תורת חיים חלק א כא

כך היא שהלהב עולה למעלה והיינו דנקט התם נימוס קלוסין ועוד נראה לפרש דנדב ואביהוא על ידי שנתגאו חטאו בתרתי חדא שהורו הלכה בפני משה רבן ולא חששו בכבודו ואידך שהורו הלכה בפני אהרן אביהם ולא נטלו ממנו עצה ולא חששו בכבודו וכן משמע דקפיד קרא בהכי מדכתיב ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ולא כתיב ויקחו נדב ואביהוא בני אהרן איש מחתתו דבכל מקום מזכיר הכתוב פלוני בן פלוני משמע דאתי לאשמעינן דבניו היו אבל נהגו עצמן נדב ואביהוא כשאר אנשים דעלמא שאינם בניו כיון שלא נטלו עצה ממנו דומיא דויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו דרשו חז"ל שני בני יעקב היו ואעפ"כ נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים דעלמא שאינם בניו שלא עצה הימנו וכבר הזכירו חז"ל בסנהדרין שלא חששו בכבוד שניהן ואמרו מתי ימותו זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור ושמא לכך נכנסו לכל אחד בחוטמו שני חוטין של אש כדאיתא בפרק ארבע מיתות אחד נגד משה רבן ואחד נגד אהרן אביהן ובמדרש רבה פרשת אחרי מות איתא שמתו גם כן מחמת שלא נטלו עצה זה מזה ונראה דלכך כתיב בהו ויקחו בני אהרן ולא כתיב שני בני אהרן ובבני יעקב כתיב ויקחו שני בני יעקב לפי שבני יעקב נטלו עצה זה מזה כפי' רש"י זכרונו לברכה שמעון ולוי אחים בעצה אחת לכך כתיב בהו ויקחו שני בני יעקב שכל אחד לקח חרבו מדעת שניהן אבל בני אהרן שלא נטלו עצה זה מזה לכך לא כתיב בהו שני בני אהרן:

מלמד שהלך בעומקה של הלכה מדשינה הכתוב דכתוב אחד אומר וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם וכתוב אחד אומר בתוך העמק לכך דריש הכי וכן משמע בפרק קמא דמגילה ותרוייהו במלחמת עי כתיבי ואם תאמר מאי קמ"ל הכתוב דלן בעומקה של הלכה פשיטא דיהושע תלמידו של משה לא היה עוסק בתורה בהעברה בעלמא אלא בעומקה של הלכה ונראה דיהושע היה עוסק בתורה גם ביריחו בתוך המצור דאין תלמיד חכם רשאי לילך אפילו ארבע אמות בלא תורה אלא שלא היה יכול לירד שם בעומקה של הלכה לפי שהיה במצור ושמעתא בעיא צילותא ולא היה עוסק שם אלא בהעברה בעלמא ובא המלאך להוכיחו על שלא היה לן בתוך העם כדי שילמוד בדקדוק כראוי לו ולכך במלחמות עי כתיב וילן יהושע בתוך העם וכתיב בתוך העמק לאשמעינן דלכך היה לן בתוך העם כדי שילך בתוך עומקה של הלכה:

אמר להו זילו בטילו רשותייכו נראה דאביי לית ליה הא דאמרינן לעיל דאמרו רבנן דאין ביטול רשות מועיל במקום עובדי כוכבים דהיינו שאין הישראל יכול לבטל רשותו לישראל חבירו במקום שעובדי כוכבים דר עמהן אלא ס"ל דלא אמרו רבנן אלא הא דאין עירוב מועיל במקום עובדי כוכבים עשום דעירוב שכיח אבל לבטל רשות לגבי חד כיון דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן:

