתרים מבני ששים היו דא"כ כל אחד היה שר על עשרה ומתני' לא משמע הכי דקתני ר' נחמיה אומר מאתים ושלשים כנגד שרי עשרות אלמא דכל אחד היה שר על תשעה דאי לאו הכי מאתים וחמשים ושלשה ליבעי וזה נראה סברא דחוקה לומר שכל השרים היו מן הזקנים חוץ משרי העשרות מאי שנא הני מהני והא דקתני נמצאו דייני ישראל דשבעת ריבוא וכו' אע"ג דפשוט הוא י"ל דאורחא דקרא נמי הכי הוא למיכתב מעיקרא פרטי החשבון ובתר הכי כלל החשבון כולו כדאשכחן בפ' במדבר סיני:

כהן גדול פרק שני כהן גדול דן פשיטא תימא אמאי לא משני דסד"א שאין דנין אותו משום זילותא ומתוך שאין דנין אותו הוא אינו דן ומה שפירש בזה הרב מטרויי"ש כבר דחו התוס' דבריו דודאי כל היכא דאיכא חידוש מדן או מדנין תני זה אגב זה וכו' והתוס' תירצו דלא משני הכי משום דאיכא למימר דאדרבא לאידך גיסא וכו' וגם זה נראה דוחק דהך שינויא הוה עדיפא ממאי דמשני דתני רישא איידי סיפא ונראה דהכי פריך כ"ג דן פשיטא דמקרא מלא הוא בספר שמואל גבי עלי שהיה כ"ג וכתיב גביה והוא שפט את ישראל מ' שנה ומשני דנין אותו איצטריכא ליה ואיידי דתני דנין תני נמי דן ופריך הא נמי פשיטא וא"כ לא ליתני מידי אמר רב יוסף מעיד למלך מדברי הרמב"ם בפ"א מהלכות עדות משמע שפסק כרב יוסף שכתב כ"ג אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד וכתב שם בכסף משנה דצריך עיון דהא לא קיימא הכי ונראה דרב יוסף מוקי לה מתניתין דתני מלך לא דן וכו' במלכי ישראל כדאמר רב יוסף לקמן ומתני' דקתני מעיד למלך במלכי בית דוד איירי וכן משמע דאי לאו הכי מאי קסלקא דעתיה דרב יוסף דאמר מעיד למלך וכי לא ידע סיפא דמתני' דקתני בהדיא מלך לא דן ולא דנין אותו כו' מיהו רבי זירא סבירא ליה דכולה מתניתין מסתמא במלכי ישראל איירי כמ"ש התוספות:

דף יט אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו כתבו התו' וא"ת וכי איך יכול לדון והא אמרי' לעיל אין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על ריב נראה דלא קשיא מידי דדוקא בסנהדרין אין מושיבין אותו ומשום לא תענה על ריב אבל כשהוא רוצה לדון יחידי דלא שייך האי טעמא שפיר מצי לדון ובהכי אתי נמי שפיר מה שהקשו התו' לעיל מאי קמ"ל דאין מושיבין מלך בסנהדרין מתני' היא מלך לא דן כו' דהא דתנן המלך לא דן לאו דינא קתני אלא תקנתא בעלמא דתיקנו הכי במלכי ישראל משום עובדא דינאי אבל מלכות בית דוד דן ודנין אותן ומלכי ישראל נמי קודם תקנתא היו דנין ודנין אותן ואשמעינן ברייתא דהא דמלכי בית דוד דנין וכן מלכי ישראל קודם התקנה היינו דוקא יחידי אבל בסנהדרין אין מושיבין אותו משום לא תענה על ריב:

דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט אע"ג דטובא קראי כתיבי שהיו דנין דגבי דוד כתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה וגבי שלמה כתיב ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך מ"מ לא אשכחן דקפיד קרא עלייהו שיהיו מחוייבים לעשות משפט אלא הך קרא דכה אמר ה' וגו' ואי לאו הך קרא איכא למימר דכי גזרו רבנן ואמרו המלך לא דן וכו' אמלכי בית דוד נמי גזרו דכיון דבא תקלה ע"י שדנו את המלך גזרו אכולהו מלכים דמעיקרא היה להם רשות לדון כשרצו וגזרו חכמים שלא ידונו עוד אבל כיון דאשכחן דמחייב הכתוב וצוה לבית דוד שיעשו משפט ע"כ צ"ל דלא גזרו אלא על מלכי ישראל דאין כח ביד חכמים לגזור ולעקור מצות הכתוב שצוה לבית דוד שיעשו משפט:

