תורת חיים חלק א קסה

כהונה אפילו בדיני שמים נמי לא מחייב וכ"כ רבינו נסים ז"ל מיהו הרא"ש ז"ל פסק כלישנא בתרא וכתב דברייתא דר' יהודה בן בתירא מסייע ללישנא בתרא וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מבכורים דס"ל כלישנא בתרא

דף קלא שאני התם דקא משתרשי ליה כתבו התוספות דמהנות כהונה שאני דלא משתרשי ליה כשאכלן דאפשר שהיה מתענה ולפירושם נקט דוקא רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן אבל מכרן חייב כיון דקא משתרשי ליה וקשה דהרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות בכורים כתב המתנות אסור לישראל לאוכלן עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע אלמא דבמכרן נמי פטור ושמא הרמב"ם ז"ל מפרש כפי' רבינו נסים ז"ל שכל שנתכוין ליקח מתנות כהונה לעצמו ושנה אתן בצביעה או אכלן או מכרן שוב אינו משלם אע"ג דמשתרשי ליה שהרי הפקיע מצותו וחיוב ממון אין בהן אבל אנסו את גרנו בתוכו כיון שלא הפקיע הוא מצותו ומשתרשי ליה עדיין מצותו עליו דמה לי הן מה לי דפיהן

הא מלוי לכהן מוציאין מדקתני לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי דייק דהוה ליה למיתני אין מוציאין אותו לא מכהן ולא מלוי דומיא דרישא דקתני ואפילו עני שבישראל מוציא אותו מידו ולא קתני דמוציאין מעני לעני אלא ודאי דיוקא אשמעינן דדוקא מכהן לכהן ומלוי ללוי דשוין הן לכך אין מוציאין מזה לזה וכל שכן מכהן ללוי דגרע מיניה אבל מלוי לכהן כיון דקדושת כהן עדיפא מד וי מוציאין

דף קלב חרבו אסור כחלב בהמה פירש"י ז"ל דאזלינן לחומרא בכולהו לא ידענא מאי חומרא דכיון דרבנן אית להו שה ואפי' מקצת שה א"כ חייב בחצי מתנות מדינא ודמו חייב לכסות וחלבו נמי אסור מדינא דלא שייך למימר חצי חלבו אסור וחציו מותר וכן בכיסוי

וחייב בזרוע ולחיים וקבה כתבו התוספות הא דלא קתני הנך תרתי דשוה לבהמה ביחד משום דניחא ליה למיתני דם וחלב בזה אחר זה שסמוכין בכל מקים וקשה דא"כ ליתני איפכא כוי יש בו דרכים שוה לחיה ויש בו דרכים צוה לבהמה כו' כיצד דמו חייב לכסות כדם החיה וחלבו אסור כחלב בהמה וחייב בזרוע ולחיים וקבה כבהמה, ובלאו הכי דבריהם תמוהים דבפרק שני דבכורים קתני להו בהדיא כסדר זה דתנן התם כוי יש בו דרכים שוה לחיה וכולי כיצד שוה לבהמה חלבו אסור כחלב בהמה וחייב בזרוע ולחיים וקבה. וליכא למימר דהא דהכא ברייתא היא ולאו היינו מתניחין דהתם דא"כ אמאי פריך מברייתא ולא פריך ממתניתין דהתם

ואם איתא חייב בחצי מתנות מיבעי ליה דלא תימא חייב בכולהו מתנות כבהמה כיון דתני להו בדרכים שהוא שוה לבהמה