דף סר כל האומר שמועה זו נאה כו' מאבד הונה של תורה בדרך דרש נראה לפרש לפי שנאמר ארך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד פי' שהתורה יש לה ימין ושמאל דהללו פוסלין והללו מכשירין הללו אוסרין והללו מתירין וכו' וכל היכא דאיכא מחלוקה בדבר הסברא שהיא אליבא דהלכתא קרויה ימין ודעת החולק עליה קרויה שמאל וכמ"ש לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ואמר הכתוב ארך ימים בימינה שכל העוסק בימינה של תורה דהיינו בפסקי הלכות שכרו ארך ימים דהיינו עולם הבא עולם שכלו ארוך ובשמאלה עושר וכבוד שכל העוסק נמי בדעת החולקים שהן שמאלה סל תורה שכרו עושר וכבוד בהאי עלמא וע"ז קאמר הכא שכל האומר שמועה זו נאה פי' אליבא דהלכתא לכך אעסוק בה ואדענה וזו אינה נאה שאין הלכה כמותה לכך לא אעסוק בה שאינו רוצה ללמוד אלא הסברא שהיא אליבא דהלכתא כגון פסקי הלכות מאבד הונה של תורה פי' עושרה וכבודה דנהי דיש לו שכר עולם הבא כיון שעוסק בימינה מכל מקום הונה של תורה דהיינו שכר עושר וכבוד דהאי עלמא לית ליה כיון שאינו עוסק נמי בשמאלה:

אפילו כותב תפילין נראה דדוקא ספר תורה או תפילין מהניא לפי א מצות שאינן עוברות אלא מתקיימות תמיד לכך גם העושר מתקיים על ידיהן אבל נותן מהן צדקה לא דצדקה אינה אלא לפי שעה וכבר דרשו חז"ל הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן אבל שתה יותר מרביעית כל שכן שדרך טורדתו ושינה משכרתו לכאורה נראה דהיינו דוקא בשינה כל שהוא ודרך מיל אבל שינה מרובה ודרך ארוכה מפיגין את היין אפילו שתה יותר מרביעית וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ק מה' ביאת המקדש וז"ל אבל אם שתה יותר מרביעית אפי' מזוג שינה מעט או הדרך מוסיפין בשכרותו ותימה דא"כ כי משני בסמוך שאני יין האיטלקי דמשכר טפי והוה ליה כיותר מרביעית מאי פריך עליה מדרב נחמן דאמר אבל שתה יותר מרביעית כל שכן שדרך טורדתו ולא משני דלהכי הוה טייל רבן גמליאל ג' מילין דדרך שלשה מילין מפיגה את היין אפי' ביותר מרביעית ולא אמרי' דדרך טורדתו ביותר מרביעית אלא בדרך קצרה דהיינו מיל. לכך נראה דביותר מרביעית דרך טורדתו אפי' הולך דרך ארוכה והא דחזינן שיכור שהולך דרך ארוכה היין עובר ממנו אין הדרך גורם לו לעבור את היין אלא הזמן גרם לו שאם לא הלך ושהה כך כשיעור הליכות דרך ארוכה נמי עבר היין ור"ג שהיה מטייל ג' מילין על כרחך כדי שיפיג יינו על ידי הדרך עביד הכי כדקתני בהדיא ולמדנו שדרך מפיגה את היין:

דף סה כל המפיק מגן בשעת גאוה פירש"י ז"ל תפילת מגן אברהם וקשה לרבי יוחנן דאמר כל שאינו מפיק איתמר היאך מצי למילף מקרא דגאוה אפיקי מגינים שאינו מגלה תפלה בשעת שכרות והא קרא איפכא משמע דאדרבא מגלה תפלה בשעת שכרות כיון דהאי מפיק לישנא דגלויי הוא ולפירוש ר"ח ז"ל לא ניחא:

לא איברי ליליא אלא לשינתא אע"ג דלא סגי לעלמא בלא ליליא דאי לאו ליליא הוה בסל סדר העולם ולא הוה ידעינן לקבוע רגלים ושבתות ושמיטות ויובלות יש לומר דלא איברי חשכת לילה קאמר לפי שהוא ית' מחדש בכל יום מעשה בראשית יוצר אור ובורא חשך וכמ"ש תשת חשך ויהי לילה והוה סגי לן להיות החמה מושלת ביום ולבנה בלילה בריאת חשכת לילה למה לי אי לאו לשינתא שאם לא היה בלילה אלא העדר אור החמה היו הכל עוסקין במלאכתן גם בלילה לאור היום ולא היו מתקיימין בלא מנוחה דף סח אמר רב אושעיא לא קשיא וכו' כתבו התוססות דהר"ר מנחם פי' דלא פליגי הכא בברירה כו' והכי קאמר הא כ"ש דלא מהנית מחשבה לטהר את הפתחים הכי נמי לא מהני לענין עירוב כו' ותימה דקאמר לעיל ואי אקני להו פיתא בסלא כיון דאי בעו לה תנאי ולא אפשר כו' מדנקט פיתא בסלא ולא קאמר פיתא סתמא משמע דכיון דטריד בגירסא הוה היה חושש אפילו בטירחה כל דהו ולא רצה ליטול פת מן הסל ולהניחו לשם עירוב וכדאמר אביי לעיל אי אמר לי אם קריב כותחא לא תנאי ולכך קאמר ואי אקני להו פיתא בסלא כלומר כמות שהוא בתוך הסל אקני להו בלא הנחה אלא בדיבור בעלמא דליכא סירחא כלל ולהכי קאמר נמי ליקני ליה מר רביעתא דחלא בחביתא פירוש כמות שהוא בתוך החביות בלי הנחה ואם כן אמאי קאמר כיון דאי בעי לה מנאי ולא אפשר למיתבא נהלייהו בטל שיתוף דמשמע דאי הוה אפשר ליה למיתבה להו שפיר דמי למיעבד הכי ואמאי הא תניא אין משתתפין באוצר כדאמר ליה איהו גופיה דלהכי לא מקנו להו רביעתא דחלא בחביתא משום דאין משתתפין באוצר דמחשבה לא מהניא לענין עירוב לכך נראה כדפי' רש"י ז"ל דטעמא דאין משתתפין באוצר משום דאין ברירה וברירה לא שייך אלא גבי רביעותא דחלא בחביתא דלא מסיימא ולא מינכרא כיון שהכל מעורב יחד אבל גבי פת בחלא אע"ג שהוא מונח בגו סלא בהדי פיתא אחרינא מ"מ אפשר לסיימו ולמימר אותו פת שצורתו כך וכך או אותו פת המונח בדרומו או בצפונו דמלא יהיה לשם עירוב לכך אי לאו דלא אפשר למיתבא להו הוה שפיר למיעבד הכי דכיון דמינכרא לא למימר ברירה. והא דמייתי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל ושבק שאר פלוגתא דתנאי דפליגי לענין ברירה בהלוקח יין מבין הכותים י"ל משום דפלוגתא דהלוקח יין מבין הכותים ברייתא היא כמ"ש התוספות בפרק בכל מערבין דגרסי' דתניא הלוקח יין כו' וניחא ליה טפי לאתויי ממתניתין דהמת בבית:

אנא דאמרי אפילו לרבי אליעזר הוה מצי למימר דטעמא דרב דמבטלין וחוזרין ומבטלין משום דס"ל דיש ביטול רשות מחצר לחצר ושמואל סבר אין ביטול רשות מחצר לחצר ובסמוך נמי כי קאמר אנא דאמרי אפי' כרבנן הוה מצי למימר טעמא דשמואל דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין כי היכי דלא ליהוי מילי דרבנן כי חוכא ואטלולא ורב סבר דלא חיישינן לחוכא וטלולא כמ"ש התוספות אלא כיון דאשכחן דפליגי רבנן ורבי אליעזר במבטל רשות חצירו אי ביטל נמי רשות ביתו אי לאו קס"ד דטעמייהו משום דמר סבר כיון דבטליה לרשותיה איסתלק ליה מהכא לגמרי ומר סבר דלא איסתלק ליה לגמרי ולכך בעי ש"ס למימר דרב ושמואל נמי פליגי בהך סבר' וקאמר לימא רב ושמואל בפלוגת' דרבנן כו' ותרוייהו אית להו דאין ביטול רשות מהצד לחצר ולאחוכא ואטלולא לא חיישינן ודחי ש"ס דאפילו אם תימצי לומר דרב ושמואל פליגי בהך סברא אי אמרינן דאיסתלק ליה לגמרי אי לאו ותרוייהו אית להו דאין בטול רשות מחצר לחצר ולאחוכא ואטלולא לא חיישינן אכתי איכא למימר דרב אמר מלתיה אפילו לר' אליעזר דעד כאן לא קאמר וכו' ושמואל אמר מלתיה אפילו לרבנן דעד כאן לא קאמרי רבנן וכו':

