תורת חיים חלק א כד

צריך לומר דגרע טפי מצנון שמקצת עליו מגולין דלא חשיב להו טלטול מן הצד כמ"ש התוספות וכיון דגרע טפי איכא למימר דטעמא דרב נחמן דאוסר משום דדמיא לחופר הוא אבל גבי פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים דלא שייך בהו חופר לכך ס"ל כרבי אלעזר בן תדאי דתוחבין בכוש או בכרכור והן מנערות מאליהן דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול לכך נראה דפוגלא מלמטה למעלה בעפר תיחוח איירי דלא שייך ביה טעמא דחופר וכן הא דצנון שמקצת עליו מגולין וכן ספל דאית ליה אוגניים כולהו שעפר תיחוח איירי והא דמשני דאית ליה אוגניים לאו משום דדמיא לחופר הוא אלא משום דבאית ליה אוגניים הוה ליה טלטול מן הצד ואסור ופריך והתנן הטומן לפת כו' אלמא דבכי האי גונא לא חשיב טלטול מן הצד ומשני לא צריכה דבעי מרא וחצינה דהו"ל חופר:

דף עח זיז היוצא מן הכותל ארבעה על ארבעה והניח עליו סולם כו' הרמב"ם בפ"ג מה"ע כתב כותל גבוה שבין שתי חצרות וזיז יוצא באמצעיתו אם נשאר מן הזיז עד ראש הכותל פרות מעשרה מניח כולם לפני הזיז ומערבין אחד אם רצו וכתב הרב המגיד שם דמפרש מימרא ראשונה שמצרכת כולם כשהזיז גבוה יותר מי' מן הקרקע לפיכך בלא סולם אין מיעוטו כלום אבל אם היה פחות מעשרה לקרקע ופחות מעשרה לכותל אינו צריך סולם וזהו שלא הזכירו סולם במימרא השנית. וקשה כיון דמימרא שנייה בלא סולם איירי אמאי ממעט הא מיעוט באויר הוא ולאו שמיה מיעוט כדמוכח לעיל גבי אצטבא וסולם ששליבותיו פורחות ועוד דא"ה בשני זיזין אמאי בעינן שיהו זה שלא כנגד זה כיון דלא בעינן סולם והב"י בסי' שע"ב כתב כדי שיוכל לעלות מזיז לחבירו וכו' וזה דוחק דהא אצטבא על גבי אצטבא ממעטין אע"ג שהן מכוונות. ועוד דלישנא דכותל עשרים צריך שני זיזין להתירו משמע דלא סגי בלאו הכי דדוקא שני זיזין בעינן ואמאי הא בזיז א' נמי סגי כשמניח עליו סולם כל שהוא ונשאר מן הזיז עד ראש הכותל פחות מעשרה לכך נראה דמ"ש הרמב"ם ז"ל אם נשאר מן הזיז עד ראש הכותל פחות מעשרה מניח סולם כו' איירי דמן הזיז עד הארץ נמי הוי פחות מעשרה ואע"ג שלא כתב כן בהדיא סמך עצמו על מה שכתב וזיז יוצא באמצעיתו דכיון שהזיז יוצא מאמצע הכותל ונשאר למעלה ממנו פחות מעשרה ע"כ למטה ממנו נמי פחות מעשרה הוא והשתא איכא למימר דהרמב"ם ז"ל ס"ל כדפירש"י זכרונו לברכה ומימרא שנייה נמי כשמניח עליו סולם איירי וכן משמע קצת לשון הרמב"ם ז"ל שכתב שם היה הכותל גבוה תשעה עשר טפחים כו' ולא כתב כותל גבוה י"ט טפחים משמע דקאי אמילתא קמייתא:

חקק להשלים בכותל בכמה כתבו התוס' כגון שהכותל עב ובולט מצד הסולם או שהסולם מונח בסוף הכותל בקרן זויות וזה דוחק וכתבו עוד דאיירי בכותל משופע דהא רב יוסף אית ליה דסולם זקוף אינו ממעט וזה דוחק גדול. ועוד דרש"י ז"ל פירש א"ל בעשרה עד עשרה ישלימנו דכולן דאיכא בגובה עשרה רוחב ארבע הוי ביה שיעור פתח אע"ג דגובה כותל טובא וקשה דלעיל משמע דאע"ג דאיכא רוחב ארבע בגובה עשרה לא מהניא דבעינן שיהא רוחב ארבע בכל משך הפתח דקאמר כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה טפחים והניח סולם רחב ארבעה מכאן וסולם רחב ארבעה מכאן אם יש בין זה לזה שלשה טפחים אינו ממעט אע"ג דאיכא רוחב ארבעה בגובה עשרה. ועוד דלאו אורח ארעא למיעבד פיתחא בכה"ג שיהא רחב בתחילתו וקצר באמצעיתו ומדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מה"ע משמע שהוא מפרש דהך בעיא דחקק להשלים בכותל בעיא אחריתי היא ולאו ארוחב סולם קבעי אלא אמתניתין דנפרצה הכותל עד עשר אמות קאי דקתני סיפא יותר מכאן מערבין אחד וקבעי שאם היתה הפירצה פחותה מעשר וחקק בכותל להשלימה ליותר מעשרה כמה צריך לחקוק בגובה הכותל וא"ל בעשרה טפחים גובה סגי הדר קבעי חקקן כולן בכותל שאם בא לפרוץ הכותל לכתחילה פירצה יתר מעשר כמה צריך לחקוק בגובה הכותל א"ל מלא קומתו פירוש מלא קומתו של אדם ומ"ש א"ל התם מסתלק ליה כו' פי' הרב המגיד כשבא להשלים פירצה פחותה מעשר ליתר מעשר מעשיו מוכיחין שהוא רוצה להסתלק ממה שהיו יכולין לערב שנים דאי לאו הכי למה הוא מרבה בפרצה לכך בגובה עשרה סגי אבל כשבא לפרוץ לכתחילה צריך מלא קומתו כדי שיראו החצירות כאחת בהיות האדם עובר מזו לזו בלא דוחק דאי לאו הכי אין מעשיו מורין על כוונת סילוק אלא שרוצה להשתמש עם בני חצר שנייה ואירע לו שחקק יותר מעשר:

תיבעי לרבי תיבעי לרבנן פירוש תיבעי לרבי מי אמרינן כי היכי דהתם קנה עירוב משום דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות הכא נמי לא שנא דכיון דהוי מיהא פתחא בין השמשות סגי או דלמא עד כאן לא קאמר רבי התם וכו' הני מילי בין השמשות דגבי מיקני שביתה בין השמשות סגי אבל לענין פתחא כוליה יומא בעינן תיבעי לרבנן מי אמרינן כי היכי דהתם לא קני עירוב הכא נמי לא שנא או דלמא עד כאן לא קאמרי רבנן אלא התם אבל הכא פת א הוא ואריא הוא דרביע עליה עשאו לאשרה סולם מהו תיבעי לרבי יהודה תיבעי לרבנן כדפי' דבין לרבי יהודה בין לרבנן איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ואע"ג דהכא רב יוסף קמיבעי ליה ובפרק בכל מערבין משמע דפשיטא ליה לרב יוסף דטעמא דרבי יהודה משום דבתר דקנה ליה עירוב לא ניחא ליה דלינטר י"ל דבתר דפשיט ליה רבה דאשרה אסורה קבלה מיניה דכיון דאשרה אסורה ולא אמרינן אריא הוא דרביע עליה על כרחך טעמא דשרי התם משום דבתר דקנה עירוב לא ניחא ליה דלינטר אבל מקמי דפשיט ליה הוה קמיבעיא ליה אי ס"ל לרבי יהודה דמותר לקנות ביד באיסורי הנאה או דלמא שאני התם דלא ניחא ליה דלינטר:

עשאו לאשרה סולם מהו פירש"י ז"ל אם תימצי לומר בשאר אילן דפתח הוא הכא דמטיא להו הנאה על ידיה מאי אין לפרש דבאשרה לחה קמיבעיא ליה דאית ביה נמי איסור שבות דשבת ולכך כתב דקבעי באם תימצא לומר בשאר אילן דפתח הוא דא"כ אמאי קאמר בסמוך אדרבא אילן שאיסור שבת גורם לו ניתסר אשרה שאיסור דבר אחר גורם לו לא נתסר הא באשרה נמי איכא איסור שבת לכך צריך לומר דבאשרה יבשה קמיבעי ליה דליכא איסור שבות דשבת ומשום דאיסור הנאה דאשרה חמירא דאסור דאורייתא ואיסור שבות דאילן דרבנן לכך צריך לומר דקבעי באת"ל בשאר אילן פתח הוא וכן כתב הטור דבאשירה יבישה איירי:

רב נחמן בר יצחק מתני הכי מדנקט לישנא דמתניתין הכי ולא קאמר רב נחמן בר יצחק אמר אילן פלוגתא וכו' לכך נראה דתלמודא אתי לשנויי אתקפתא דרב חסדא משום דרבה השיב לו סתמא דאילן מותר ואשרה אסורה משמע דמסברא דנפשיה קאמר רב חסדא דאדרבא איפכא מסתברא אילן דאיסור שבת גורם לו ניתסר וכו' וע"ז קאמר ש"ס דרב נחמן בר יצחק מתני לה להא דאילן מותר ואשרה אסורה בהאי לישנא אילן פלוגתא דרבי ורבנן אשרה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דכיון דאילן פלוגתא דרבי ורבנן הוא ולכך מותר דקיימא לן כרבי כמ"ש הרי"ף והרמב"ם ז"ל דסתם מתניתין דפרק בכל מערבין אתיא כוותיה דרבי וכיון דאשרה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן לכך אסורה דקיימא לן גבי נותן עירובו בקבר כרבנן דפליגי אדר"י כמ"ש הרמב"ם ז"ל דסתם מתני' דריש פרק בכל מערבין רבנן היא והנך סברות דנקט רב יוסף לית ליה לרב נחמן:

מכאן ועד פרק המוצא תפילין לא מצאנו מכתיבת יד הגאון ז"ל השם ימלא חסרונו המוצא תפילין פרק עשירי זוג אחד אין טפי לא לימא תנן סתמא וכו' דכשמכניסין אחד בראש ואחד בזרועו אע"ג דלאו מלבוש ממש נינהו מכל מקום דרך מלבוש הוא וקתני הכא דלא שרינן הצלה דרך מלבוש אלא זוג א' טפי לא והתם קתני דעוטף כל מה שיכול לעטוף משום דאע"ג דלאו מלבוש ממש הוא מכל מקום כיון דהוי דרך מלבוש שרי ומשני התם דרך מלבושו פי' כשמציל דרך מלבוש שוויה רבנן לשבת כחול וה"נ כיון שהוא דרך מלבוש שוויה רבנן לשבת כחול התם דבחול כמה דבעי לביש דאע"ג דלאו אורח ארעא לעטוף טפי מחדא או תרתי מ"מ אי בעי למילבש טפי אין יכולין למחות בו דלאו איסורא הוא הלכך לענין הצלה נמי שרו ליה רבנן הכא דבחול נמי זוג אחד אין טפי לא ואי בעי לאנוחי טפי מזוג א' מחינן ביה משום איסורא דבל תוסיף לענין הצלה נמי כו'. והשתא ניחא בסמוך דקאמר והכא בשבת זמן תפילין קמיפלגי דת"ק סבר שבת זמן תפילין הוא וכו' דלכאורה עיקר חסר דה"ל לפרש בהדיא דת"ק סבר שבת זמן תפילין הוא ואיכא בל תוסיף ור"ג סבר שבת לאו זמן תפילין הוא וליכא בל תוסיף כיון דעד השתא לא איירי מידי מאיסורא דבל תוסיף אלא צ"ל כדפי' דעיקר שינויא דרבא דאמר התם דבחול כמה דבעי לביש דלא שייך בל תוסיף והכא דבחול נמי זוג אחד אין טפי לא משום בל תוסיף הוא וכולהו שינויי דבסמוך אאוקימתא דרבא קיימי ומהדרי לפרושי טעמא דשייך הכא איסורא דבל תוסיף וא"כ כי פריך בסמוך אי קסבר שבת זמן תפילין הוא זוג אחד אין טפי לא מדנקט לישנא דלעיל משמע כמ"ש התוספות דטפי לא משום דאיכא בל תוסיף:

