תורת חיים חלק א לב

שמור את חדש האביב וכו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות קדוש הקדש דעל תקופת ניסן לחוד מעברין את השנה והא דקתני לעיל על שנים מהן מעברין על אחד מהן אין מעברין כבר כתבו התו' שם דלעיל בתקופת תשרי איירי אבל משום תקופת ניסן לבדה מעברין ולפי זה הא דקתני לעיל אין מעברין לא מפני הגדיים וכו' אבל עושין אותן סעד לשנה לאו כדפירש"י ז"ל שמצטרפין לאחד מג' סימנים קאמר דלשון סעד לא משמע כן דא"כ אינהו גופייהו צרכי עיבור נינהו ומעברין עליה ולאו סעד נינהו ולא כן למיתני בהו לישנא דאין מעברין אלא סעד דקאמר היינו שאין מעברין בשב לן כלל אלא כשהשנה צריכה להתעבר מפני תקופת ניסן לחודא או מפני האביב ופירות האילן אז לרווחא דמילתא סומכין את דבריהם לחזק הענין וליפותו על ידן ואומרים ומודיעין שנה זו צריכה עיבור מפני התקיפה או מפני האביב ופירות האילן ועוד דג זליא רכיכין ואימרייא דעדקין וכן כתב בהדיא הרמב"ם ז"ל שם ק משמע בהדיא מדברי התוספות ספ"ק דר"ה שכתבו שיש דברים שאין הטעם תלוי בהן והן נעשין סעד לדבר ליישבו וליפותו כאותה ששנינו בפ"ק דסנהדרין אין מעברין את השנה מפני הגדיים והטלאים אבל עושין אותן סעד לשנה כיצד מהודעין אנחנא לכין דגולייא רכיכין והשתא ניחא מה שהודיעו אותן תרי מילי דגוזלייא רכיכין ואמרייא דעדקין משום דכל מה דאפשר ליפות ולישב העיבור עבדינן אבל לפירש"י ז"ל דאינהו גופייהו צרכי עיבור נינהו א"כ תרתי למה לי בחדא הוה סגי. אבל תימה כיון דאין טעם העיבור תלוי בהנך כלל א"כ מאי שלח להו דזימנא דאביבא לא מטא כי לא מטי זימנא דאביבא מאי הוי אכתי ליכא אלא חדא ואין מעברין אלא על שנים. וי"ל דמכאן נמי מוכח דעל תקופת ניסן לחודא מעברין כדפירש דזימנא דאביבא היינו מפני תקופת ניסן דלכך לא שלח ואביבא לא מטא אלא זימנא דאביבא דאביב לחוד וזימנא דאביבא לחוד דאביב היינו כשהבית דין רואין שאין התבואה מבושלת עדיין אף על גב דזמן אביב הגיע דהיינו שהתקופה חלה קודם ששה עשר בניסן אם גם פירות האילן לא צמחו עדיין כדרכן מעברין וזימנא דאביבא היינו אפי' התבואה מבושלת ופירות האילן צמחו כדרכן אלא שלא הגיע עדיין זמן הבישול דהיינו שהתקופה חלה בששה עשר בניסן או אחר כך מעברין בשביל התקופה לחודא דילפי' לה בפ"ק דר"ה מדכתיב שמור את חדש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן וכן משמע בהדיא בריש פ"ד מהלכות קידוש החדש להרמב"ם ז"ל דאביב לחוד וזימנא דאביבא לחוד דזימנין דאביבא היינו מה שמעברין על התקופה:

ב"ד ישבו וקבעו כל אחת ואחז בזמנה פירש"י ז"ל ולא רצופות הוה אלא כל אחת בזמנה דהא אמרינן מפני הדחק חשובי מחשבינן גלויי לא מגלינן משמע דסבירא ליה דאפי' חשובי לא מחשבינן לפני ר"ה אלא א"כ בשעת הדחק וכ"כ התוספות וקצת קשה דבחושבנא בעלמא כיון דליכא למיגזר מידי כי ליכא שעת הדחק נמי אמאי לא מחשבינן ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות קידוש החדש משמע דאפילו שלא בשעת הדחק חשובי מחשבינן שכתב שם יש לב"ד לחשב ולקבוע ולידע איזה שנה תהיה מעוברת בכל עת שירצו אפילו לכמה שנים אכל אין אומרין שנה פלונית מעוברת אלא אחר ר"ה ודבר זה מפני הדחק אבל שלא בשעת הדחק אין מודיעין שהיא מעוברת אלא באדר ע"כ ועובדא דשלחו ליה לרבא בשעת הדחק הוה אע"ג דלא עברי אלא חושבנא בעלמא כדמסיק ה"ה דשלא בשעת הדחק נמי הוה שרי אלא דמעשה שהיה כך היה:

