תורת חיים חלק א לג

התם ודמי היציאה אינן ידועין לכך בעינן ג' וא"ת אידך ברייתא דקתני מעשר שני שאין דמיו ידועין פודין אותו בשלשה לקוחות אמאי לא קתני נמי נטע רבעי ושמא נטע רבעי חמיר טפי ובעינן ב"ד חשוב ולא סגי בשלשה לקוחות ואע"ג דחד מנייהו עובד כוכבים ומזלות או בעלים וכ"כ רבינו שמשון ז"ל שם:

הקדשות דמשלמי בהו שיתא ליבעו שיתא קשיא נראה דלכך נקט לשון קשיא משום דאיכא למימר דהקדשות שאני כיון דלא כתיב בהו אלא שלשה דהוי ב"ד שלם מהיכא תיתי להוסיף עליהן ועוד דאי נימא דבעו שיתא הוו ב"ד שקול ותו דמטלטלין שומתן ידוע טפי מקרקעות לכך בתלתא סגי אבל בקרקעות דכתיב בהו ארבעה א"כ ע"כ ארבעה בעינן ולא סגי לי' בתלתא אע"ג דהוי ב"ד שלם ולא חיישי' בהו נמי לב"ד שקול וגם אין שומתן ידוע כל כך כמו במטלטלין לכך מסתבר למימר בהו כיון דמשלמי בהו עשרה אתו כולהו למנינא:

דף ט בשלמא לרבי יהודה היינו דכתיב כהן ואם תאמר ולרבי יהודה מי ניחא והא גבי הקדשות לא פליג אלמא מודה בהקדשות דלא בעינן כהן ואם כן כהן למה לי ויש לומר כיון דלא אתיא לגופיה אלא כהן קמייתא דפרשת ערכין ואינך כולהו מיעוט אחר מיעוט נינהו כדאמר בסמוך לכך מודה רבי יהודה בהקדשות דלא בעי כהן כיון דלית בהו חד מנייהו דאתי לגופיה אבל בתלתא כהן דערכין ובעשרה כהן דקרקעות דחד מנייהו אתיא לגופיה דנבעי כהן לכך סבירא ליה לר' יהודה דחד מנייהו צריך להיות כהן ושמא רבנן ס"ל דכהן קמייתא דאתיא לגופיה משום קרקעות איצטריך ליה ולא משום ערכין דקרקעות חמירי בלאו הכי דבעו עשרה והיינו דנקט ש"ס לשון קושיא אימא לקטלא הוא דאתי פירוש מדנקט מתני' כמיתת בעלים כך מיתת השור אלמא ס"ל דלא קטלינן ליה ולכך אייתר ליה קרא לדרשה דכמיתת בעלים כך מיתת השור דאי ס"ל דקטלינן ליה והא דשור הנסקל בכ"ג מהיקשא יליף ליה הל"ל שור הנסקל בכ"ג שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת ולישתוק כדקתני הרובע והנרבע בכ"ג שנאמר והרגת את האשה ואומר ואת הבהמה תהרוגו ולא קתני נמי כמיתת איש ואשה כך מיתת הבהמה אלא ודאי מייתורא דקרא יליף ליה ולא מהיקישא לכך פריך מנ"ל דמיותר הוא אימא לקטלא הוא דאתי מיהו כי אתא לקטלא הקישא נמי ילפינן מיניה כמ"ש התוס' בתירוץ שני אבל תירוץ ראשון נראה דוחק דלא משמע כן מברייתא דמייתי בסמוך דתני רמי בר יחזקאל אם בהמה אם איש לא יחיה מה איש בעשרים ושלשה וכו' אלמא דילפינן הקישא אע"ג דבהמה כתיבה ברישא ושמא התוספות סבירא להו דהך קרא דאם בהמה אם איש מיותר הוא מדכתיב ברישא כל הנוגע בהר מות יומת:

אין דנין לא את השבט וכו' פירש"י ז"ל במחני' רובו של שבט שעבדו עוכ"ומ במזיד לכאורה דבריו תמוהים דא"כ מאי פריך כמאן לא כר' יאשיה ולא כר' יונתן דלמא כר' יונתן ס"ל ודוקא רובו קתני אבל כולו לא ועוד דהא מסיק ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך וכ"כ מהרש"ל ז"ל ולאו קושיא היא כל דמתני' דקתני אין דנין לא את השבט ודאי כולה שבט במשמע ומה שפירש"י ז"ל רובו של שבט לא אתי למעט כל השבט דכל שכן הוא אלא משום דקיימא לן בכל מקום דרובו ככולו דמי כתב הכי וכדתנן בסוף מכילתין גבי עיר הנידחת ועיר שיודח רובו אבל ר' יונתן דאמר ממאה ועד רובו של שבט ע"כ דוקא רובו קאמר אבל כולו לא דאי כולו נמי קאמר א"כ מאי עד רובו דקאמר הל"ל ממאה ואילך ועוד דומיא דרבי יאשיה דאמר מעשרה ועד ק' דדוקא עד ק' קאמר והיינו דפריך אלא בשבט שהודח למימרא דבדינא דרבים דיינינן ליה כמאן וכו' דכיון דטעמא דבעינן ע"א בשבט שהודח משום דהוו להו כעיר הנידחת א"כ ע"א וסייף חד דינא אית להו וכי היכי דפליגי רבי יאשיה ורבי יונתן לענין סייף ה"נ פליגי לענין ע"א דמאי שנא וא"כ מתני' דקתני אין דנין לא את השבט דמשמע כל השבט אתיא דלא כמאן ומסיק רבינא דיש לחלק בין ע"א לבין סייף דרבי יאשיה ורבי יונתן דוקא לענין סייף פליגי דלמר בטפי ממאה ולמר בטפי מרובא קטלינן להו כיחיד אבל לענין ע"א ליכא מאן דפליג דע"א בעינן דדוקא איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך וה"ה נמי רובו כדפי' רש"י ז"ל דרובו ככולו דמי בכל מקום וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דבפ"ד מהלכות עובדי כוכבים ומזלות כתב ויהיו המודחין ממאה ועד רובו של שבט אבל אם הודחו רובו של שבט דנין אותן כיחידים ובפ"ה מהלכות סנהדרין כתב ואין דנין לא את השבט שהודח כולו אלא בב"ד הגדול וצ"ל נמי דס"ל דיש לחלק בין דין סייף לבין ע"א דבסייף אין דנין אלא ממאה עד רובו ולא רובו בכלל דרובו ככולו דמי בכל מקום וכתיב יושבי העיר ולא כרך גדול כמ"ש הרמב"ם שם. אבל לענין ע"א כל השבט נמי ע"א בעינן דדוקא איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא וכו' וה"ה נמי רוב השבט כיון דבכל מקום רובו ככולו וכולו דנקט לאו דוקא:

דף טו והא הזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיב ורבי יוסי בר חנינא נראה דס"ל דאע"ג דגבי קטלא הוא דכתיב מ"מ גופא דקרא בהמראה איירי דוהאיש אשר יעשה בזדון דכתיב היינו שימרה בזדון וא"כ שפיר ילפינן מה להלן בשבעים ואחד דאינו נהרג עד שיזיד וימרה על פי ב"ד הגדול אף כאן וכו':

הזדה הזדה לא גמיר ורבי יוסי בר חנינא דיליף הזדה י"ל דמנין ג"ש היה להם בקבלה איש מפי איש עד משה מסיני וס"ל לר"ל דדבר דבר ממנינא הוא ולא הזדה הזדה ור' יוסי בר חנינא ס"ל דהזדה הזדה ממנינא הוא ולא דבר דבר וכה"ג כתבו התוס' במסכת שבת פרק הזורק:

פשיטא דאין סברא כלל שיתאספו שבעים סנהדרין למידן דיני ממונות בעלמא ולא איצטריך ליה לאביי למידק הך מלתא והיינו דלא פריך הכא ואימא ה"נ כדפריך לקמן ריש פ' כ"ג משום דלקמן אכהן גדול שעבר עשה ולא תעשה קאי דמחייב מלקות ויש סברא לומר דבעינן סנהדרי גדולה דמלקות במקום מיתה קיימא והוי דבר גדול קצח ולכך פריך ואימא ה"נ והיינו דמשני הדבר הגדול כתיב דבר גדול ממש כלומר דדבר גדול ממש בעינן דהיינו מיתה לאפוקי מלקות דלאו דבר גדול ממש הוא אבל ממון לא הוי דבר גדול כלל לכך לא שייך למיפרך ואימא ה"נ ואביי לא אתי לאשמעי' אלא דלא תטעי לומר כלל מדכתיב כל הדבר קמ"ל דכל לאו דוקא הוא:

ואחרי אחיתופל כו' כתבו התוס' ושמא שני בניהו בן יהוידע היו קצת קשה דא"כ מאי ראיה מייתי דכי היכי דבניהו בן יהוידע היה ראש סנהדרין כמו כן היה יהוידע אביו דלמא ובניהו בן יהוידע על הכרתי דנקט קרא היינו אביו של יהוידע הנזכר גבי אחיתופל וליכא למימר דהשתא נמי מייתי ראיה דכי היכי דבניהו בן יהוידע היה ראש סנהדרין כמו כן היה יהוידע בנו דא"כ אפי' אי לא הוה אלא חד בניהו בן יהוידע אתי שפיר דאיכא למימר דבנו נמי היה נקרא יהוידע בתחילת מלכותו של דוד חשיב בניהו בן יהוידע אביו של יהוידע בן בניהו דאחיחופל הנזכר בסוף ימיו של דוד ומייתי ראיה כי היכי דבניהו בן יהוידע אביו היה ראש סנהדרין כמו כן היה יהוידע בנו אלא ודאי ס"ל דאין להביא ראיה מן האב על הבן מניין שמעמידין שופטים לישראל פי' לכל ישראל בכלל דהיינו סנהדרי גדולה שבירושלים ת"ל שופטים תיתי מדלא כתיב שופטים ושוטרים בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך תתן לך דהוה קאי תתן לך על שעריך ושבטיך דוקא וסמיך ליה תתן לך לשופטים ושוטרים לכך דריש ליה באפי נפשיה לומר שמעמידין נמי שופטים לכל ישראל דהיינו ב"ד של ע"א ר"י אומר אחד ממונה על כולן והיינו המופלא שבב"ד כמ"ש התוספות ובספרי גרסינן בהדיא מניין שמעמידין שופטים לכל ישראל דב"ד של ע"א על כל ישראל הוי נראה דלהכי דריש מעיקרא לשבטיך והדר דריש שעריך אע"ג דשעריך כתיב תחילה משום דנקש להו כסדר המעלות בתחילה לכל ישראל ואח"כ לכל שבט ושבט ואח"כ לכל עיר ועיר:

לשבטיך ושפטו מצוה בשבט וכו' דריש הכי מדסמיך קרא לשבטיך לושפטו ולא כתיב שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך וגו' הא שבטיך מוסב על תתן לך כמו שפירש"י ז"ל בפרשת שופטים דא יו עמך ואת בהדייהו לכאורה תימא כיון דסתמא דש"ס דחי לה דאיכא למימר עמך משום שכינה א"כ ה"ל לאתויי קרא דונשאו אתך מעיקרא ולמה ליה לאתויי קרא דעמך כלל וי"ל דבתר דמייתי ראיה מאתך דאת בהדייהו קאמר איכא למילף נמי מעמך דאת בהדייהו קאמר דמסתמא עמך דומיא דאתך קאמר וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות סנהדרין דמייתי ראיה דבעינן ע"א לסנהדרי גדולה מדכתיב והתיצבו שם עמך ולא מייתי קרא דאתך:

אלא דלא פסק הענין תמוה דלמאי נפקא מינה קול מ"ת קיים לעולם ונראה שבשעת מ"ת יצא השפע מאתו יתברך והשפיע על הר סיני כל התורה כולה שבכתב ושבעל פה מדרש ואגדה הכל נאמר לו למשה מסיני וכל העוסק בתורה לשם שמים השפע ההוא מחזיר עליו ונח עליו וזוכה לחדש חידושי התורה ע"י השפע ההוא שהוא כדמות רוח הקדש והיינו מ"ש חז"ל וידבר אלהים את כל הדברים האלה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר בסיני והיינו הא דאיתא בפרק הפועלים מכאן ואילך התורה מחזרת על אכסניא שלה ושם מפורש באריכות:

. ואי אמר מילתא שמעינן ליה פירש"י ז"ל שהוא מראה פנים לזכות ומראה פנים לחובה ומש"ה מספקא ליה ולפי זה צ"ל דאשמעינן דלא מיבעיא דעושין ב"ד שקול בסוף הדין דלא סליק למנינא בשעת גמר דין כיון דאמר איני יודע אלא אפילו לכתחילה דהיינו בתחילת הדין אין נושאין ונותנין עמו כלל ואין שומעין טעמים שלו וזה דוחק ע"כ נראה דה"ק במוסיפין עושין ב"ד שקול לכתחילה פירוש דכל האומר איני יודע כמאן דליתיה דמי ויוצא לחוץ שומעין דבריו עוד ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא האי דקאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי דהוה אמינא דלכתחילה אין עושין ב"ד שקול דהאי דאמר איני יודע אע"ג דמוסיפין אכתי הוא במנין עשרים ושלשה ונפקא מינה דאי אמר מילתא שהוא רוצה עתה לחזור בו ולהסכים עם המחייבין או המזכין הוה אמינא דשמעינן ליה וסליק למנינא והא דקיימא לן דבמוסיפין איכא ב"ד שקול היינו בדיעבד כגון שאותו שאמר אינו יודע אכתי אומר אינו יודע דאז הוי כמאן דליתיה ופשו להו כ"ד אבל לכתחילה לא קמ"ל וכן משמע מדברי התוספות בר"פ אחד דיני ממונות גבי הא דקאמר רב פפא בא' מן התלמידים שכתבו שם תימה הא אמרי' בספ"ק דאי אמר איני יודע ואי אמר טעמא למילתיה לא שמעינן ליה ולא יהא אלא כאחד מן התלמידים וי"ל דהתם באומר טעמא לחובה והכא באומר טעמא לזכות משמע דס"ל דהשתא לא מספקא ליה אלא אומר טעמא לחובה לחוד וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות סנהדרין דאיירי שאותו שאמר איני יודע הוא חוזר בו אלא דבדיני נפשות לא שמעינן ליה ובדיני ממונות שומעין לו שכתב שם בין שהיה זה שאמר איני יודע הוא שאמר איני יודע בתחילה בין שאמר אחר הולכים אחר הרוב:

שיודע לטהר את השרץ פי' ר"ת ז"ל שיודע לטהר מטומאת נבלות ואין הל' משמע כן מדנקט סתמא. ועוד דבפ"ק דעירובין קאמר שאין בדורו של ר"מ כמותו מפני מה לא קבעו הלכה כמותו מפני שלא עמדו חבריו על סוף דעתו שהיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים ועל טהור טמא ומראה לו פנים ומייתי ש"ס עלה תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק"נ טעמים משמע שהיה מטהר את השרץ לגמרי דומיא דר"מ שהיה אומר על טמא טהור וכו':

כל עיר שאין בה שנים לדבר פירש"י ז"ל בע' ל' ותימה דא"כ הא דרב פליגא אהא דאמר ר"י לעיל אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה וכו' ויודעים בע' ל' דלדידיה צריך שיהו כולן יודעין בע' ל' כדאיתא בהדיא במנחות פ' ר' ישמעאל דאהא דקאמר התם דמרדכי היה יודע ע' ל' פריך ש"ס כלהו סנהדרי נמי הוה ידעי ע' לשון דאמר ר"י אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה כו' ויודעים בשבעים לשון ומשמעות הסוגיא דרב לא אתי לאיפלוגי אדרבי יוחנן ועוד קשה דמידי הוא טעמא כדי שלא תהא סנהדרין שומעות מפי תורגמן א"כ כי אית בהון ב' וג' מאי הוי אכתי כולהו אינך אין שומעין מפי העדים אלא מפי חבריהן והוה ליה עד מפי עד ועוד כיון דלר"י כולהו סנהדרין בעינן שיהו יודעין בשבעים לשון אמאי קתני ברייתא שלישית אין למעלה הימנה ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות סנהדרין משמע דס"ל דהא דאמר רב שנים לדבר לאו