תורת חיים חלק א יז

דאי להזכיר אמאי לא הודו לו ואם כן מתניתין על כרחך להזכיר איירי והוה סבר דבתרי מילי פליגי במתניתין פליגי בר"ה להזכיר ובברייתא פליגי בשאר ראשי חדשים להתנות דאי מתניתין נמי בלהתנות פליגי אם כן תיקשי למה להו לאיפלוגי בחרתי ואע"ג דלפי זה דוחק הוא למימר דמתניתין לא הוי דומיא דברייתא מ"מ סבירא ליה לרב הונא דהא כדאיתא והא כדאיתא ולכך נקט מאי לאו להזכיר ודחי לא להתנות וקאמר הכי נמי מסתברא מדקתני בברייתא וכו' דהא פשיטא דברייתא הוי דומיא דמתניתין וכי היכי דבברייתא פליגי בלהתנות במתניתין נמי בהכי פליגי והשתא ניחא דקאמר ואלא מאי מתני' להתנות איירי למה לי לאפלוגי בתרתי אבל למאי דס"ד ניחא דמתניתין להזכיר איירי וברייתא להתנות וקאמר מיתיבי ר"ה וכו' הא דלא קאמר ח"ש כו' משום דלא אתי למיפשט אלא לאותיב תיובתא להא דקאמר הכי נמי מסתברא דדייק מברייתא דלא אמרינן זכרון אחד עולה כו' והשתא אתי שפיר הא דנקט ש"ס קשיא ולא קאמר תיובתא משום דאף על גב דממתני' וברייתא דהכא משמע דלא אמרינן זכרון אחד עולה כדקאמר הכי נמי מסחברא כו' וממלתא דבית שמאי משמע דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן מ"מ תיובתא מעלייתא לא הוי כיון דאיכא למידחק ולמימר דמתני' וברייתא דה"נ אית להו זכרון אחד עולה והא כדאיתא והא כדאיתא מתני' איירי להזכיר וברייתא להתנות כדאמר רב הונא ולהכי קא בעי מאי הוה עלה כיון דאיכא למימר זכרון אחד עולה כדמשמע ממילתא דב"ש ואיכא למימר דאינו עולה כדמשמע ממתניתין וברייתא דהכא כדפירשתי

מהו לומר זמן בר"ה ובי"ה לפי שאין אומרים זמן אלא על דבר שיש בו שמחה לכך קמיבעי ליה מי אמרינן דווקא ברגלים דאית בהו שמחה דכתיב ושמחת בחגך אומרים זמן אבל בר"ה וי"ה דיומי דדינא נינהו לא או דלמא כיון דמזמן לזמן קאתו אמרינן וקאמר לי אנא אפילו אקרא חדתא דפירא גרוע הוא כדאמרינן למה נקרא שמן קשואין שקשין לגוף אפילו הכי אמינא זמן כיון דמזמן לזמן קאתי

מאי הוה עלה שדרוה רבנן לר' ייבא סבא וא"ת כיון דרשות לא קמיבעיא ליה אם כן מאי פשיט מעובדא דרב חסדא דלמא הא דאמר זמן משום דס"ל רשות הוא ויש לומר דכיון דאמר דליוה לרטיבא וכו' משמע דרב חסדא הוה ידע דרב ייבא למיחזי עובדא קאתי ונתכוין להראותו הלכה למעשה אלמא ס"ל דחובה הוא ולכך אמר זמן להראותו שהוא חובה דאי רשות הוא אדרבא לא הל"ל דאז הוי ידע שפי' דרשות הוא דהשתא דאמר זמן איבא למימר דחובה הוא אלא ודאי ס"ל דחובה הוא

איבעי לן בר ני רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא אורחא דמלתא נקט דדרך ח"ח ואנשי מעשה להתענות בכל ע"ש כדי שיאכלו בשבת לתיאבון כמ"ש בטור סי' רמ"ט ולהכי כתבו התוס' בסמוך דמשמע דאיירי בתענית הרשות מהו לאשלופי מדלא קאמר צריך אשלומי או לא משמע דקמיבעיא להו אי שרי להשלים אי לא כמ"ש התוספות לקמן והשתא דייק שפיר בסמוך טעמא די"ט הא עי"ש משלימין ואי כרבן גמליאל הא ס"ל דאסור להשלים אבל אם נפרש דלכ"ע שרי להשלים ולא קמיבעיא להו אלא אי צריך להשלים אי לא לא הוה פריך מידי דודאי טעמא די"ט דכיון די"ט שלהן היה היו אסורין להשלים ולהתענות כל היום הא עי"ט היו משלימין דהא שרי להשלים

רס"א אמר ר"א בן צדוק אני מבני סנאב כצ"ל וכן הוא במס' ולא גרסי' הייתי ולמאי שכתבו התוספות שהיה חתנם יש ליישב הגירסא: מי שהוציאוהו פרק רביעי

מ"ד לצדדין קתני מי שהוציאוהו עובדי כוכבים וחזר לדעת כו' נראה דאיצטריך למימר דרישא בחזר לדעת נמי איירי דכיון דסיפא מילתא באפיה נפשיה היא על כרחך רישא בחזרה נמי איירי דאל"כ תיקשי ליה אמאי השמיט תנא דינא דחזרה במלתא דאיירי ביה דהיינו במי שהוציאוהו עובדי כוכבים ותנא ליה במלתא אחריתי דהיינו ביצא לדעת ונראה דלהכי לא מצי לשנויי לצדדין קתני אחזר לדעת דא"כ היה צ"ל דרישא לא איירי בחזרה אלא בעומד בחוץ דאי בחזר לדעת נמי איירי אכתי תיקשי מאי קמ"ל שמואל דחזר לדעת אין לו אלא ד"א הא מרישא דמתני' שמעינן לה וכיון דרישא לא איירי בחזרה א"כ ע"כ החזירוהו דסיפא אמי שהוציאוהו דרישא קאי דאי מלתא באפי נפשיה היא תיקשי אדתני סיפא החזירוהו עובדי כוכבים כאלו לא יצא לאשמעי' דינא דחזרה במי שיצא לדעת דלא איירי ביה טפי ה"ל למיתני חזר לדעת כאלו לא יצא לאשמעינן דינא דחזרה במי שהוציאוהו עובדי כוכבים דאיירי ביה רישא ועוד דלכאורה הוי רבותא טפי שהרי במסקנ' דמשני מי קתני איצא לדעת בעי למימ' דמי שהוציאוהו עובדי כוכבים וחזר לדעת אין לו אלא ד' אמות אע"ג דביצא לדעת והחזירוהו עובדי כוכבים הוי כאלו לא יצא

דף סב שוגג אין במזיד לא מכלל דת"ק סבר במזיד נמי שרי דאי במזיד אסור לת"ק א"כ שוגגין דקתני למה לי הל"ל לעולם אסורים עד שיחזרו למקומן ותו לא דליכא למימר דהוה אמינא דבחזרו למקומן סבירא להו דבמזיד נמי שרי דהשתא ח"ק דמתיר שלא במקומן שוגגין אפ"ה ס"ל דחזרו למקומן במזיד אסור כ"ש אינהו דאסרי שלא במקומן שוגגין כ"ש דס"ל דחזרו למקומן במזיד דאסור ועוד דמסתמא אשוגג דשרי ת ק שלא במקומן קאתי ר' נחמיה למימר דלעולם אסורין בשוגג עד שיחזרו למקומן אלא ודאי צ"ל דאינהו שמעי ליה לת"ק דשרי היכא דאיכא חדא להתירא ולכך הוצרכו למימר לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין דאי לא תני שוגגין ה"א דאינהו נמי סבירא דחזרו למקומן שרי אפילו במזיד

אימא מטלטל בד' לישנא דאימא משמע דאינו מגיה אלא מפ' דבריו דבאלפים דנקט לאו ככולן אלא בד' אמות שלהן ונקט באלפים לאפוקי מדר"נ דאמר מטלטל בכולן ולכך נקט באלפים ולא קאמר אלפים כדא"ר הונא ומטלטל ד' אמות משמע דאינו מטלטל אלא במקצתן

