תורת חיים חלק א כב

מביתו לחצר ונראה כחוזר מביטולו ואין נראה דאדרבא כ"ש כאורח לגבייהו ומומר כיון שלא נשאר נו שום רשות לא בחצר כ בהדיא הרמב"ם זכרונו לברכה בפ"ב ההלכות עירובין. ודש"י אורח לגבייהו כיון דמביתיה לא מפיק כו' היינו דוקא בשלא לא רשות חצרו לכך צריך לומר דהוי אורח לגבייהו כיון דמביתיה לא הוה מפיק מביתיה הוה ליה חוזר מביטולו דלא שייך למימר דהוה כיון דאינהו גופייהו אסור להו לאפוקי מביתו לחצר אבל אי בטל חצר וביתו כ"ש הוא דאמרינן דהוה ליה אורח לגבייהו ושרי:

דף ע אי הכי ליתני לאחד שעירב או לאחד שלא עירב קשיא אבל תיובתא לא הוי דהיכא לשנויי רישא דאיירי באחד שלא עירב לכך קתני נמי נותן רשותו לאחד שעירב לשון נופל על לשון סיפא דאיירי בשנים שלא עירבו לכך קתני נמי דנותנין רשותן לשנים שעירבו ומיהו קושיא הוא דאיכא דאי הוה קתני בסיפא לאחד שעירב הוי נמי קצת לשון נופל על הלשון לאחד שעירב או לאחד שלא עירב ונראה דלהכי מייתי סיפא דמלהא דקאמר אי הכי ליתני לאחד שעירב או לאחד שלא עירב:

שנים שלא עירבו איצטריכא ליה סד"א ליגזר וכו' תימה לאביי למה ליה למיתני דשנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו לאשמעינן דלא גזרינן דלמא אתי לבטולי והא מסיפא שמעינן לה דלא גזרינן דקתני או לאחד שלא עירב אלמא דלא גזרינן דלמא אתי לבטולי וכדאמרינן לעיל דפריך הא נמי פשיטא ומשני מהו דתימא ליגזר דלמא אתי לבטולי להו קמ"ל ושמא י"ל דאי לא קתני אלא שנים שלא עירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב ה"א דוקא בכי האי גונא לא גזרינן דכיון דאינהו לא עירבו ואיהו נמי לא עירב פשיטא דכיון דאינהו אוסרין זה ע"ז ליכא למגזר אבל שנים שעירבו כי מבטלו להו להנך שלא עירבו כיון דהוה להו כחד רשותא אלא שנתרבה לו רשותו של כל אחד וניתוסף לו כמאן דמערבי בהדדי דמו דמקצת רשותו שנתערב ככולו דמי ושייך שפיר למיגזר קמ"ל דאפ"ה לא גזרינן:

לאביי שנים שלא עירבו איצטריכא ליה נקט הכי לאפוקי מדרבה דלרבה שנים שלא עירבו לא איצטריך ליה אלא הא דקתני לשנים שעירבו איצטריך ליה ולאביי הוה איפכא דשנים שלא עירבו איצטריכא ליה:

איהו אין יורש לא דחוץ ממבטל רשות דקתני היינו ששכח ולא עירב אבל יורש כיון דלא מצי לעירובי מאתמול לאו בכלל מבטל רשות סתמא הוא דלא מצי מבטל והא דביטולו מועיל לאו מצידו הוא אלא משום דכרעיה דאבוה הוא וכיון דלא קתני חוץ ממבטל רשות ויורש שמע מינה איהו אין יורש לא ומשני אימא חוץ מתורת ביטול רשות ויורש בכלל תורת ביטול הוא כיון דמצי מבטל על ידי כח אביו:

מבעוד יום אינו אוסר פי' רש"י ז"ל שהרי יערב זה עם שכניו וקשה דא"כ מאי קמשמע לן פשיטא דאינו אוסר כיון דיערב עדיין דבשלמא רישא דקתני מבעוד יום אוסר אשמעינן דאע"ג דאותו שמת הניח כבר עירובו מ"מ כיון דעדיין לא קנה עירובו הרי זה מן השוק אוסר. ועוד קשה כיון דמבעוד יום אינו אוסר לפי שיערב עדיין א"כ אמאי קתני משחשיכה אוסר והא אפשר נמי שיבטל עדיין ודוחק לחלק ולומר משום דעירוב מצוי טפי מביטול. לכך נראה דמבעוד יום אינו אוסר דאיירי דבן חצר זה כבר עירב עם שכניו ובשעת קניית העירוב דהיינו בהכנסת שבת כבר ירש רשותו של זה שמן השוק נמצא שבשעת קניית העירוב חל הקנין גם על הירושה לכך אינו אוסר אבל מת משחשכה ר וסר כיון דבשעת קניית העירוב עדיין לא ירש כלום ולא חל קניית עירובו על הירושה דבתר הכי וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות עירובין שכתב אחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני חצר אם מבעוד יום מת אינו אוסר עליהן שהרי כולן מעורבין משמע שהן מעורבין כבר וכ"כ הרב המגיד שם בהדיא:

דף עא הכא ב"ע בחצר שבין שתי מבואות פירש"י ז"ל ואית דמפרשי מתני' מילי מילי קתני כו' דאלו רבנן בחצר שבין שתי מבואות אפי' לזה ביין ולזה ביין לא וקשה דא"כ כי פריך בסמוך אדרבי אליעזר בן תדאי אפילו לזה ביין ולזה ביין מאי איצטריך רבה לשנויי זה בא בלגינו ושפך וכו' ולא משני דר"א בן תדאי אדר"ש קאי ובחצר שבין שתי מבואות איירי דבית ליה לר"ש דאחד זה ואחד זה אינן צריכין לערב וקאמר איהו דאחד זה ואחד זה צריכין לערב דהא רבנן נמי ס"ל הכי להך לישנא וכן משמע בתוספתא דרבי אליעזר בן תדאי אדרבי שמעון קאי דקתני להו גבי הדדי לכך נראה כלשון ראשון שפירש"י ז"ל דאם נשתפפו ביין בכלי חד ליכא מאן דפליג דמהניא אפי' בחצר שבין שתי מבואות ולכך מתמה אדר"א בן תדאי ואפילו לזה ביין ולזה ביין מיהו קצת קשה לפי' זה כיון דר"ש אמילתייהו דרבנן קאי דוחק הוא לומר דאין צריכין לערב דנקט ר"ש לא הוי דומיא דאין צריכין לערב דאמרי רבנן דלרבנן אין צריכין לערב כלל ולר"ש אין צריכין לערב שכנים בהדי בעל הבית קאמר אבל שכנים בהדדי צריכין לערב:

מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח וכו' בתוספתא בפרק ו' גרסינן איפכא משתתפין במבוי ומערבין בחצירות שלא לשכח וכו' פי דאחר שנשתתפו במבוי עדיין זקוקין לערב בחצירות ולאו מדינא דמן הדין בשיתוף דמבוי סגי דהשיתוף הוא לכל הבתים והחצרות שכולם משתתפין יחד כמ"ש התוס' ולא בעינן נמי עירובי חצרות אלא משום הכירא בעלמא שיהיה היכר לתינוקות שרגילין להיות בחצרות ויאמרו אבותינו לא עירבו וכיון דעירובי חצרות לאו חיובא הוא אלא משום היכר בעלמא ממילא שמעינן מינה דאית ליה לרבי מאיר דאין סומכין על העירוב במקום שיתוף כדאיתא לקמן דתנן עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות ואסורין במבוי ומוקי לה בגמרא כר"מ דבעי עירוב ושיתוף והיינו משום דכיון דעיקר תקנתא לא הוי אלא לשתף במבוי לחוד ועירוב חצרות משום היכר בעלמא הוא לא שייך למיסמך אמילתא דלית ביה חיובא:

חד אמר בפת כ"ע ל"פ דבחדא סגיא פירש"י ז"ל דהא פת חזי הכא והכא וקשה דהא טעמא דר"מ הוא דבעי תרתי כדי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות כו' כדקתני בהדיא ואם כן מה לי יין מה לי פת הא לא משתכח תורת עירוב מן התנוקות. לכך נראה דפת כיון דחייו של אדם תלוי בפת הכל מכירין בו אפילו התינוקות יודעין שלשם עירוב הניחוהו ולא אתי למיטעי הלכך אפילו ר"מ מודה שאם ישתתפו במבוי בפת דסומכין עליו וא"צ לערב בחצירות כי פליגי ביין ששיתפו במבוי ביין דלר"מ לא סמכינן עליה בעירובי חגירות כיון דאין חייו של אדם תלוי ביין אין התינוקות מכירין בו ומשתכח לה תורת עירוב ורבנן סברי דביין נמי מכירין ולא משתכח לה וחד אמר ביין דכ"ע לא פליגי שאם שיתפו במבוי ביין עדיין זקוקין לערב בחצרות בפת משום היכרא דתינוקות דיין כיון דאין חייו של אדם תלוי בו רבנן נמי מודו דליבא היכרא כי פליגי בפת דר"מ סבר אפי' נשתתפו במבוי כפת אכתי זקוקין לערב בחצרות משום היכרא דתינוקות שרגילין בחצרות ולא ידעו במילי דמבוי ורבנן סברי דתינוקות ידעי במילי דמבוי ושפיר אית להו היכרא לכך כשנשתתפו במבוי בפת סגי וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ק דהלכות עירובין המשתתפין במבוי צריכין לערב בחצירות כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצרות שהרי התינוקות מכירין בפת:

דף עב תנא בד"א כשמוליכין את עירובן למקום אחר פירש"י ז"ל והאי תנא מדקא מפליג בין מקום אחר לבא אצלו סבירא ליה טעמייהו דכ"ש וב"ה לאו במחיצות פליגי אלא אפילו לב"ש נמי טרקלין מחברן וכו' דאי לב"ש ראויות חלוקות הן והן לא עירבו כי עירוב בא אצלן מאי הוי וקצת תימא דקתני מתניתין ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות שהן צריכין עירוב כו' וע"כ טעמא משום דכיון דמחיצות מגיעות לתיקרה רשויות חלוקות נינהו וא"כ אמאי קא מפלגי ב"ה מקום אחר לבא אצלן כמ"ש התוספות דלב"ה נמי נ"מ בכעין חדרים ועליות דדוקא במוליכין עירובן קאמר דמודו אבל בעירוב בא אצלן עירוב א' לכולן וכן משמע לישנא דמודים דס"ל לב"ה במחיצות המגיעות לתיקרה כב"ש במחיצות שאין מגיעות לתיקרה וכיון דרשויות חלוקות הן כי בא עירובן אצלן מאי הוה:

במקבלי פרס שנו פירש"י ז"ל שמקבלין הוצאה מבית אביהם ואין אוכלין ממש וקשה כיון דאין אוכלין על שלחן אביהן אמאי קתני שהיו אוכלין על שלחן אביהם הל"ל האחין שהיו מקבלין פרס מאביהם והרמב"ם ז"ל פ"ד מה"ע פירש מקבלי פרס היינו שאין אוכלין תמיד על שלחן אביהן וכן הנשים ועבדים שאין אוכלין תמיד על שלחן בעליהן או רבן אלא לפעמים אוכלין על שלחנו בשכר מלאכה שעושין לו ולפירושו אתי שפיר דקתני שהיו אוכלין על שלחן אביהם דאע"ג דאין אוכלין אצלו מיד מ"מ אוכלין על שלחן אביהם הם מיהו בירושלמי דפירקין משמע כדפי' רש"י ז"ל דאי' התם משמיה דשמואל מקום פיתא עיקר וקאמר מתני' פליגא על שמואל האחין שהיו אוכלין וכו' רב חייא בר אשי בשם רב במקבלי פרס מאביהן היא מתנית' מ"מ אין שותפין במה שהן אוכלין וא"כ אמאי אין צריכין לערב בשאין עמהן דיורין הא לאו שותפין באכילה דוקא בעינן ומשני כשאין אביהן זוכה ונותן להם אלא מה שהן אוכלין בלבד דהוו להו כשותפין באכילה משמע דמקבלי פרס היינו ההוצאה כדפי' רש"י. ונראה דשפיר גרסי' במתני' האחין השותפין לאשמעי' דאע"ג דאין אוכלין על שלחן אביהם אלא מקבלי פרס מ"מ הוה להו כשותפין באכילתן והרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כתב האחין השותפין שהיו אוכלין על שלחן אביהן או השותפין שהן אוכלין על שלחן אחד ופירושו דחוק . דף עג מי שיש לו חמש נשים וכו' הוה מצי למיתני מי שיש לו אשה מקבלת פרס מבעלה ועבד מקבל פרס מרבו ומתני' נמי הוה מצי למיתני בן שהיה אוכל על שלחן אביו אלא אורחא דמלתא נקט דמי שאין לו אלא אשה אחת מסתמא אין לה בית דירה לבדה ואינה מקבלת ממנו פרס אלא דרה עם בעלה ואוכלת על שלחנו ממש וכן מי שאין לו אלא בן אחד ועבד אחד אבל מי שיש לו הרבה נשים אורחא דמלתא שכל אחת דרה לבדה עם בניה וניזונת לבדה ומקבלת פרס ממנו וכן מי שיש לו בנים רבים נשואים או עבדים רבים נשואים אורחא הוא שכל אחד דר לבדו ומקבל פרס:

רישא וסיפא ר' מאיר ומציעתא רבנן והא דקתני מציעתא שכח אחד מבני חצר ולא עירב הוא הדין דאם שכחו כולן ולא עירבו נמי מותרין כאן וכאן כיון דסומכין על שיתוף במקום עירוב והא דנקט אחד משום דבעי למיתני שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף לאשמעי' דאסורין במבוי אע"ג דלא שכח אלא אחד:

והכא כיון דרובא עירבו לא משתכחא אבל שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף כיון ששכחו כל בני החצר אסורין במבוי שלא לשכח תורת שיתוף אבל אם לא שכחו כל בני החצר להשתתף אלא אחד לבדו היה מותר גם השוכח במבוי כדאמרי' בעירוב דתו לא אתי לאשתכח תורת שיתוף כן כתב רבינו יהונתן ומהרש"ל ז"ל ולפי זה כי קתני לעיל מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח קורת עירוב מן התינוקות אחרוייהו קאי פירוש דלהכי בעינן עירוב ושיתוף דאי ליכא אלא עירוב לחוד משתכח לה תורת שיתוף ואי ליכא אלא שיתוף לחוד משתכח לה תורת עירוב ולא משמע כן דבסוף פרק חלון תנן ולא אמרו לערב בחצירות אלא כדי שלא לשכח את התינוקות משמע דשיתוף מבוי עיקר הוא ומן הדין בשיתוף מבוי סגי כמ"ש לעיל דהשיתוף הוא לכל הבתים והחצירות ולא אמרו לערב נמי בחצרות לאחר שנשתתפו אלא כדי שלא לשכח כו' דהתינוקות לא ידעו במילי דמבוי כדפי' לעיל וכן פירש"י ז"ל בפרק חלון מיהו בפרק מי שהוציאוהו מייתי ש"ס מתני' דחלון ושם פירש"י ז"ל ולא אמרו לערב בחצירות וכו' אבל עיקר בתחומין הוא וכתבו התוספות שם דפירוש זה עיקר והא דקתני ולמה אמרו לערב בחצירות היינו פי' אשיתופי מבואות וקרי ליה שיתוף מבוי עירובי חצירות בכמה דוכתי וזה נראה דוחק לכך נראה כדפי' רש''י ז''ל בפרק