הוי אומר אפילו טבח כהן במשמע פירש"י ז"ל אפילו כהן שנעשה טבח למכור אבל בהמה שהוא שורט לצרכו פטור כבר הקשו התוספות על פירושו ובלאו הכי נמי דבריו תמוהים דאם כן תיקשי מתניתין אדרבא דקתני מחניתין והמשתתף עמהן צריך שירשום אלמא דכהן שנעשה טבח למכור פטור דמתניתין בטבח כהן איירי דלכך צריך לרשום וליכא למימר דרבא מפרש מתני' בשתים ושלש שבתות ראשונות דא"כ הוה ליה לפרש בהדיא דמוקי לה מתניתין בהכי דהא אכתי לא ידעינן שיש לחלק בין שתים ושלש שבתות לבתר הכי לכך צריך לומר כמ"ש התוס' דאפי' טבח כהן כשורט בהמת ישראל קאמר מיהו מה שכתבו התוס' דמדרבנן גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפי' הבהמה שלו שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם קשה דא"כ אמאי גזרו בטבח כהן כששוחט לבדו לא הוה להו למיגזר אלא כשמשתתף עם טבחי ישראל אבל בשוחט לבדו ומוכר כיון דפטור מדאורייתא אמאי גזרו עליו ושמא חששו שלא נשתתפו עמו בצנעא והוא ימכור

ולית הלכתא כוותיה דלא דמיא לטבל דלא מינכרא אבל מתנות כיון דמינכרי כמאן דמפרשי דמי: דף קלג ונתן ולא שיפול מעצמו ברייתא היא ורב אלפס ז"ל גריס בהדיא כיון דשמענא להא דתני' ולא שיטול מעצמו

ויטו אחרי הבצע ר"מ אומר חלקם שאלו בפיהם דבצע היינו ממון של עצמו כמו שונאי בזע שפירש"י ז"ל ששונאים את ממונם וזהו שאמר הכתוב ויטו אחרי הבצע שנטו אחר ממון שלהן ששאלו אותו בפיהם דאף ע"ג דממונם וחלקם הוא לא יפה עשו ששאלו אוחו בפיהם

ולפרום ידיה אנסי ליה עידניה הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות בכורים כתב הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים נוטלין ואם היה כהן צנוע במקום שאין מכירין אותו שהוא כהן הרי זה נוטל כדי שיודע לכל שהוא כהן וכ"כ הטור סימן ס"א ותימא כיון דצנוע הוא אמאי נוטל לפרוס ידיה וידעו הכל שהוא כהן וי"ל דאביי שאני שכבר היה מוחזק שם בכהן ולא נטל אלא כדי שלא ישתכח הדבר לכך הוי סגי ליה כשיפרוש ידיו לדוכן כל השנה אע"ג שאין הכל רואין כשפורש ידיו דכמה בתי כנסיות יש בעיר מ"מ כיון שכבר היה מוחזק שם בכהן אם היה פורש ידיו כל השנה אין הדבר בא לידי שכחה אבל כהן הבא למקום שאין מכירין אותו שהוא כהן לא סגי ליה בהכי כיון שאין הכל רואין אותו כשפורש ידיו לכך שרי ליה ליטול מתנות בבית המטבחיים אשר שם מתאספין כל בני העיר לקנות בשר ויראו הכל שהוא כהן וזהו שדקדק הרמב"ם ז"ל וכתב כדי שיודע לכל שהוא כהן

א"ל רבא לשמעיה זכי לן מתנתא מדברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות בכורים משמע דסבירא ליה דשמעיה דרבא כהן הוה ולדידיה הוה אמר ליה זכי לן מתנתא לפי שבעל הבית היה רוצה להאכיל המתנות לשמעיה דרבא ולפירושו ניחא טפי הא דאמר בסמוך שמעי' בעל כרחיה מזכי פירש"י ז"ל ואף על גב דרבא נמי כהן הוה כדקיימא לן דמבני עלי אתא ר"ל דבפרק קמא דראש השנה ובפרק מצות חליצה איתא רבא ואביי תרוייהו מדבית עלי קאתו רבא דעסיק בתורה חיי ארבעין שנין אביי דעסיק בתורה ובגמילות חסדים חיי שיתין שנין ודבריו תמוהים דהתם רבה גרסינן ולא רבא דלאו אורחא דש"ס להקדים רבא לפני אביי וכ"כ התוספות שם דרבה גרסינן התם דרבא לאו כהן הוה כדמוכח רכא ורש"י ו"ל כתב בפ"ק דר"ה דשמא אמו מדבית עלי היתה ותימא דהא ע"כ אי אפשר למיגרס התם רבא דבפרק שלשה שאכלו קאמר אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה אמר להו רבה למי מברכין אמרי ליה לרחמנא ורחמנא היכי יתיב רבא אחוי לשמי טללא אביי נפק לרבא ואחוי כלפי שמיא משמע דבההיא שעתא תרוייהו קטנים היו ובפרק אף על פי קאמר חומה דביתהו דאביי אתיא לקמיה דרבא אמרה ליה פסוק לי חמרא וכו' והתם רבא הוה דקא תבעה לה לבת רב חשדא אלמא דרבא חיה בתר דמית אביי ואי גרסינן רבא חיה ארבעין שנין אם כן בשעה שנולד רבא היה אביי לכל הפחות בר עשרין שנין ואם כן מאי רבותי' דנפיק לברא ואחוי כלפי שמיא כיון דגדול יותר מעשרים שנה הוה