א"ר הונא בריה דר"נ כתנאי פירש"י ז"ל כתנאי שמא ימשך אי גזרינן אי לא ותימה כיון דאסיק אדעתיה הך גזירה דשמא ימשך אחר חפצו א"כ מאי קאמר ומדהילוך אטו הילוך לא גזרי טלטול אטו הילוך נמי לא גזרי היאך ס"ד למימר הכי הא ודאי שאני הילוך אטו הילוך דלא גזרי משום דלא שייך למימר שמא ימשך אחר חפצו דשני מקומות הן אבל טילטול אטו הילוך דמקום אחד הוא ושייך למימר שמא ימשוך אחר חפצו ה"נ דגזרי כדמסיק לכך נראה דרב הונא בריה דרב נתן לא הוה ידע כלל הך טעמא דגזרינן שמא ימשוך אחר חפצו ולעיל דקאמר וניטלטל בכולה על ידי זריקה גזירה שמא ימשוך אחר חפצו סתמא דש"ס מוקי לה פלוגתייהו בהכי לפי המסקנא אבל רב הונא בריה דרב נתן הוה סבר דטעמא דרב נחמן משום דלא גזרינן הא אטו הא ורב הונא סבר דגזרינן הא אטו הא דאי ליה לטלטל אתי למימר דהילוך נמי שרי ולא משום שמא ימשוך אחר חפצו ולכך קאמר לימא כתנאי אי גזרינן הא אטו הא אי לא דקתני הוליכוהו לעיר אחרת וכו' וקסלקא דעתיה דפליגי במתני' אי גזרינן הילוך אטו הילוך וקסלקא דעתך נמי דהנך גזירות דמיין להדדי דמאן דלא גזיר עטו הילוך טלטול אטו הילוך נמי לא גזיר דמאי שנא ומאן דגזיר בהא גזיר נמי בהא ולכך קאמר מאי לאו ר"ג וראב"ע וכו' ודחי ש"ס ממאי דלמא כי לא גזרי ר"ג וראב"ע ה"מ התם דשני מקומות נינהו ולא שייך למימר שמא ימשך אחר חפצו אבל טלטול אטו הילוך דאיכא למיגזר שמא ימשוך אחר חפצו ה"נ דגזרי ופלוגתייהו דר"נ ורב הונא אי גזרינן שמא ימשך אחר חפצו אי לאו ורבי יהושע ור"ע נמי ממאי דמשום דגזרי הוא וכו'

אחד בשבא לשתרי דלא אתי אליהו בשבתא וא"ת למאי דסלקא דעתך דטעמא דבשבתות וי"ס מותר משום דיש תחומין תיקשי ליה ברייתא גופא דאמאי קתני ואסור לשתות יין כל ימות החול דבחד בשבא מיהא לישתרי כיון דלא אתי אליהו בשבת וליכא למימר דהמקשה לא הוה ידע ולא אסיק אדעתיה מידי מביאת אליהו דהא קרא כתיב בהדיא הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו' ועוד מדקאמר אי הכי בחול נמי לישתרי דהא לא אתי אליהו אלא אמרינן לב"ד הגדול אחא ה"נ כו' משמע דאיהו נמי אסיק אדעתיה ביאת אליהו אלא דסבירא ליה דאמרינן דלמא אתי לב"ד הגדול וא"כ תיקשי ליה בחד בשבא לשתרי למאי דס"ד דיש תחומין דהא לא אתי אליהו מאתמול וי"ל דהמקשה הוה סבר דהא דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' לאו יום אחד לפני ביאת בן דוד קאמר דהא סתמא כתיב לפני בא יום ה' ואיכא למימר כמה ימים לפניו ולהכי לא הוי קשיא ליה חד בשבא לישתרי אבל השתא דמשני ליה דטעמא דבשבתות וי"ט מותר לפי שאין אליהו בא לא בערבי שבתות כו' אלמא דלפני בא יום ה' לפניו ממש דהיינו יום א' לפני ביאת בן דוד לכך פריך ליה בחר בשבא לישתרי כיון דלא אתי אליהו בשבת

