תורת חיים חלק א כה

פריך ונראה דאי לאו דרב נחמן הוה אמינא דהא דקאמר קשר של תפילין הלכה למשה מסיני לאו צורת הקשר קאמר אלא אתי לאשמעינן דבעינן שיהיו מקושרות ולא סגי להו בכריכה בעלמא סביב הראש ולכך עניבה כיון דלר"י קשירה מעלייתא היא שפיר דמי דקשר גמור הוא אבל השתא דאמר רב נחמן ונוייהן לבר משמע דהיכר אותיות בעינן בקשר של תפילין לכך פריך ש"ס דס"ד דבעניבה לא מצי עביד היכר אותיות וכן משמע בתוס':

מצאן צבתים או כריכות כתבו התוס' דבישנות דוקא דחזו להכניסן זוג זוג עשו תקנה אפילו כשהן מרובים כו' אבל בחדשות כיון דלא חל עלייהו תקנתא קמייתא להכניסן זוג זוג שוב לא חל עלייהו אידך תקנתא ובהכי ניחא דקתני סיפא ובסכנה מכסן והולך לו משמע דוקא בישנות אבל בחדשות אפי' לכסותן לא בעי וכן משמע מדקתני אבל בחדשות פטור ולא קתני אסור דהא איסורא נמי איכא כדקתני לעיל משמע דאשמעינן דפטור לגמרי שאינו נזקק להן ואפי' לכסותן אינו צריך והיינו משום דכיון דלא חל עלייהו תקנתא קמייתא שוב לא חל עלייהו שום תקנתא. ומאי אפי' הן מאה תימא מדקאמר ומאי אפילו משמע דאהא דתני דבי מנשה פריך ואמאי לא קשיא ליה אמתני' ועוד דמאי קושיא הא שפיר קתני דאפי' הן מאה דאוושא מילתא טובא אפ"ה שרי ואפילו הן מאה אתרוייהו קאי אתפילין דרישא ואבנו דסיפא. וי"ל דהכי פי' ומאי אפי' כיון דבתינוק של סכנה איירי דהשתא ילדתו אמו וסכנתא הוא להניח שמה מפני הצנה א"כ מאי אפי' הן מאה פשיטא ואמאי קמ"ל דאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש ומשני דהאי אפי' הן מאה לאו רבותא דהיתרא אשמעי' אלא רבותא דאיסורא דאע"ג דקשיא ליה ידא לא אמרי' שיוליכנו פחות מד"א אלא נותנה לחבירו וחבירו לחבירו דהא עדיפא משום דזימנין לאו אדעתיה כו' כדאמר לעיל ואע"ג דקשיא ליה ידא אפ"ה ביון דהא עדיפא צריך למיעבד הכי וא"ת כיון דבתינוק של סכנה איירי יוליכנו לעיר להדיא כיון דאין דבר עומד בפני פיקוח נפש בירושלמי פריך ומשני לה דאיתא התם מותיב לה חבריא אם תינוק של סכנה יביאו ביד אמר ליה ביכול להביאו דרך היתר פירוש דכל מה דאפשר למיעבד דרך היתר עבדינן:

מתיב רב יוסף ר"י אומר כו' בשיירא אין שלא בשיירא לא תימא מאי תיובתיה דלמא רבה נמי ס"ל דמתני' בשיירא איירי ולא אתי אלא לשנויי הא דפריך ולית ליה לר"י הא דתנן וכו' ועוד תימה דהא בנושא את החי במטה ואוכלין פחות מכשיעור בכלי קתני דפטור אף ע"ג דלא שייך בהו מלתא דשיירא ועוד תימה דמאי ראיה מייתי מהא דתנן המוציא החי במטה פטור והא כל פטורי דשבת פטור אבל אסור נינהו ומתני' קתני נותן אדם חבית לחבירו משמע דמותר לעשות כן לכתחילה ועוד יש לדקדק דאמאי נקט רבה לישנא דבטלה חביות לגבי מים ולא קאמר דטפלה חביות לגבי מים כדקתני מתניתין גבי מטה וכלי ועוד דדוחק לומר דסתם מתניתין דהמוציא החי במטה לא אתיא כרבנן דפליגי אדר"י דמתניתין ונראה לפרש דרבה סבר דמטה וכלי לא דמיין לחביות של מים דאפשר לו לאדם בלא מטה ולאוכלין בלא כלים ואין המטה והכלי אלא טפלין להן אבל לא בטלי לגבייהו ולכך נהי דפטור כיון דטפלין להן איסורא מיהו הוי כיון דלא בטלי לגבייהו אבל מים כיון דאי אפשר להן בלא חביות כדאמרי' בריש בכל מערבין דהיינו נטיר תייהו לכך בטלה החבית לגבי המים כאלו גוף החבית מים הוי ולכך נקט רבה לישנא דבטלה חבית לומר דכיון דבטלה לכך שרי אפי' לכתחילה ומייתי ראייה מהא דתנן המוציא חי במטה פטור דכיון דהתם פטור משום דטפלה לו ממילא שמעינן דבמים כיון דאי אפשר להן בלא חביות בטלה ומותר אפילו לכתחילה. ואותיב רב יוסף לרבה דמר קא מחלק בין חביות למטה וכלי ע"כ ס"ל דמתניתין לאו בשיירא איירי דאי בשיירא דוקא אם כן מאי איריא דחבית בטלה לגבי מים אפילו אי לאו הוי אלא טפלה להן נמי שרי כדקתני התם גבי מוציא את החי ואוכלין אי משום דהתם פטור אבל אסור שאני הכא דאיכא נמי שיירא לכך מותר אפי' לכתחילה אלא ודאי אית ליה דמטעמא דחביות בטלה לחודא שריא אע"ג דלא הוי כשיירא לכך פריך מברייתא דקתני רי"א בשיירא כו' בשיירא אין שלא בשיירא לא אלמא דחביות ומטה וכלי כי הדדי נינהו אלא אמר רב יוסף כו' דודאי אין לחלק ביניהן וטעמא דהכא שרי אפילו לכתחילה מטעמא דטפלה משום דבשיירא איירי אביי אמר לעולם מתני' לאו בשיירא איירי והא דשרי לכתחילה משום דחביות שאני דבטלה כיון דא"א למים בלא חביות כדרבה וברייתא דנקט שיירא איירי דמים נמי קנו שביתה ומטעם דשיירא לחוד הוא דשריא:

הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר עסקינן כתבו התוספות דלא קנו שביתה לא לזה ולא לזה פי' לא לזה המקום ולא לזה המקום דלא קנו שביתה לא במקומן ולא במקום הזוכה וכל דבר דלא קנה שביתה כלל קיימא לן שהזוכה בו בשבת הרי הוא כרגלי הזוכה לכך צריך לומר השתא דאפילו חוץ לתחום דקאמר היינו ממקום שביתת המים אבל חוץ לתחום של זוכה לא יוליכו אותן אבל לעיל דמשני רבה הכא במים שלא קנו שביתה עסקינן היינו שלא קנו שביתה אצל הזוכה אבל במקומן איכא למימר דקנה שביתה דס"ל חפצי הפקר קונים שביתה וא"כ שפיר איכא למימר דאפילו חוץ לתחום דקאמר היינו חוץ לתחום של זוכה ובלבד שלא יוציאו אותן חוץ לתחום ממקום שקנו שביתה ומהרש"ל ז"ל הגיה בדברי התוספות דלא קנו שביתה לא לזה ולא לזה כלומר לא החביות ולא המים ולא דק:

אילימא אסקופה רשות היחיד וקמה ר"ה וליכא למימר באסקופה רשות היחיד וקמה כרמלית דרישא דומיא דסיפא וסיפא דהיה קורא בראש הגג על כרחך בקמה ר"ה עסקינן:

ואי אמרינן באסקופה הנדרסת מה לי תוך ארבע אמות מה לי חוץ לד' אמות משמע דדוקא אשנויא דרבה פריך ותימה אמאי לא פריך נמי לשינויא דרב יהודה והתוספות כתבו משום דקאי עלה דרבה ודוחק. ונראה דדוקא לרבה פריך דאליבא דרב יהודה לא קשיא מידי דאע"ג דמתניתין באסקופה רה"י עסקינן מכל מקום ברייתא ודאי באסקופה כרמלית איירי כדמסיק ואיכא למימר דרבי יהודה היא דס"ל במתני' דבכתבי הקדש שייך איסור שבות ולהכי חוץ לד' אמות הוכנו כיון דאי נפיל ומייתי לה אתי לידי חיוב חטאת ורישא דמתני' רבי שמעון היא ולא ניחא ליה לרב יהודה לאוקמי מתני' נמי באסקופה כרמלית משום דמסתמא באסקופה רה"י איירי דומיא דסיפא דקתני היה קורא בראש הגג דאיירי ברה"י אבל לדרבה פריך שפיר דכיון דמוקי לה באסקופה הנדרסת דרגל הרבים עוברת סמוך לה ומשום בזיון כתבי הקדש מודה רבי יהודה דשרי א"כ ברייתא אמאי קתני חוץ לד' אמות הופכו מה לי תוך מה לי חוץ הא רגל רבים נדרסת שם ואיכא בזיון כתבי הקדש דכיון דנתגלגל הספר חוץ לארבע אמות ואפי' באמצע ר"ה הרי רגל הרבים עוברת סמוך לו ואיכא בזיון כתבי הקדש:

אי הכי תוך ארבע אמות נמי ליגזר קצת תימה דמאי אי הכי כיון דמעיקרא נמי הוה קשיא ליה מה לי ארבע אמות מה לי חוץ לארבע אמות ונראה דסתמא דתלמודא פריך הכי אמאי דמחלק אביי בין היכא דאתי לידי חיוב חטאת לבין היכא דלא אתי לידי חיוב חטאת דאי לאו דמשני אביי הכי איכא למימר דברייתא ודאי באסקופה כרמלית איירי ומתני' נמי באסקופה כרמלית ורבי יהודה היא וטעמא דחוץ לארבע אמות אסור משום דלאו כולי עלמא גמירי דינא ולא ידעי דמשום דאוגדו בידו הוא דשרי דסברו כיון דחלק אחד מונח בר"ה כי אוגדו בידו מאי הוי ואתו למישרי איסור דאורייתא לטלטל ספרים ארבע אמות בר"ה דאיסור דאורייתא הוא אבל תוך ארבע אמות לא גזרינן דכי נמי אתו להתיר טלטול ספרים מר"ה לכרמלית לאו איסור דאורייתא הוא. ובקורא בראש הגג דאוסר רבי יהודה במתני' בשאין מסולק מן הארץ כלל טעמא נמי משום דאתו למישרי איסור דאורייתא להתיר טלטול ספרים מר"ה לרה"י דראש הגג רה"י הוא דמסתמא גבוה עשרה אבל לאביי דמחלק ש היכא דאתי לידי חיוב חטאת וכו' קשיא דא"כ תוך ד' אמות נמי ניגזור כו' ולכך קאמר אי הכי:

והאמר רבה המעביר חפץ וכו' כתבו התוספות דעל כרחך שמיע ליה ההיא ברייתא דסמוך מייתי לה לאו הכרח הוא דהתרצן מייתי לה בסמוך ואיכא למימר דהמקשה לא הוה ידע לה והא דפריך ודלמא זריק להו מיזרק דא"ר יוחנן מודה בן עזאי כו' יש לומר דהמקשה אחרינא הוא ולאו סתמא דתלמודא פריך לה שהרי רב אחא בר אהבה משני לה:

ואם יש זיז למטה ממנו משתמש בו תימה דבין לפירש"י ז"ל בין לפיר"י ז"ל לא איצטריך למיתני דיש נמי זיז אחד למטה אלא הוה ליה למיתני זיז שלפני החלון אין משתמש בו אלא כנגד חלונו ותו לא והתוס' כתבו דאשמעינן בתחתון אף על גב דעליון מפסיד ולא ניחא תשמישתיה ולא משמע כן דמשמע דבתחתון משתמש בכל הזיז לאפוקי בעליון שאין משתמש אלא כנגד חלונו. ובב"י כתב דתנא הך בבא לגלויי לן טעמא דאינו משתמש אלא כנגד חלונו הוא משום דלית ביה ארבע וקשה דא"כ ליתני בהדיא אין משתמש בו אלא כנגד חלונו כיון דיש שם ארבעה. ועוד תימא דפריך אי דלית ביה ארבעה מקום פטור הוא ולפירש"י ז"ל אדרבא כיון דמקום פטור הוא מסתבר טפי למימרא דמותר להשתמש בו דקי"ל מקום שאין בו ארבעה מותר לבני ר"ה, ורה"י לכתף עליו ובתוספות ובפיסקי הרא"ש ז"ל משמע דלא גרסינן ליה ועוד תימא דמאי איצטריך אביי למימר כנגד חלון משתמש דחורי חלון הוא תיפוק ליה משום דכנגד החלון אית ביה ארבעה ולכך משתמש בו דליכא למיחש שמא יפול. ונראה לפרש דהא דקתני ואם יש זיז אחד למטה ממנו משתמש בו ובעליון אינו משתמש בו כי' מלתא אחריתי היא והכי פי' שאם שנים דרים בבית אחד אחד למעלה וא' למטה וכל א' יש לו זיז והזיזין מכוונין זה כנגד זה התחתון משתמש בתחתון והעליון אינו משתמש בעליון אלא כנגד חלונו וטעמא דמלתא לפי שהתחתון אוסר על העליון דכיון דזיז התחתון יש בו ארבעה הו"ל רה"י וקי"ל רה"י עולה עד לרקיע נמצא שהעליון משתמש ברשות חבירו ואיירי שלא עירבו זה עם זה. ופריך האי זיז היכי דמי אי דלית ביה ארבעה מקום פטור הוא ואפי' כנגד חלונו לא ישתמש דכל פחות מרוחב ארבעה ק"ל ביציאות השבת דלא הוי רשות בפני עצמו ובטל אצל ר"ה ואצל רה"י אם עומד כדאמרינן עומד אדם על האסקופה נוטל מן העני ונותן לו כו' והכא נמי כיון דלית ביה ארבע לאו רשות בפני עצמו הוא אלא מקום פטור הוא ובטל ברה"י דלמטה וא"כ אפילו כנגד חלונו לא ישתמש דנמצא משתמש ברשות של חבירו ואי אית ביה ארבעה בכוליה כותל לישתמש דכיון דאית ביה ד' הרי היא רה"י בפני עצמו ולא בטיל לגבי רה"י דחבריה דאין רשות מבטל רשות וכל אחד משתמש בשלו. ומשני דתחתון אית ביה ארבעה ועליון לית ביה ארבעה אלא כנגד חלונו לכך כנגד החלון משתמש דאינו בטל לגבי התחתון כיון דיש שם ארבעה אף על גב דברוחב הזיז לחוד ליכא ארבעה מ"מ כיון דחודי חלון הוא כחלון דמי ולכך אינו בטל דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור דכיון דלית בהו ארבעה בטל לגבי תחתון ונמצא משתמש ברשות של חבירו ומדברי הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה"ש משמע נמי דטעמא משום דתחתון אוסר על העליון אלא שהיה לו גירסא אחרת ומפרש הסוגיא בדרך אחר כמ"ש עליו ה' המגיד ומשתמש בכל הכותל עד עשרה תחתונים כתבו התוס' ול' משתמש בכל הכותל משמע נמי כן מיהו בסמוך קאמר ואי אית ביה ארבעה בכוליה כותל לישתמש אע"ג דהכא נמי בכוליה זיז קאמר:

אי דלית ביה ארבעה אפי' כנגד חלונו כו' לפיר"י שכתבו התוספות לא הוי סיפא דברייתא דומיא דרישא דסיפא אפילו בכלים שאינן נשברים איירי אע"ג דסתמא קתני משמע דאכלים הנשברים דרישא קאי י"ל דלכך נקט סיפא לישנא דמשתמש בו ולא קתני נותנין עליו כדקתני רישא אלא אתי לאשמעי' דמשתמש בו כל דבר אפי' כלים שאינן נשברים:

דף צט הוא ברה"י ופי אמה בר"ה מהו עיין בפרק עושין פסין מ"ש התו' שם:

אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה פירש"י החליף רבי יהודה שיטתו ויצא הימנה ולפי זה לא משני מידי דאכתי תיקשי אמאי החליף שיטתו ובסמוך קאמר אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא משמע דאתי לשנויי דלא תיקשי דר' יהודה אדר'