תורת חיים חלק א קסז

תגוז וי"ו מוסיף על ענין ראשון והוה ליה כאלו כתיב לא תעבוד ולא תגוז בכור שורך ובכור צאנך והא דלא כתב לן הכי בהדיא משום דאורחא דמלתא הוא לעבוד בשור ולגוז את הצאן ולפי זה מ"ש התוספות גבי הא דפריך ולילף גיזה גיזה מבכור ואם תאמר והיכי מצינן למילף מבכור דאפילו שור הא צאן כתיב וי"ל דה"א דצאן לאו דוקא כי היכי דלא תגוז בכור צאנך לאו דוקא לאו ראיה היא דצאנך דהתם דוקא הוא ואיסור גיזה דבכור שור מוי"ו דולא תגוז נפקא לכך נראה דגז צאנך נמי דוקא היא והכי פריך ונילף גיזה גיזה מבכור כיון דגזרה שוה הוא נילף מהתם מה גיזה דהתם שור נמי במשמע ולא כתיב צאן אלא משום דאורחא דמלתא הוא אף גזירה דהכא שור נמי במשמע ולא כתיב צאן אלא משום דאורחא דמלתא הוא

עשויות שעושות שתי מצות ראשית הגז ומתנות נראה דדריש הכי משום דעשויות כתיב והוה כאלו כתיב עשות עשות תרתי זימני דהיינו שעושות שתי מצות

וליטעמיך מתנות חדא מי לא מיחייבא פי' ולדידך דאמרת ראשית הגז ומתנות מי ניחא דכיון דמתניתין חדא נמי מיחייבא אם כן הוי ליה למיכתב חמש צאן עושות דהוה משמע חדא מצוה דהיינו ראשית הגז וליכא למימר דה"ק דכיון דחמש נינהו עושות תרתי אבל בבציר מהכי לא עבדי אלא חדא דהא בבציר מחמש נמי משכחת לה דעבדי תרתי בכורה ומתנות

ובלבד שיהו מחומשות נראה דמתניתין הכי משמע ליה מדקתני רבי דוסא בן הרכינס אומר חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס חייבות בראשית הגז ולא קתני חמש רחלות גוזזות שבעה מנים ופרס חייבות בראשית הגז משמע דס"ל לרבי דוסא דדוקא מחומשות בעינן אם כן לרבנן נמי בעינן מחומשות דע"כ לא פליגי עליה אלא בשיעורא דלדידהו בכל שהן סגי אבל בהא דבעינן מחומשות לא אשכחן דפליגי ולפ"ז שמואל ור"י ור' ינאי כולהו אית להו דמחומשות בעינן דבהא לא פליגי כיון דמתניתין הכי משמע כדפי' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות בכורים וכ"כ בכסף משנה שם דהא ליכא מאן דפליג וכ"כ בש"ע ודלא כמ"ש בב"י סימן של"ג וז"ל אבל הרמב"ם לא הצריך שיהיו מחומשות וטעמו משום דכל אינך אמוראי ר"י ושמואל ור' ינאי לא הזכירו שיהיו מחומשות משמע דפליגי עליה דרב בהא והוה ליה יחיד לגבייהו ע"כ וטעמא דר' דוסא דלא מחייב בראשית הגז בבציר משבעה מנין ופרס נראה משום דס"ל דראשית הגז בששים וקסבר דבציר מחמש סלעים לא יהבינן ליה לכהן דיליף לה מדכתיב לעמוד לשרת כדאמרינן לקמן הלכך חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס דאיכא בחלק ששים דידהו חמש סלעים לכך חייבות בראשית הגז בציר מהכי לא כיון דליכא בחלק ששים שיעור חמש סלעים

ושמואל אמר ששים ונותן סלע אחת לכהן מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מבכורים משמע דהכי הלכתא שכתב שם כמה צאן יהיו לו ויהיו חייבות בראשית הגז אין פחות מחמש והוא שיהיה בגיזה שלהן אין פחות ממשקל ששים סלע ותהיה גיזת כל אחת מחמשתן אין פתות ממשקל שנים עשר סלעים משמע דס"ל דראשית הגז בששים וכ"כ בב"י דהרמב"ם ז"ל פסק כר"י ורב ושמואל דאמרי בששים ומ"מ יש לחמוה עליו שלא הזכיר שם כלל כמה נותנין מהן לכהן והוה ליה למיכתב דנותן לו מהן סלע ובש"ע סימן של"ג העתיק לשונו וגם עליו יש לתמוה כן. עוד כתב בש"ע שם מי שיש לו גיזות רבות של ראשית הגז ורוצה לחלק לכהנים לא יתן לכל אחד פחות ממשקל חמש סלעים וכתב עליו בהג"ה שם אבל אינו חייב ליתן רק חמש סלעים מהכל והוא מדברי הטור שם שכתב וכן אם יש לו אפילו כמה מנין אינו נותן לו אלא משקל חמש סלעים ודבריו תמוהים דכיון דפסק בש"ע דראשית הגז בששים אין חילוק בין רב למעט דלעולם צריך ליתן חלק ששים והטור שכתב דאפילו אם יש לו כמה מנין אינו נותן לו אלא משקל חמש סלעים היינו משום דלית ליה ראשית הגז בששים דפסק כרבי ינאי דאמר שש לכהן חמשה ואחד לו כמ"ש בהדיא שם

התם בארץ הכא בחוץ לארץ מכאן משמע בהדיא דפאה נוהגת בחוץ לארץ וזהו מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ק מהלכות מתנות עניים וכבר נתפרש בש"ס שפאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם ודלא כמ"ש בכסף משנה שם דצ"ל דהיינו מדאמרינן בסוף פרק הזרוע לוי זרע בכישאר ולא הוו עניים למשקל לקט וכו' ומשמע דבחוצה לארץ הוה מדאתא לקמיה דרב ששת דהוה בבבל

בשלמא דר"י אדר"י נא קשיא פירש הא דאמרת לן משמיה דר"י בשש לא קשיא אהא דא"ל רבי יוחנן לחיטי בששים

דף קלח וכיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון פירש"י ז"ל כיפה כובע קטן ותימה דבזבחים תנן שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ואי כיפה כובע הוא ועל זה ציץ נתון הרי אין שערו נראה בין ציץ למצנפת שהכיפה היתה מפסקת ביניהן ועוד דמאי ראיה מייתי מקרא דושמת אותו על פתיל תכלת דנא איירי בכובע כלל. לכך נראה דכיפה של צמר היינו פתיל תכנת דקרא שהיו אורגין מצמר צבוע תכלת רצועה רחבה כרוחב הציץ והציץ היה נקוב משני קצותיו והרצועה דהיינו פתיל תכלת היה למטה ממנו נכנס מנקב לנקב והיו קושרין את הפתיל כנגד העורף. וכ"כ הערוך כיפה של צמר חוט דעמרא דגדלין מעשה עבות ורחב שחי אצבעות שיעור ציץ כדאמרינן בס"ג דפרק ראשית הגז כפה של צמר מונח בראש כ"ג ועניו ציץ שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת וכיצד היה מונח מצנפת בראשו ובתחילת פדחתו סמוכה לשערו מניח את הציץ ואמרו חכמים שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין עכ"ל וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות כלי המקדש שכתב שם כיצד מעשה הציץ עושה טס של זהב רחב שתי אצבעות וכו' והוא נקוב בשתי קצותיו ופתיל תכלת למטה ממנו נכנס מנקב לנקב כדי שיהיה נקשר בפתיל כנגד העורף

אלמא מתנות דכהן לא מזבין איניש וכיון שלא מכר לו ממתנות לכך אינו מנכה לו מן הדמים כשלקחן בלא משקל הכא נמי מתנות דכהן לא מזבין איניש ולכך כששייר המוכר חייב דחזקה הוא שלא מכר לו מתנות כהונה ושיירן אצלו וכ"כ הרמב"ם ז"ל

שלוח הקן פרק שנים עשר

כל היכא דתנן בחולין ובמוקדשין לצורך פירש"י ז"ל דאותו ואת בנו אי לאו דאשמעינן ליה ה"א דאינו נוהג אלא במוקדשין דהא בקדשים כתיב הלכך אשמעינן דנוהג הוא בחולין ולא משמע כן אלא משמע דאתי לאשמעינן דאותו ואת בנו נוהג במוקדשין לאפוקי מהנך דתנן אבל לא במוקדשין ולהכי לא קתני איפכא במוקדשין ובחולין לכך נראה המ"ש בר"פ אותו ואת בנו דאיצטריך למיתני דנוהג במוקדשין לאשמעינן שאם היה צריך לפסח או לקרבן תמיד ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או כנו דאסור לשוחטו ולא אמרינן דאתי עשה דפסח ותמיד ודחי לאו ועשה דאותו ואת בנו כי היכי דאשכחן דעשה דפסח ותמיד דחי שבת אע"ג דבשבת איכא כמה לאוין וכמה עשין

דף קלט הא דאמר הרי זו לאו בדאמר הרי זו דוקא איירי דכי אמר נמי הרי עלי ומרדה אכתי בבי גזא דרחמנא הוא כדפירש"י ז"ל ולא פקעה קדושתה אלא ה"ק הא דאמר עלי דוקא איירי והא בדאמר הרי זו נמי איירי בסתם מקדיש

חומר בכסוי הדם משלוח הקן כו' כתבו התוספות תימה אמאי לא תני שכסוי הדם נוהג בזכרים ונקבות ושלוח הקן אינו נוהג אלא בנקבות י"ל דטעם מצות שלוח הקן הוא ללמד אותנו מדת הרחמנות כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפרשת כי תצא לפי שהאם מגדלת את הבנים והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן שלא ילקחו ולכך כשהוציא' מתחת ידו וחזר וצד אותה מותר כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות שחיטה ומהאי טעמא בקורא נקבה דברי הכל חייב כדאמר לקמן אפילו אין הבנים שלה לפי שדרכה הוא לגדלן והאם רובצת קרינן ביה ושעם זה לא שייך בזכר הרובץ על האפרוחים או על הבצים ולכך לא מצי למיתני חומר בכסוי הדם שנוהג בזכרים וכו' דהא דאין שלוח הקן נוהג בזכרים לאו משום חומרא וקולא הוא אלא משום דלא שייך טעמא דשלוח הקן בזכרים אבל מה שאין שלוח האם נוהג במזומן ובחיה אע"ג דשייך בהו ע"כ משום חומרא וקולא הוא לכך קתני להו

לומר לך מה דרך שאין קנו בידך אף כל וכו' פי' דלא מחייב בשלוח אלא בשאינו מזומן אבל מזומן לא ומעיקרא דיליף מנייהו רשות היחיד ורשות הרבים אסמכתא בעלמא הוא ואלו לא נאמר קאמר דאלו לא נאמר בכל עץ או על הארץ לרבות כל דבר הוה ילפינן רה"י ורשות הרבים מלפניך בדרך אבל השתא ילפינן מיניה מזומן ושאינו מזומן. וצ"ל דהא נמי אסמכתא בעלמא הוא ואלו לא נאמר קאמר דאלו לא נאמר כי יקרא דילפינן מיניה פרט למזומן הוה ילפינן לה מלפניך בדרך אבל השתא דכתב לן רחמנא כי יקרא ודרשינן מינה פרט למזומן ס"ל לתנא דברייתא דלפניך הדרך אתיא לכדמסיק ש"ס בסמוך לפניך לאתויי שהיו לפניך ומרדו בדרך לכדר' יהודה וכו' דלאו סוגי' הוא למימר דמסתמ' דש"ס אתי לאיפלוגי אברייתא אלא פירושי קמפרש לה. ונראה דרישא דברייתא דקתני יכול יחזור בהרים וגבעות ת"ל כי יקרא נמי אסמכתא בעלמא היא דאין סברא שיתחייב אדם לחזור בהרים לקיים מצות שלוח הקן ותדע דהא בהשבת אבדה נמי כתיב השב תשב שני פעמים וכן גבי פריקה וטעינה דכתיב הקם תקים עזב תעזוב ולא כתב לן קרא שום מיעומא דלא תימא נמי שמחויב האדם לחזר אחד מצות פריקה וטעינה והשבת אבדה אלא ודאי קרא נמי לאו סברא הוא כלל והכי נמי לא איצטריך קרא להכי ולא הוי אלא אסמכתא דגופא דקרא איצטריך להא דדרשינן כי יקרא פרס למזומן דברייתא היא בספרי וליכא מאן דפליג בהכי: הכי גרסינן יוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקנו בספיחים

משה מן התורה מנין בשגם הוא בשר והיו ימיו פאה ועשרים שנה נראה דלכך אמר להם משה לישראל קודם מותו בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבת וה' אמר מלי וגומר דמאי איצטריך ליה להגיד להם מספר שנותיו כמה הם ולא אמר להם סתמא הנני זקנתי לא אוכל עוד וגו' חלא כך חמר להם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום נמצא שהגיע קני למות שכך רמז עלי התורה בשגם הוא בשר והיו ימיו וגומר ואל תאמרו נהי שכבר נשלם מספר שנותי אכתי אפשר שתחיה כמה ימים וחדשים כדי להעבירכם את הירדן לכך תמר להם וה' חפר אני נא תעבור את הירדן הזה ורש"י ז"ל פירש שם וה' אמר אלי לפי שה' חמר חלי ולפי מה שפירש' ניחא דתרי מילי נינהו

אמרי קירי כירי משמע דקירי בקו"ף הוא חדון וכירי בכ"ף הוא עבד וכן משמע מההיא דעירובין דמייתי רש"י ז"ל ובפרק אין מעמידין קאמר נמי מחרי ותלת קיראי שמי לי פי' אדוני' וקשה דבמדר' במדבר רבה פ"ד משמע דכירי בכ"ף הוא אדון דדרוש התם קרא ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' מהו מכרכר שהיה מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומר כירי רם והיינו נוטריקון של מכרכר כנפי מעלה אפר כן משמע דכירי בכ"ף הוא אדון

ת"ש תבנית כל צפור כנף אף על גב דכל צפור כל כנף דפריך מניה בסמוך כתיב ברישא לא פריך מיניה מעיקרא משום דכל כנף משמע ספי טמא וחגבים מריבויא דכל ולא אלים למיפרך מיניה ולהכי פריך נמי מקרא דתהלים כרישא

דף קם שרא יזדווג לה אחרת קודם שלוחיה אכל אחר ששלחה אם באה לידו מותר לזווג לה דאפילו באכילה מותרת דלא אמרה תורה שלח לתקלה. כתבו התוספות ואם תאמר וחיות למה לי וי"ל דרבא ורב נחמן בר יצחק לא פליגי אהדדי ותרי מעוטי חד לדמר וחד לדמר וקשה כיון דמינהו לא פליגי כולהו נמי לא פליגי וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל דכולהו לא פליגי שכתב בפי"א מהלכות טומאת צרעת אין לוקחין שתי הצפרים מצפרי עיר הנדחת ולא מצפרים שהחליפן בע"א ולא מצפרים שהרגו את הנפש