וכנגדה אלפים אמה בים הא פשיטא דכיון דהיה צופה בה אלפים ביבשה היה צופה בה נמי אלפים בים דמה לי ים מה לי יבשה אלא לפי שתחילת תיקונה נעשית למדת אלפים דיבשה דביבשה יכולין למדוד כמה אמות הוא צופה בה והיה יכול לתקנה למדת אלפים אמה אבל בים אי אפשר למדוד ועל ידי שהיה צופה בה ביבשה מדת אלפים כשהיה צופה בה בים היה יודע נמי שהוא שיעור אלפים והיינו דנקט לישנא דכנגדה אלפים בים משום דאלפים דים כנגד אלפים דיבשה הוה והשתא הוי דומיא דהא דקתני הרוצה לידע כמה עומקה של גיא וכו' דהתם נמי הוא יכול למדוד שיעור מה שהוא מביט בה על היבשה ואינו יכול למדוד שיעור עומקו של גיא. והא דקתני מביא שפופרת ומביט בה וידע כמה עומקו של גיא צריך לומר כדפי' רש"י ז"ל שמביט בה ביבשה וימדוד כמה אמות הוא יכול לצפות בה ואח"כ ילך על שפת הגיא ויצפה בה לעומקו ויתרחק לאחריו עד שיבחין שבמקום שכלה עומקו של גיא שם כלה צפיית השפופרת שאם יתרחק עוד מעט לא יראה את קרקעית הגיא כו' דלפי' זה הוי דומי' דשפופרת דר"ג כדפי' אבל קשה היאך יכול להבחין דבר זה שהרי כשמתרחק לאחוריו ארבע וחמש אמות שוב לא יראה את קרקעית הגיא לא מפני המרחק אלא לפי ששפת הגיא מפסיק בינו לבין קרקעית הגיא ואם נפרש דלא כפירש"י ז"ל אלא ה"ק מביא שפופרת ועומד על שפת הגיא ומביט בה לעומקו ומתקן השפופרת מצומצם למדת צפיית קרקעית הגיא שאם מתרחק משפת הגיא אפילו אמה אחת שוב אינו רואה את קרקעית הגיא ואח"כ מביט בה ביבשה וימדוד כמה אמות הוא יכול לצפות בה והוא שיעור עומקו של גיא א"כ לא הוי דומיא דשפופרת דרבן גמליאל

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא כו' כתבו התוספות דלא גרסי' ליה אלא גרסינן ויתיב רבא וקמיבעיא ליה ודוחק להגיה הספרים ועוד דאם כן מאי איצטריך למימר דרב נחמן בר יצחק הוה יתיב אחוריה דרבא דמה לי אם ישב לפניו או לאחריו ועוד קשה כיון דרבא הוה יתיב קמיה דרב נחמן מאי קמיבעיא ליה הוה ליה לשאול לרב נחמן מאי קמיבעיא ליה לרב חסדא לכך נראה כגירסת הספרים והיינו דקאמר לרב נחמן בר יצחק הוה יתיב אחוריה דרבא שהתלמידים היו יושבין בבה"מ לפני הרב שורות שורות וקאמר דרכא הוה יתיב בשורה ראשונה לפני רב נחמן ורב נחמן בר יצחק בשורה שנייה אחוריה דרבא ולא היה לו רשות לרב נחמן בר יצחק למישאל לרב נחמן מה היתה בעייתו דרב חסדא שכל מי שהיה מסופק בדבר היה שואל לאותו שיושב בשורה שלפניו ומה שהקשו התוס' דהכא פשיטא ליה דמחיצה של בני אדם שמה מחיצה ובתר הכי פריך מנפל דופנה כו' י"ל דרב נחמן בר יצחק הוה אותיב ליה לרבא מהא דנפל דופנה מעיקרא כי פשיט ליה דעובדא דנחמיה שפיר דמי הדר הוה אמר ליה מאי קמיבעיא ליה לרב חסדא כו' וש"ס הפך הסדר כדי שלא להפסיק בדבריו דר"נ בר יצחק בעובדא דהנהו בני גננא ושאר עובדי דבסמוך דכולהו הנך עובדי צריך לסדר בתר הך שקלא וטריא דנפל דופנה וכו' וכן משמע קצת דאי מעיקרא הוה שקיל וטריא דמאי קמיבעיא ליה לרב חסדא כו' א"כ צ"ל דרב נחמן בר יצחק הוה ידע מעיקרא דלא שרי מחיצה של בני אדם אלא שלא לדעת מדקאמר או דלמא בדלא מלו גברי עסקינן כו' ואי לדעת נמי שרי כי לא מלו גברי נמי ילך אל מקום שהמחיצה מגעת ואח"כ יעשה היקף אחר כמ"ש התוס' וא"כ מאי פריך