ת"ק סבר לצאת בעי כוונה פירש"י ז"ל דלה גירסא לאו תכשיט נינהו וקצת תימא דמשמע דאאוקימתא דרבא קיימא כדפי' ולרבא תכשיט נינהו דהא נקט בהדיא דהכא דרך מלבושו כו' משמע דטעמא דזוג אחד שרי משום דהוי דרך מלבוש:

דף צו מדלא מיחו בה חכמים אלמא קסבר וכו' וא"ת היאך סלקא דעתיה דטעמא משום דהוה מצות עשה שהזמן גרמא דא"כ באשתו של יונה מאי איכא למימר דרגל ודאי זמן גרמא הוא כדדייק בסמוך וי"ל דקס"ד הא דלא מיחו באשתו של יונה משום דאשה העולה לרגל לאו איסורא קעבדא דליכא אלא משום מראית עין דמיחזי כמביאה חולין לעזרה כמ"ש התוספות אבל להניח תפילין ולברך עליהן אי לאו דקסברי מצות עשה שלא הזמן גרמא היא אמאי לא מיחו בה הא קעברה בלאו דלא תשא:

דכולי האי ודאי לא טרחי אינשי וא"ת מאי איצטריך למימר דכולי האי לא טרח אינש תיפוק ליה כיון דפסקינהו ע"כ לשם ציצית עביד הכי דאי לגלימא למה ליה למיפסקינהו כיון דדדעתו לחזור ולקשרם ולהפך אותן וצ"ל דלשום צורך פסקינהו תחילה אע"ג דדעתו לחזור ולקשרם:

המוצא תכלת בשוק וכו' אע"ג דאין תכלת ניקחת אלא מן המומחה מ"מ כיון שמצאו שזורין ומפוסקין שאנו יודעין שלצורך ציצית נפסקו יש לתלות דמן המומחה נפלו דכשאינו מומחה אינו רגיל להתעסק בדבר שידע שלא יקנו ממנו כ"כ התוס' וטפי נראה דהא דקאמר בפרק התכלת דאין תכלת ניקחת אלא מן המומחה שיודע שטעימה פסולה היינו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד לא חיישינן לטעימה ולכך המוצא תכלת חוטין כשרין אע"ג דהא דאמר רב בסמוך הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה בודק כו' בדיעבד איירי כמ"ש התוס' ואפ"ה בעי בדיקה שאני תפילין דאיכא למיחש בהו לכמה טעיות ולכמה דברים הפוסלין אותן אבל בציצית דליכא למיחש אלא לטעימה בדיעבד לא חיישינן:

דף צו וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין כתבו התוס' השתא לא אסיק אדעתיה טעמא דמקושרות דבסמוך וסלקא דעתא דתרווייהו אין מקושרות אלא שבישנות ניכר רושם הקשר שבהן וכו' לא ידענא דהא איכא למימר דס"ל דישנות היינו שיש בהן הקשר ולהכי אין לחוש לקמיע דכולי האי ודאי לא הוה עביד בהו כעין תפילין וחדשות היינו שאין בהן הקשר ולכך חיישינן בהו לקמיע. ובסמוך דקאמר והשתא דתני אבוה דשמואל וכו' אין להקשות דלמא ברייתא נמי ס"ל דחיישינן לקמיע ולכך ישנות מותרות דכיון דהן מקושרות ודאי תפילין הן דכולי האי לא הוה עביד כעין תפילין וחדשות אסורות דכיון דלאו מקושרות חיישינן דלמא קמיע הן דא"כ ה"ל למיתני אלו הן ישנות כל שיש בהן קשר של תפילין חדשות שאין בהן קשר של תפילין מדנקט כל שיש בהן רצועות ולא מקושרות משמע דטעמא משום דאסור לקשור הרצועות בשבת ואינו יכול להניחן אא"כ יעשה קשר. ואמר רב נחמן ונוייהן לבר מדמייתי הא דרב נחמן משמע דדוקא מדרב נחמן