תורת חיים חלק א קסח

וכתב בכסף משנה כם דסבור רבינו דהנך אמוראי לא פליגי לענין דינא ואי תרי מיעוטא איצטריך חד לדרב נחמן בר יצחק וחד לדרבא אם כן הא דרב פפא והא דרבינא מנא לן. לכך נראה דכולהו מטהורות ילפינן להו דטהורות משמע ולא אסורות וכל הנך מילי בכלל אסורות נינהו דהי מינייהו מפקת כיון דכולהו אסורות הן ומשולחת דמצורע קודם שלוחיה נמי אסורה וכן משמע במסכת נגעים פרק י"ד דתנן התם נשפך הדם תמות המשתלחת משמע דשחיטת הציפור קובעת ונאמרה גם המשתלחת עד אחר שלוחיה דלא אמרה תורה שלח לתקלה וחיות וכתב רחמנא אתיא לשום דרשה אי נמי חיות ולא שחוטות כדאיתא בת"כ ומייתי לה הרמב"ן ז"ל בפרשת מצורע ועוד י"ל דחיות איצטריך שחיין ראשי אברים כדאמר לעיל וכן משמע מדברי הרמב"ן ז"ל בפ' מצורע שכתב וכן הזכירו בש"ס בפרק שלוח הקן ושם העלה כי חיות שחיין ראשי אברים שלהן למעוטי מחוסר אבר ודרשו טהורות למעט אסורות כגון צפרי עיר הנדחת ועוף שהרג את הנפש ומחליפן כע"א משמע דס"ל דלפי המסקנא נמי איצסריך חיות להא דבעינן שחיין ראשי אברים אבל תימה דלמה לי קרא להכי תיפוק ליה מהא דתנא דבי רבי ישמעאל דעשה בו מכשיר כמכפר מה מכפר מחוסר אבר אסור אף מכשיר כן וי"ל דמהא דתנא דכי רבי ישמעאל לא שייך למעוטי מחוסר אבר אא"כ אפי' כל מומין נמי וקיימא לן דאין מומין פוסלין אפי' בחטאת העוף ועולת העוף וכ''כ בהדיא רבינו שמשון ז"ל בפרק ארבעה עשר דנגעים

והיכא איתמר דרב כהנא אהא דתניא וכו' וא"ת ואמאי אמר רב כהנא למילתיה אברייתא ולא אמרה אמתני' דטעמא נמי הוי משום תקח לך ולא לכלבך וי"ל דאי לאו ברייתא איכא למימר דטעמא דמתניתין דעוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא דפטור מלשלח משום דמקשינן אפרוחים להם מה עוף סמא לא אף אפרוחים טמאים לא אבל ברייתא קתני אם טרפה חייב בשלוח אפרוחים טרפות פטור מלשלח אלמא ס"ל דלא מקשינן

שני סדרי בצים זו על גב זו מהו פי' רש"י ז"ל אם נתכוין ליטול התחתונים מי הוו אמצעי' חציצה ופטור מלשלח או לא וכ"כ הטור ורבינו נסים ז"ל ותימה דהא תנן לקמן אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב וכיון דחייב לשלח אפילו רוצה להניח את הבנים א"כ כי נתכוין ליטול את התחתונים מאי הוי אכתי חייב לשלח בשביל העליונים דאסור ליטול את האם מעל הבנים אפי' כשמניח את הבנים והתוס' כתבו דקמיבעיא ליה אי מצי ליטול התחתונים קודם שילוח ולפירוש' לא הוי דומיא דשאר בעיי דבכולהו קמיבעיא ליה אי חייב לשלח או ל

יונה על ביצי חסיל מהו מדלא קמיבעיא ליה ביונה על ביצי יונה אחרת משמע דבחד מינא לא קמיבעיא ליה דחייב לשלח וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בסי"ב מה"ש שכתב היתה רובצת על בצים שאינן מינה והן טהורין הרי זה משלח ואם לא שלח אינו לוקה משמע דבחד מינא לוקה ומ"ש הטור בסימן רצ"ב וכן אם האם רובצת על בצים שאינן שלה פטור צ"ל דאיירי שרובצת על בצים של מין אחר