תאכלהו אש לא נופח ונראה דהיינו יסוד האש שהוא הגיהנם כפו שכתב הראב"ד ז"ל בהקדמתו לספר יצירה שנשמותיהן של רשעים לאחר מיתתן נדבקות באש היסודי דלהכי כתיב ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע לפי שאש היסודי הולך וסובב תמיד עם הגלגל כדמות כף הקלע עד כאן ונראה דלהכי קרי לה אש שאינה צריכה ניפוח דכיון שהולך וסובב תמיד מתלהב האש מעצמו ואין צריך ניפוח

איבעית אימא סתם עכו"ם מפעא פעי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות בכורים כתב המשתתף עם העכו"ם אינו צריך לרשום שסתם עכו"ם מרבה דברים ומודיע לכל שהיא שותף ואע"פ שאינו עמו בשעת מכירה וכתב בב"י דס"נ דהא דמשני סתם עכו"ם מפעא פעי לא בדיתיב אמשחתא היא אלא אסי' כשהוא חוץ למטבתיי' מודיע לכל שהוא שותף ומשום הכי תניא דהמשתתף עם העכו"ם אינו צריך לרשום ומתני' דקתני המשתתף עמהם צריך לרשום אכהן דוקא קאי ולא עכו"ם ומאי עמהם עם כהנים דעלמא עכ"ל. ונראה דפי' הרמב"ם ז"ל נכון הוא דיפירושו ניחא דקאמר איבעית אימא סתם עכו"ם כו' משום דנראה דוחק לאוקמי ברייתא בדיתיב אכספת' דוקא כיון דסתמא קתני לכך קאמר א"א סתם עכו"ם מפעא פעי ואפי' לא בבית המטבחיים כלל אין צריך לרשום אבל לפירש"י ז"ל קשה קצת מאי אי בעית אימא דקאמר דמה לי דיתיב אכספת' מה לי דיתיב אמסחת' הא תרוייהו שינויי דחיקי נינהו ואתי נמי שפיר לפירוש הרמב"ם ז"ל הא דדייק מעיקרא וקאמר ואפי' עם העכו"ם ורמינהו ולא פריך בפשיטות והמשתתף עמהם צריך לרשום ורמינהו וכו' משום דהמקשה ידע דאיכא למימר דהמשתתף עמהם אכהן לחודא קאי אלא דלא אסיק אדעתיה שיש לחלק בין כהן לעכו"ם לכך קמתמה וקאמר ואפילו עם העכו"ם כיון דאין שום סברא לחלק ביניהם ורמינהו וכו' והוא הדין דהוה מצי לאקשויי אברייתא גופא מאי שנא עכו"ם מכהן אלא דאלים ספי למירמי ברייתא אמתניתין ומוקי לה ברייתא מעיקרא בשינויא דחיקא בדיתיב אכספת' דוקא ומסיק דיש לחלק בין כהן לעכו"ם דסתם עכו"ם מפעא פעי וא"כ מתניתין לאו אפילו עם המכו"ם קאמר דצריך לרשום כדקסלקא דעתך אלא בכהן לחוד איירי ובש"ע סי' ס"א פסק כפירש"י ז"ל ולא מייתי דעת הרמב"ם ז"ל כלל ונראה דדבריו נכונים כדפי' ועוד דנראה דוחק לומר דכהן צנוע הוא וסומך על השבח ושותק דמסתמא לכך יתיב אמסחתא כדי לסייעו במכירתו כמו עכו"ם. מיהו בערוך כתב סתם עכו"ם מפעא פעי פי' צועק אל תשקול בהכרעה וזה לא שייך בכהן