דמר סבר מבטלין וחוזרין ומבטלין וכיון דהדרא ליה רשותיה כשחוזרין ומבטלין לו לכך כי חזר והוציא אפי' בשוגג נמי הדרא ליה רשותא ומר סבר אין מבטלין וחוזרין ומבטלין לרבינא משום דאסתלק ליה ואין ביטול רשות מחצר לחצר ולרבא כי היכי דלא ליהוי כחוכא ואטלולא כיון דלא הדרא ליה רשותיה על ידי ביטול לכך כי חזר איהו והוציא בשוגג נמי לא הדרא ליה רשותיה מיהו במזיד ליכא מאן דפליג דכיון דהדר הדר דהא לא זבניה והיינו דדחי רב אחא בר תחליפא משמיה דרבא דכ"ע אין מבטלין וכו' משום דלרבא דמפרש טעמא משום אחוכא ואטלולא נמי דייק רב ששת:

דף סט והתניא מי שנתן רשותו והוציא וכו' תימה מאי קושיא הא איכא לאוקמא מתניתין כגון דמפיק איהו ברישא כדמשני אביי כמ"ש התוספות ור"י מפרש דמי שנתן רשותו משמע ליה שנגמרה מתנתו לגמרי דאפקי אינהו ברישא מדלא קתני מי שבטל וקשה דא"כ אמאי קתני לקמן במתני' נתנו לו רשותן הוא מותר והם אסורין ה"ל למיתני בטלו לו רשותן כו' דהתם ליכא למימר דדוקא נתנו לו רשותן דהיינו שנגמרה מתנתן לגמרי שכבר החזיק אז הוא מותר דלא שייך למימר הכי ועל כרחך צריך לומר דנתנו לו רשותן היינו בטלו לו רשותן לכך נראה דהא דקתני מי שנתן רשותו והוציא בין במזיד כו' משמע ליה שכבר נשתמשו בו בני מבוי והחזיקו בו דבמזיד לא מיתוקמא אלא בהכי שכבר נשתמשו בו והשתא הדר ביה דמימר אמר כבר הוציאו שם כל צרכן אי נמי מימר אמר לא יהבינא להו אלא לפי שעה ולא לכולא יומא דאי לא נשתמשיה בני מבוי כלל לא הוה הדר ביה דלאו אורח ארעא ליתן מתנה ולחזור בו דא"כ מעיקרא מאי סבר ומשני אביי דשפיר איכא לאוקמי כשלא החזיקו בני מבוי במבוי ומייתי ראיה מברייתא דקתני נמי מי שנתן רשותו והוציא בין במזיד כו' וקתני סיפא בד"א בשלא החזיקו בני מבוי במבוי:

ההוא דנפק בחומרתא דמדושא וכו' וא"ת מאי קמ"ל ש"ס בהך עובדא וי"ל דאתי לשמעינן דאע"ג דנפיק ביה לר"א בפרהסיא לפני כל אדם ולא כסייה אלא לפני ר' יהודה נשיאה שהיה בוש לפני הנשיא א"ה מבטל רשות דכיון דכסייה מיהא לפני הנשיא מחלל שבת בצנעה קרינן ליה. ועוד נראה דאשמעינן דאע"ג דמחלל שבת בהוצאה גופא אפילו הכי אם בטל רשות מותר להוציא עו ידי בטולו ולא אמרינן דהוה ליה כמי שאינו מודה באיסור הוצאה ולא שרינן אלא כשמחלל את השבת במלתא אחריתי מ"ט דהוי אורח לגבייהו כתב רבינו יונתן ואף על פי שהוא משתמש בחצר אינו נראה כמי שחוזר מביטולו כיון שאין משתמש בה כדרך תשמישו הראשון שהיה דרכו להוציא מביתו לחצר ולפי דבריו אם בטל להן בהדיא רשות חצרו ורשות ביתו לא אמרינן דהוה ליה אורח לגבייהו דא"כ ישתמש כדרך