רא על גביהן דומיא דביניהן וכולי לכאורה תימה דמאי איצטריך למימר דאמרינן דומיא איפכא ולא דחי דלא אמרינן דומיא כלל. וי"ל דע"כ צ"ל דעל גביהן דומיא דביניהן קתני דאי לא"ה למה ליה למיתני כלל דעל גביהן חייב לשלח והא קרא בהדיא כתיב והאם רובצת על האפרוחים שלח תשלח ולכך פריך מאי לאו להכי קתני דעל גביהן חייב לשלח לאשמעינן דלא מיחייב כל גביהן אלא בדנגעה בהו דומיא דביניהן אבל רובדי אילן פטור ומשני דאדרבא להכי קתני דעל גביהן חייב לאשמעינן דמחייב על גביהן אפי' בדלא נגעה עלייהו דומיא דביניהן והתוספות כתבו דמשמע הא מן הצד נגעה ואין דבריהם מוכרחים דאיכא למיתר דלא נחית תנא לאשמעינן אלא הך רובא דעל גביהן חייב אע"ג דלא נגעה עלייהו דומיא דביניהן מיהו כלא נגעה כלל נמי מחייב

דף קמא ובצים לאפרוחים פירש רש"י ז"ל ועל כרחך קן מכל מקום לרבות ביצה אחת ואפרוחים וביצה אורחא דקרא הוא למינקט רבים וכה"ג כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה"ש היתה רובצת על אפרוח אחד או על ביצה אחת חייב לשלח המוצא קן על פני המים או על גבי בעלי חיים חייב לשלח לא נאמר אפרוחים או בצים ולא נאמר בכל עץ או על הארץ אלא שדבר הכתוב בהווה צריך לומר דחד מלתא היא ובכסף משנה כתב שם מ"ש רבינו לא נאמר אפרוחים או ביצים איני יודע לו טעם ולפי מה שפירש' ניחא דארישא דמלתא קאי

א"ל שלח אפילו סאה פעמים לכאורה משמע מדכתיב שלח סתמא קאמר הכי ואם כן בכל מה שכתוב בתורה סתמא נמי אמרינן הכי ותימה דמתניתין לא משמע הכי דקתני שלחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב שנאמר הלח השלח מדמייתי' ראיה מקרא דשלח תשלח משמע דמיתור או מלישנא דשלח תשלח דריש הכי ויש לומר דמלישנא דקרא דריש לה מדלא קרינן ליה שלח בשב"א אלא שלח לאו לשון ציווי הוא אלא לשון פעול משמע שמחוייבים לעשותו תמיד כמה וכמה פעמים כדפירש רש"י ז"ל גבי זכור את יום השבת לשון פעול הוא וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת וכו' וכן צריך לומר בפרק אלו מציאות דקתני התם החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה שנאמר השב תשיבם ומפרש בש"ס השב אפי' מאה פעמים וקתני נמי התם פרק וטען אפי' ארבעה וחמשה פעמים חייב שנאמר עזוב תעזוב ומשרש בש"ס נמי הכי וכן הוכח תוכיח פתוח תפתח והיינו משום דכולהו לשון פעול הן

עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה בכסף משנה כתר יש לתמוה דהאי מעיקרא אין כאן אלא לא תעשה בלבד דלא תקח ואם לקחת אין כאן אלא עשה לבד וי"ל דקרא הכי משמע תשלח את האם ולא תקחנה על הכנים וכן פירש"י עשה ולא תעשה תשלח ולא תקח אבל קשה דהיינו לרבי יהודה דאמר מעיקרא משמע אבל לרבנן דסברי דמשלח ואינו לוקה קרא הכי משמע לא תקח האם ואם לקחת שלח וצ"ע ע"כ ונראה דלאו קושיא היא דטעמא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה משום סברא לעבור שתי עבירות כדי לקיים מצוה אחת והכא נמי אי אפשר לקיים גמר עשה דמצורע אא"כ יעבור בלא תעשה ועשה דכשנוטלה עובר בלא תקח וכששוחטה עובר בעשה דשלח תשלח ונהי דלאו בבת אחת קא עבר עלייהו מ"מ כיון דלא מני מקיים גמר עשה אא"כ יעביר בשתים לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה

הניחא למאן דהני קיימו ולא קיימו פירש"י ז"ל דלא מקרי קיימו אא"כ מקיים העשה תוך כדי דיבור אחר שעבר הלאו ובפרק אלו הן הלוקין פי' דקיימו היינו כשמזהירין אותו ס"ד לקיים העשה הוא מקיימו ועיין בערוך ערך קם

שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו דהיינו כדי שיהא מותר לבא עליה דהמקנא לאשתו ונסתרה ואינו יודע אם נטמאה אסורה לו עד שמשקה מים המאררים. ולהכי נקט גדול שלום שבין איש לאשתו רמז לתשמיש המטה כדאיתא בפרק שואל משיב שלום בבית בטל והשתא אתי שפיר דקאמר והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה וכו'

ואי איתא להא דא"ר יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו קרי כאן וכו' תימא כי ליתא לדר"י יוסי בר חנינא נמי תיקשי דהא חצרו של אדם קונה לו מדאורייתא כדאמרינן בפ"ק דבבא מציעא ונהי דלא קני ליה אלא מדעתו מ"מ אמאי חייבות בשילוח והא מיד כשנודע לו שהבצים בשובך קניא ליה חצרו וא"כ קרו כאן כי יקרא פרט למזומן וליכא למימר דלא קרי ליה מדעתו אא"כ ידע בהו מעיקרא כי אתו לחצרו אבל אם נודע לו אחר שבתו לחצרו לאו מדעתו קרי ליה דבפרק השור לא משמע הכי כמ"ש שם ושם מפורש

דף קמב ודלמא מהרהר בע"א הוה דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם וכולי לפ' שהאדם נצטוה שלא יעלה על לבו מחשבת ע"א כמו שכתוב אנכי ה' אלהיך וגומר לכך הקב"ה מצרפה למעשה אבל בשאר עבירות לא נצטוה האדם על המחשבה אלא על המעשה לכך אין הקב"ה מצרף בהו מחשבה למעשה אע"ג דבשאר עבירות נמי איסורא איכא דהרהורי עבירה קשין מעבירה מ"מ לא נצטווה על כך כמו בעכו"ם. ונראה דכיון דמחשבת עכו"ם הקב"ה מצרפה למעשה אתי שפיר דבכולהו ארורים דבפרשת כי תבא כתיב בהו לשון הוה ארור מקלה אביו ארור מסיג גבול ארור משגה עור וכן כולהו ולא כתיב בהו אשר יקלה אביו אשר יסיג גבול וגבי עכו"ם כתיב לשון עתיד ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ולא כתיב אשר עושה פסל ומסכה אלא רפז הכתוב דאע"ג דעדיין לא עשאה משעה שהעלה במחשבתו לעשותה קם ליה בארור לכך כתיב אשר ועשה דמשמע אע"ג דלא עשאה עדיין לפי שהוא ית' מצרף בה מחשבה למעשה

למען ייטב לך בעולם שכולו טוב ולקמן יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך דתחיית המתים כולו טוב הוא שלא יהיה בזמן ההוא לא היזק ולא יסורין אלא טובה וכולו ארוך הוא דמתים שעתיד הקב"ה להחיותן יחיו לעולם ולא ימותו כדאיתא בפרק חלק תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותו אינן חוזרין לעפרן שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימין ומשום דמתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן יחיו בארץ ישראל ובירושלים שנאמר נותן נשמה לעם עליה ושפה יהיו קיימים לעולמי עולמים לכך כתיב לפען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך

הדרן עלך שלוח הקן וסליקא לה מסכת חולין