שטומאה הותרה בציבור כתבו התי' אין הדבר חלוי בציבור כדאמרי' בפ' הוציאו לו והא דנקט שטומאה הותרה בציבור נראה משום דרוב קרבנות שזמנן קבוע של ציבור הן ושאין זמנן קבוע של יחיד הן והוה ליה כאלו אמר שטומאה הותרה בקרבן קבוע:

דף יג מיתיבי יום תקופה גומר כו' קשיא נראה דלכך קאמר קשיא ולא קאמר תיובתא אע"ג דתיובתא מעלייתא היא משום דאיכא לשנויי ולמימר איפוך ברייתא דשמואל דרבי יוסי אמר ששה עשר יום ור"י אמר אחד ועשרים יום והשתא ניחא דאיכא למימר דר"י אדר"י לא קשיא דהא דקאמר מר אחד ועשרים יום אנפילה קאי והא דקאמר עשרים יום קאי אחסרון וכדאמר בסמוך איכא בינייהו יום תקופה מתחיל ויום תקופה גומר ולא מסיימי. ורבי יוסי אדרבי יוסי נמי לא קשיא דאיכא למימר דהא דקאמר ששה עשר לפני החג אין מעברין דוקא ששה עשר קאמר ואנפילה קאי וכיון דאית ליה יום תקופה מתחיל הוי כולי חג בתקופה חדשה ולכך אין מעברין וברייתא דשמואל דקתני וכמה רובה של חודש ששה עשר יום אחסרון קאי דכיון דנופלת בי"ז לא הוי כולי חג בתקופה חדשה לכך מעברין. והא דקאמר ששה עשר לפני הפסח מעברין לאו משים דחייש לתקופת תשרי אלא משום תקופת ניסן דבעינן שיהא ניסן של חמה בחידושה של לבנה כדאמר בסמוך אליבא דאחרים וכיון שהתקופה חלה בששה עשר לא הוי ניסן של חמה בחידושה של לבנה אע"ג דיום תקופה מתחיל דאין חידושה של לבנה ממשיך טפי מט"ו יום. כמ"ש התוספגת וטעמא דאחרים דאמרי ארבעה עשר יום איכא לשנויי כדמשני רבינא בסמוך אי נמי אחסרון קאי שחסרה י"ד יום וסבירא להו דיום תקופה גומר ולכך מעברין דלא הוי ניסן של חמה בחידושה של לבנה. ואין להקשות רבי יוסי דאמר ששה עשר לפני החג אין מעברין היינו ת"ק דאיכא למימר דלא אתי לאשמעינן אלא רישא דמלתא דששה עשר לפני הפסח מעברין ואיידי דקאמר ששה עשר לפני הפסח מעברין קאמר נמי דששה עשר לפני החג אן מעברין וכיון דאיכא למידחי ולשנויי לכך לא קאמר תיובתא איכא בינייהו יום תקופה מתחיל ויום תקופה גומר ולא מסיימי אע"ג דששה עשר לפני החג אין מעברין דנקט רבי יוסי אחסרון קאי דומיא דששה עשר לפני הפסח מעברין דקאמר וא"כ ר"ש דאמר אף ששה עשר לפני החג מעברין ע"כ איהו נמי אחסרון קאי כיון דקאי עליה דר' יוסי מ"מ לא מסיימי דאיכא למימר דבחסרה חמשה עשר ונופלת בששה עשר נמי אית ליה לר' שמעון דמעברין דיום תקופה גומר ואיידי דנקט ר' יוסי ששה עשר לפני החג אין מעברין קאמר ר"ש אף ששה עשר וכו' ורש"י ז"ל כתב ואע"ג דתרוייהו אמרי כחדא ששה עשר חד קאי אחסרון וחד קאי אנפילה ולא ידעינן הי מנייהו ולפי מה שפי' דר"ש ודאי אחסרון קאי ואפ"ה לא מסיימי דאיכ' למימר דנקט ששה עשר איידי דר' יוסי כדפירש' ואיכא למימר דששה עשר דווקא נקט ואית ליה יום תקופה מתחיל מיסמך סבי בשלשה כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות סנהדרין והוא שיהיה אחד מהן סמוך מפי אחרים וכתב שם בכסף משנה דטעמיה כיון דאקשי ליה אביי לרב יוסף מיסמך מבי שלשה מנלן וכו' וסליק בקושיא פשיטא דלא בעינן שבעים ואחד ואם כן בחד סני ולדחויה לברייתא דבעי שלשה אי אפשר אם כי יש לנו לומר דכי קתני בברייתא שלשה לאו בכלהו סמוכין עסקינן דאם כן קשיא דאביי אלא חד סמיך סגי ומיהו בעינן עמיה שנים דהוו שלשה ע"כ ותימה כיון דכחד סמיך סגי מאי קאמר בסמיך ר' חנינא ורב הושעיא הוה קא משתקיה רבי יוחנן למיסמכינהו לא הוה מסתייע מילתא כו' ופירש"י ז"ל שלא היה מוצא שנים שיצשרפו עמו לסומכו ה"ל לצרף אליו שנים דעלמא דשכיחי וצריך לומר דהרמב"ם ז"ל מפרש דהא דקאמר דלא הוה מסתייע מלתא היינו שהיתה השעה נטרפת וכ פירש"י ז"ל בפרק הפועלים גבי הא דקאמר דרבי הוה קא מצטער למסמכיה לשמואל ולא אסתייע ליה מילתא דף יד אין סמיכה בחוץ לארץ טעמא דמלתא נראה לפי שהסמיכה נמשכת איש מפי איש עד משה רבינו שנתן הקב"ה את רוחו עליו והוא סמך את יהושע וזקנים ונתן מרוחו עליהם וזקנים לאחרים ואחרים לאחרים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ד' מהלכות סנהדרין נמצא שכל הסומך את חבירו משפיע עליו קצת מרוח הקדש הבא ונמשך עליו ממנו יתברך ונראה דלהכי הדיינים הסמוכים נקראים אלהים לפי שקבלו השפע הבא מאת האלהים איש מפי איש עד משה רבינו אשר נתן השם את רוחו עליו ולכך אין סמיכה בחוצה לארץ לפי שאין השכינה שורה על האדם בחוצה לארץ כדאיתא בפרק אלו מגלחין דפתח רבי אבא עליה דרב הונא ואמר ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו ואם כן אין שפע רוח הקדש חל על הנסמך בחוצה לארץ אלא סמיכה דמי שהוא נסמך נקרא זקן על שם חכמתו כדדרשינן בפרק קמא דקדושין זקן זה קנה חכמה ואע"ג דנוטרקון דזקן אינו אלא זה קנה ותו לא יש לומר דלא מקרי קנין בעולם אלא חכמה כדאמרי' בגמרא דעת קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית דרא קני מאי חסר דדא חסר מה קני ופירש"י ז"ל מה מועיל לו כל מה שיקנה וכיון דזקן נוטריקון זה קנה ע"כ היינו חכמה דליכא קנין אלא חכמה:

אלא מעתה ויצאו שנים ומדדו שנים לר' יהודה וכו' וא"ת והא איצטריך למיכתב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו לגופיה וכיון דאיצטריך לגופיה לא אתי למנינא כדאמר לעיל וי"ל דהוה מצי למיכתב כי ימצא חלל באדמה וגו' לא נודע מי הכהו והיה העיר הקרובה אל החלל ויצאו זקניך ושופטיך ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר לכך בעי למימר דאתו למנינא ומשני דאי כתיב הכי ה"א היכא דנמצא בעליל לעיר לא בעי מדידה והא כתיב ומדדו זקניך ושופטיך אל הערים וגומר ולא כתיב ויצאו הוה אמינא דשלוחן כמותן לכך כתיב ויצאו דמשמע הן עצמן:

מתניתין דלא כי האי תנא תימא אי משום דמתני' לא חשיבא מלך וכהן גדול הכי נמי אשכחן גבי אין מוסיפין ע' העיר דבעינן מלך ונשיא ואורי' וכו' וכן גבי מוציאין למלחמת הרשות דבעינן מלך ומשוח מלממה כמ"ש התוס' והתוס' כתבו דבכל הנהו לא חשיב כולהי מילי אלא ע"א לחודא אבל הכא דסגי בג' או בה' אם איתא דצריך מלך וכ"ג הל"ל בהדיא ותימה דא"כ אכתי תיקשי דלקמן מוקי עולא הא דתנן אין דנין את השבט אלא על פי ב"ד של שבעים ואחד בבאין על פסקי נחלות ובתחילתה של ארץ ישראל מה תחילתו בע"א וכו'. ופריך אי מה תחילתה בקלפי אורים ותומים וכל ישראל אף כאן וכו' אלא מחוורתא כדרב מתנא ומאי קושיא דלמא אין הכי נמי דניבעו אורים ותומים וכל ישראל והא דלא חשיב להו משום דלא חשיב אלא ע"א לחודי הו ובלאו הכי נמי דבריהם דחוקים דא"כ הכי נמי אע"ג דסגי בשלשה או בחמשה אכתי איכא למימר דלא חשיב כולי מלי אלא הך מלתא לחודא דלא חשיב הכא אלא מילי דסנהדרין דאיירי בהו. לכך נראה דדייק לה מדקתני מתניתין סמיכת זקנים ועריפת עגלה עריפה בשלשה בחד בבא משמע דבעריפת עגלה לא בעינן מלך וכ"ג דומיא דסמיכת זקנים דלא בעינן מלך וכ"ג דליכא למימר דשבק להו משום דלא איירי אלא במילי דסנהדרין דא"כ הוה ליה למיתני עריפת עגלה באפי נפשיה כי היכי דלא ניתי למיטעי ולמימר דעריפת עגלה דיניה שוה כדין סמיכת זקנים. וכן הא דתנן אין דנין את השבט כו' כיון דתני להו מתני' בהדי נביא שקר וכ"ג בחד בבא משמע ליה דלא בעינן אלא ע"א דומיא דאינך מדלא קתני להו באפי נפשייהו כי היכי דלא תיתי למיטעי לכך פריך שפיר אי מה תחילתה אורים ותומים וכו' וכ"כ התוספות ברפ"ב דשבועות דהא דפריך אי מה תחילתה אורים ותומים כו' היינו מדכייל להו בהדי נביא שקר וכ"ג:

אל יחסר המזג כדאמרינן שאם הוצרך אחד מהן לצאת אם יש שם עשרים ושלשה יוצא ואם לאו אינו יוצא והיינו כמזיגת היין על חד תרי ואע"ג דפשו להו תרי דסנהדרין ע"א הוו יש לומר דחד מנייהו על גביהן הוה דהיינו המופלא שבב"ד ולא הוה מחשבון סנהדרין כמ"ש התוספות לקמן בפירקין דסנהדרין לא הוי אלא שבעים ולכך מדמה להו למזיגת היין דיין ניתן בשבעים אותיות וא"כ כשאחד מהן רוצה לצאת ליתנהו אלא ס"ט לכך קאמר אל יחסר המזג שאם יש שם כ"ג דהיינו שליש של ס"ט יוצא ואם לאו אינו יוצא:

נטע רבעי ומעשר שני וכו' אין דמיו ידועין לא קאי אנטע רבעי וכן מוכח בגמרא דקתני ברייתא איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין וכתבו התו' דטעמא דבנפע רבעי חיישינן אפי' בדמיו ידועין לפי שהאדם להוט לאכול פירות נטיעה זו וקשה דמאן ענין זה לזה וכי בשביל שהוא להוט לאוכלן יפדה אותן בפחות משויין ונראה כמ"ש רבינו שמשון ז"ל בפ"ה דמעשר שני דהא דקתני ברייתא איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין ולא קתני נמי איזהו נטע רבעי משום דכל נטע רבעי אין דמיו ידועין שהפודה נטע רבעי מצריך לפחות היציאה כדתני