דף קלד ורמינהו חורי הנמלים וכו' כתבו התוספות דמדרבנן נמי פריך וכו' הוצרכו לכתוב כן מדפריך בתר הכי והא טעמא קאמר ואי רבנן לא סבירא להו האי טעמא אם כן מאי פריך דלמא מתניתין נמי לית להו האי טעמא מיהו קשה כיון דמדרבנן נמי פריך א"כ האי משני ליה בלשון יחיד אני שונה אותה כי שנאה בלשון יחיד מאי הוי אכתי תיקשי מרבנן ודוחק לומר דהא דקאמר בלשון יחיד אני שונה אותו קאי נמי אמילתא דרבנן ונראה לפרש דרבנן ואית להו העליונים לעניים והתחתונים של בעל הבית לאו ספוקי מספקא להו אלא סבירא להו דעליונים ודאי של עניים הן והתחתונים ודאי של בעל הבית הן כמ"ש רבינו שמשון ז"ל בפי' המשנה פ"ד דפאה דרבנן סבירא להו דיש לברר הדבר כדמפרש בירושלמי רבי יהודה בשם שמואל העליונים לעניים בלבנים והתחתונים לבעל הבית בירוקים שכשהתבואה יבשה ומתלבנות קוצרים אותה וטעמא דרבי מאיר מפרש שם משום דאי אפשר לגורן בלא ירוקים. וכיון דלרבנן עליונים ודאי של עניים ותחתונים ודאי של בעל הבית ליכא למשמע מנייהו מידי לא תיובתא א ולא סייעתא דכיון דמדרישא איכא למידק סייעתא ומסיפא איכא למידק תיובתא לא שמעינן מינייהו מידי לכך פריך שפיר מדרבי מאיר דאמר בהדיא ספק לקט לקט ואיכא למימר דרבנן נמי אית להו הכי דדיוקא דסיפא עיקר דכל כמה דאיכא למימר דלא פליגי עדיף טפי והשיב בלשון יחיד אני שונה אותה ומדרבנן נמי לא קשיא דאיכא למימר דדיוקא דרישא עיקר ופריך והא טעמא קאמר ואיכא למימר דרבנן נמי אית להו האי טעמא דדיוקא דסיפא עיקר כדפירש'

דאמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב עני ורש הצדיקו נראה דטעות נפל בספרים והכי איתא בירושלמי מניין שספק לקט לקט ר' שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן אמר עני ורש הצדיקו הצדיקוהו במתנותיו ריש לקיש אמר בשם בר קפרא לא תטה משפט אביונך בריבו אין אתה מטהו אבל אתה מטהו במתנותיו

והיכי עביד הכי והכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו משמע דלא פריך אלא בשום דקדים רבי אסי ונטלן מעצמו אבל אי הוי יהיב ליה וקבלן שפיר דמי וקשה דהא אכתי הוה מצי לאקשויי מהא דתניא הצנועין מושכין ידיהן והגרגרנים נוסלין כדאמר לעיל. והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות בכורים כתב לא יחטוף הכהן המתנות ולא ישאל בפיו אא"כ נותנין לו בכבוד נוטל ובזמן שהם רבית בבית המטבחיים הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים נוטלין וכ"כ הטור בסימן ס"א ובש"ע שם מדכתבו ובזמן שהן רבים בבית המטבחיים הצנועין מושכין ידיהם משפע דדוקא בכי האי גונא שיש שם רבים במטבחיים לכך מיחזי כגרגרן וכן