באותה שעה אמרו המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד וכו' לכאורה משמע דלא מעיד נמי באותה שעה אמרו וקודם לכן היה מעיד ולא יתכן דא"כ תיקשי כדפריך לעיל מעיד והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' ואיך היה מעיד קודם לכן דאפי' אם הוא רוצה למחול על כבודו ולהעיד אינו רשאי דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול לכך נראה דמעיקרא נמי לא היה מעיד ואיידי דנקט לא מעידין אותו נקט נמי לא מעיד:

שאור סבר מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה ואע"ג דדעתיה דדוד ודאי אפרוטה הוה דהא כבר אמר ליה שאול מלוה אית לך גבאי והמקדש במלוה אינה מקודשת שמא י"ל משום דקי"ל כל המקדש אדעתא דרבנן הוא מקדש וכיון דקים להו לרבנן דמלוה ופרוטה דעתיה אמלוה ואינה מקודשת הלכך אפי' אי איתרמי מלתא דאית ליה דעתא אפרוטה בטלה דעתו אצל כל אדם ואין קידושיו קידושין דאפקועי רבנן לקידושין מיניה:

אהרן ילד ומשה לימד לפי' נקראו על שמו דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע הן ונראה לפרש עוד דלכך נקראו על שמו לפי שנתקיימו ע"י תפילתו שלא מתו בעון העגל כדפירש"י ז"ל בפרשת עקב גבי ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן וכתב להשמידו זה כילוי בניו והועילה תפילתו לכפר מחצה ומתו שנים ונשארו שנים:

דף כ ויקונן המלך אל אבנר נראה דלכך כתיב אל אבנר ולא על אבנר משום דאבנר הוה קאי התם כאלו היה חי כדאיתא בגמרא אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא:

דרגש סירוגו מתוכו כו' תימה מאי נפקא מינה וכי תיקון מיטות אתי לאשמעינן ועוד תימה דמשמע דאין הפרש בין דרגש למטה אלא דזה סירוגו מתוכו וזה סירוגו מעל גבה אבל שניהן עשויין מעור וכ"כ רש"י ז"ל בהדיא במסכת מועד קטן דמטה נמי עשויין מעור ואם כן לפירש"י ז"ל דדרגש א"צ לכפותו שלא יתקלקל העור בליחלוחית הקרקע מטה נמי לא ליבעי כפייה מהאי טעמא ורשב"ג נמי דאמר דרגש מתיר קרביטין אמאי לא חייש לקלקול העור ע"כ נראה דקלקול העור לאו מילתא היא וטעמא דרבנן דאמרי דרגש א"צ לכפותו משום דלאו מטה חשובה היא אלא מטת עראי לפי שאין מסרגין אותה בחוזק כדרך שמסרגין שאר כל המטות כדאמר בסמוך לכך לא בעיא כפייה דאינה בכלל כפיית המטה וכן משמע מפירוש רבינו נסים ז"ל בפרק הנודר מן הירק דמהאי טעמא תנן התם דהנודר מן המטה מותר בדרגש לפי שאינה בכלל מטה כיון דלא חשיבא והשתא ניחא דקאמר ר' יוחנן דרגש סירוגו מתוכו כו' דאתי לאשמעי' טעמא דמילתא דדרגש לא בעי כפייה כמו מטה וקאמר דדרגש סירוגו מתוכו וכיון דאין מרכיבין העור בארוכת המטה אלא עונבין ראשי הרצועות התלויין בעור מתוכו מטת עראי היא ולא חשיב מטה אבל מטה כיון דמסרגין העור מעל גבי הארובה חזקה היא וקבועה לכך בעי' כפייה ומסיק דהא והא מתוכו מיהו מטה כיון דאעולי ואפוקי בבזיוני שמכניס ראשי החבלים בנקבי הארובה ומסרג חזקה היא וקבוע לכך בעי' כפייה אבל דרגש כיון דאעולי ואפוקי באבקת' דהיינו בלולאות התלויות בארובה שבהן מכניסין ראשי רצועות העור לאו חזקה וקבוע היא ולא חשיבא לכך לא בעי כפייה מיהו קשה לפי זה כיון דדרגש לא בעי כפייה לרבנן מן הדין הואיל ולא חשיבא א"כ זקיפה נמי לא ליבעי ואהא קאמרי אלא זוקפו אבל לפי' רש"י ניחא דמן הדין בעי' כפיה אלא כדי שלא יתקלקל העור סגי לה בזקיפה וי"ל דהא דקתני אלא זוקפו לאו דבעי זקיפה אלא מניחה כמות שהיא זקופה קאמר דלא בעי' כפייה וכן משמע מדקתני אלא זוקפה ולא קתני אלא זוקפה ודיו כדאמר בסמוך מטה שנקליטיה יוצאין זוקפה ודיו משמע דמניחה כמות שהיא זקופה קאמר וכן פי' הרא"ש ז"ל בפרק הנודר מן הירק דמניחה זקופה קאמר:

וכן היה רי"א וכו' וא"ת מאי וכן והא מילתא אחריתי קאמר וי"ל דכיון דס"ל לר"י דלא נאמרה הפרשה אלא כדי לאיים עליהם שינהגו בו כבוד אלמא שפיר הוא להעמיד מלך כיון דצוה הכתוב על כבודו לכך קאמר וכן היה רי"א דמצוה הוא להעמיד מלך:

דף כא דאפילו כאביגיל לכאורה משמע דתלת גווני נשים נינהו אותן דודאי מסירות ואותן דודאי אינן מסירות כאביגיל וסתם נשים וקשה דא"כ מנא ליה לר"ש דלא ירבה אפילו כאביגיל דלמא אותן דודאי אינן מסירות מותר להרבות ולא יסיר אתי לאשמעינן דאפי' אחת ומסירה ודאי לא ושתנה ולא ירבה בסתם נשים קאמר דעד שמנה עשר מותר טפי מהכי חיישינן וליכא למימר דסתם נשים מסירות את לבו וליכא אלא תרי גווני נשים דא"כ לר"ש דאמר אפי' אחת ומסירה את לבו לא ישאנה לא יהיה המלך מותר בסתם נשים אלא בנשים כאביגיל וזה דוחק דנשים כאביגיל לא שכיחי ושמא י"ל דודאי ליכא אלא תרי גווני כשרות ושאינן כשרות ואפילו כאביגיל דקאמר ר"ל נשים כשרות:

והששי יתרעם לעגלה אשת דוד בכולהו לא כתיב אשת דוד כי אם בעגלה לפי שהיתה חשיבה וחביבה מכולן דעגלה זו מיכל בת שאול המלך לכך קרי לה אשת דוד כדפירש"י ז"ל בפרשת ויגש גבי בני רחל אשת יעקב דבכולן לא נאמר כן לפי שהיתה עיקרו של בית וחביבה עליו. ונראה דהיינו טעמא דמתני' דקתני לא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה ודחיק נפשיה לומר דעגלה זו מיכל ועד אותו מעשה היה לה בנים ומכאן ואילך לא היה לה ולא קסבר דמיכל לאו היינו עגלה כדמשמע פשטא דקרא ויכול להרבות עד עשרים ואחד אלא כיון דקרי לה לעגלה אשת דוד מסתמא זו מיכל דאין סברא לומר שהיה לו אשה חשובה ועיקרו של בית טפי ממיכל בת שאול המלך:

ואלו מעשה דמיכל בת שאול בירושלים הוה ואמר רב יהודה וכו' לא בעי ש"ס למדחי אוקימתא דרב חסדא דא"כ מאי איצטריך לאתויי הא דרב יהודה ואיתימא רב יוסף אלא הכי פריך מכדי בנים היכא קא חשיב להו בחברון וכו' וא"כ מאי קשיא ליה לרב חסדא מהאי חדא דולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה והלא הך קרא נאמר לפרעון חטאתה שחטאה בירושלים אחר שיצאו מחברון במה שבזתה את דוד וא"כ שפיר איכא למימר דבחברון הוה לה בנים אלא אימא אין ה"נ עד אותו מעשה היה לה וכו' וכן משמע מפירש"י ז"ל:

והכתיב ויקח דוד עוד פלגשים ונשים מירושלים וכו' וא"ת מאי קא ס"ד דפריך הכי פשיטא הוא דאיכא לשנויי למלויי שמנה עשר וי"ל משום דמעיקרא כתיב האי קרא דויקח דוד ובתר הכי טובא כתיב עובדא דבת שבע דקאמר ליה נביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה לכך פריך והכתיב ויקח דוד וגו' א"כ טפי משש נשים הוה ליה מעיקרא וכי א"ל נביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה ע"כ טפי משמנה עשר נשים קאמר ליה ומשני דאף על גב דויקח דוד מעיקרא כתיב בהך עובדא דבת שבע הוה ולא לקחן אלא למלויי שמנה עשר דלא בא הכתוב אלא להזכיר מעשיו של דוד ולא הזכירן על הסדר וכן משמע דגבי קרא דויקח דוד כתיב ואלה שמות הילודים לו בירושלים וקחשיב שלמה בנה של בת שבע אע"ג דעובדא דבת שבע בתר הכי טובא כתיב. מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כלומר כתבו לכם תורה איש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות