תורת חיים חלק א קסד

דרבא אלא משום דאיכא למימר דאיש בצוארו פותח טפח קאי ולא בא לחלוק אלא דלא חשיב לשקוף אהל ורואין אצואר כלב קאי כמו שכתבו התוספות אלא דלישנא דרואין ניחא טפי לאוקמי אטומאה כיון דצואר כלב מונח לקמן ולכך קאמר מאי לאו אאין בצוארו פותח טפח קאי דהכי משמע שפיר לישנא דרואין ומשני רבא דקאי איש בצוארו פותח טפח ושייך נמי שפיר לישנא דרואין את חלל הטומאה קאמר מיהו ממה שכתבו התוספות אמר רבא ה"ק וכו' לא הוה מצי למימר דאיש בצוארו כו' לא משמע כן דאם כן לא הוה להו למיכתב דל"ה מצי למימר אלא ולא הוה ניחא ליה למימר וכו':

הטמאים לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ תימא דקולית השרץ נקובה יליף לה בסמוך מהנוגע יטמא את שאפשר ליגע וכו' ועוד דמה ענין קולית השרץ לביצת השרץ דיליף להו מחד קרא דביצת השרץ היא גופא אתי לאשמעינן וקולית השרץ משום שומר הוא ובת"כ לא גריס קולית השרץ אלא הטמאים לרבות ביצת השרץ וקליפת השרץ:

ומאחר דשויתיה ליה מקום טומאה מה לי הכא מה לי הכא תימה דאם כן על הארץ דכתב רחמנא למה לי לא ליכתוב אלא בשרץ השורץ בשרץ לאתויי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה השורץ למידרש מיניה כל מקום ששורץ וממילא הוה שמעינן דעכבר שבים טהור דמה חולדה מין הגדל על הארץ וכו' דלהכי איצטריך למיכתב השורץ למידרש מקום ששורץ דלא תימא ירד לים לא יטמא כיון דים מקום טהרה הוא דאי אמרת עכבר שבים טמא דמה חולדה כל ששמה חולדה אם כן השורץ למה לי לאשמעינן דירד לים יטמא פשיטא כיון דים מקום טומאה הוא מה לי הכא מה לי הכא ועוד קשה למה לי קרא דבשרץ דכיון דאיכא לאקושי לקול' ולחומרא לחומרא מקשינן דהא לעיל אי לאו על הארץ למעוטי עכבר שבים הוה אזלינן לחומרא כמ"ש התוספות. ועוד קשה דמאי פריך ההוא מרבנן לרבא אימא השורץ כל שהוא שורץ ואפילו עכבר שבים וכו' האיך אפשר לומר כן דאם כן השור' למה לי תיפוק ליה דלחומרא מקשינן וליכא למימר דאיצטריך השורץ דלא תימא על הארץ אתי למעוטי עכבר שבים דהא איכא לאוקמי על הארץ למעוטי ירד לים דלא יטמא וכיון דאיכא לאוקמי קרא למילתא אחריתי מוקמינן ליה וילפינן שפיר מחולדה כדמשמע לעיל דבעי למימר דהשורץ אתי למעוטי עכבר שחציו בשר וקאמר ודין הוא דלא נמעטיה דילפינן לה מחולדה מה חולדה כל ששמה חולדה כו' ולא אמרינן דקרא אחי לאפוקי דלא תילף מדינה אלא ודאי כל מה דאיכא לאוקמי קרא למילתא אחריתי מוקמינן ליה וילפינן שפיר מדינ'. ע"כ נראה דאי לא כתיב שום קרא לא הוה ידעינן מידי דמחולדה לא מצינן למילף לא טומאה ולא טהרה דכיון דאיכא למילף הכי ואיכא למילף הכי לא שייך למילף מינה כלל והיינו הא דקאמר ברייתא ת"ל על הארץ דכיון דאיכא למילף הכי ואיכא למילף הכי ליכא למילף מחולדה מידי לא קולא ולא חומרא לכך כתב לן על הארץ להוציא עכבר שבים והיינו נמי דקאמר ת"ל בשרץ דכיון דאיכא למילף הכי והכי לא שייך למילף מידי מחולדה לכך אתי קרא דבשרץ לאחויי עכבר שחציו בשר והשתא ניחא דאיצטריך קרא למיכתב על הארץ דאי לאו על האר' הוה דרשינן קרא דהשור' לכל שהוא שור' לרבות עכבר שבים כיון דמחולדה ליכא למילף לא קולא ולא חומרא:

יש לך בריות גדלות ביבשה ויש לך בריות גדלות בים הנך נגד ארבע יסודות יסוד העפר ויסוד המים יסוד הרוח ויסוד האש:

תניא נמי הכי האבר והבשר המדולדלין נקט בשר אף על גב דבשר כי יפול נמי אינו טמא לאשמעינן דדוקא טומאת נבלות אבל טומאת אוכלין מטמא:

מסייע ליה רב חייא בר אשי לא מייתי ליה סייעתא אגופא דדינא אלא אהא דקאמר דיש דבר דהוה כתלוש ולא הוה כתלוש לכל מילי אבל אגופא דדינא ליכא סייעתא דדלמא צמקו לא הוה כמדולדלין ולכך קבעי בתר הכי לימא מסייע ליה אע"ג דכבר מייתי ליה סייעתא דה"ק לימא מסייע ליה נמי אגופא דדינא דקתני נמי ירקות שצמקו וכו':

קצצן ויבשן סלקא דעתך עץ בעלמא הוא אומר רבי יצחק וכו' איצטריך לאחויי הא דרבי יצחק דלא תימא ירקות שצמקו לאו עץ בעלמא נינהו ולכך קתני דכל זמן שהן באביהן אין מטמאין סומאת אוכלין דכמחוברין דמו אלא אם כן קצצן תחילה ולהכי מייתי דר' יצחק דאמר עץ בעלמא הוא ונראה דר' יצחק דייק ליה הכי מדקתני כגון הכרוב והדלעת ולא קתני סתמא ירקות שצמקו באביהן אין מטמאין טומאת אוכלין לכך משמע ליה דדוקא הנך משום דעץ בעלמא נינהו. מיהו ש"ס ניחא ליה לאתויי מדר' יצחק דאמר הכי בהדיא דאלו ברייתא איכא למידחי ולמימר דאורחא דמילתא קתני דהנך אורחייהו להתייבש באביהן. ותימא דמאי דייק ש"ס דקאמר טעמא דכרוב ודלעת הוא כיון דיבשן לאו בני אכילה נינהו וכו' ופירש"י ז"ל דדייק הכי משום דהיא גופא לא איצטריך דעץ לא יטמא מנ"ל למידק הכי דלמא היא גופא אתי לאשמעינן דכרוב ודלעת כעץ בעלמא נינהו אין מטמאין טומאת אוכלין דלא תימא אף על גב דיבשו בני אכילה נינהו. לכך נראה דמדקתני באביהן דייק דכיון דטעמא דאין מטמאין טומאת רוכלין משום דעץ בעלמא נינהו אם כן מאי איריא שהן מחוברין באביהן הא בתלושין נמי מטמאין ואם כן הוה ליה למיתני תתמא ירקות שצמקו כגון הכרוב וכו' אלא ודאי דיוקא אתי לאשמעינן דטעמא דכרוב ודלעת דכיון דיבשו לאו בני אכילה נינהו הא שאר פירות אפ לו יבשו באביהן מטמאין והיכי דמי אי דיבשו הן ועוקציהן פשיטא ולא איצטריך דיוקא:

יבשו הרי הן כמחוברין פירש רש"י ז"ל יבשו פירות האילן שלא נפשח ולא משמע כן דאם כן ברישא נמי הוה ליה למיתני פירות אילן שנפשח וכו' דהשתא פתח באילן וסיים בפירות לכך נראה דוי"ו דיבשו יתירה היא וצריך להיות יבש וקאי ארישא דקתני אילן שנפשח ובו פירות וכו' וקאמר יבש פיר' אילן שיבש ובו פירות הרי הן כמחוברין וכיון דיבש האילן יבשו נמי הפירות דאין הפירות יונקין אלא מן האילן לכך פריך מיניה וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות מומאת אוכלין שכתב אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין. והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב שם וכן אם יבש האילן אין דבר זה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בגמרא דחולין ולפי מה שפי' ניחא דהרמב"ם ז"ל היה גורס יבש ואאילן דרישא קאי וע"כ צ"ל כדפי' מיהו מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' שמיני מהלכות שבת לא משמע כן שכתב שם תאנים שיבשו באביהן וכן אילן שיבשו ופירותיו בו התולש מהן בשבת חייב אע"פ שהן כעקורין לענין טומאה:

דף קכח ואמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה פירש רש"י ז"ל כאן החליף רבי מאיר שיטתו אבל אין לפרש שהשיטה נחלפת וצריך להיות רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול וקטן עולה וכו' כמשנה טבול יום דבפרק המוצא תפילין משני נמי ר' יוחנן מוחלפת השיטה ושם לא שייך לפרש כן:

בהמה בחייה מהו שתעשה יד לאבר פירש"י ז"ל מי אמרינן כיון דבעלי חיים לא מקבלי טומאה יד נמי לא הוה או דלמא וכו' ולפי' קשה דהא כל ידות שבעולם נמי לא מקבלי טימאה כמ"ש התוספות וכן קשה בסמוך גבי משתחוה לחצי דלעת לפירוש ראשון שפירש"י ז"ל ומה שתירצו התוסחות נראה קצת דוחק לכך נראה דקא מיבעיא ליה דלמא לית ליה לר"מ דבהמה שלמה נעשית יד לאבר אחר אלא במתה דלא חשיבא כולי האי ועוד דעבידא לטלטולי ונמצא שהאבר מיטלטל על ידים והויא כמו יד אבל בחייה דחשיבה ולא עבידא לטלטולי לא או דלמא לא שנא ולפי זה לאי דוקא אטומאה קמיבעיא אלא אהכשר נמי קמיבעיא ליה וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין שכתב נשחטה הבהמה הוכשרה בשחיטה שהבהמה כולה כמו יד לאבר זה ויש בדבר זה ספק אם תהיה הבהמה בחייה כמו יד לאבר או בשר המדולדלין בה. וכן יש לפרש כולהו בעי' דבסמוך גבי קישות ודלעת ואילן ואבן שבקיר בכולהו קמיבעי' להו מי אמרינן כיון דמחוברין הן ולא עבידי לטלטולי על ידיהן אין להן תורת יד או דלמא לא שנא ולפי זה בדלעת מחוברת איירי והא דלא נקט המשתחוה לחצי אילן יש לימר דדלעת לרבותא נקט אף על גב דסופא ליתלש אפ"ה קמיבעיא ליה אי הוה יד ואדרבה מה פירש רש"י ז"ל והתוספות דדוקא לר' שמעון קמיבעיא ליה דאמר אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וכו' נראה דוחק מדקא בעי סתמא משמע דקאי אליבא דכולי עלמא ועוד דלא קיימי לן בהא כר' שמעון ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות ע"א משמע דאיירי בדלעת תלושה וקמיבעיא ליה לענין איסור שכתב שם חתך דלעת וכיוצא בה והשתחוה לה אסרה השתחוה לחצי דלעת וחצי האחר מעורה כו הרי זה אסור מספק שמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד:

דף קכט רבי שמעון ארישא קאי האבר והבשר המדולדלין כו' לכך בעי למימר דר"ש פליג ארישא אף על גב דדוחק הוא משום דבתוספתא סוף פרק שמיני פליג בהדיא ארישא דאיתא התם האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין ר"ש אומר אין מטמאין טומאת אוכלין:

אמר לו רבי יהושע מן החי ולא מן המת פירש"י ז"ל וכי מפני ששמעת מן החי סבור אתה לומר מן החי דוקא ולא מת בתמיה וקשה לפי מה דהשיב לו ר' אליעזר כך שמעתי היה ליה לפרש דבריו ולמימר כך שמעתי מן החי ולא מן המת דהשתא עיקר חסר לכך נראה דרבי אליעזר אמר שמעתי שאבר מן החי מטמא וקאמר לו ר' יהושע מן החי ולא מן המת כלו' וכי שמעת בפירוש מן החי ולא מן המת והלא לא שמעת אלא מן החי ואם כן קל וחומר ומאי חי וכו' והשיב לו רבי אליעזר כך שמעתי כמו שאמרת מן החי ולא מן המת הזרוע והלחיים פרק עשירי דף קל זה אין מידי אחרינא לא כתבו התוספות תימא דקאי במתנות וממעט חזק ושוק אדרבא הוה ליה למעוטי כו' לא ידענא מאי קושיא דוזה לאו אחולין קאי למידק מיניה זה דהיינו חולין אין מוקדשין לה אלא אזרוע ולחיים וקבה דכתיב בתריה קאי דמשמע זה דהיינו זרוע ולחיים וקבה אין חזק ושוק לא והכי נמי דריש מיניה בסמוך דחזה ושוק לאו דין הוא משום דזה יהיה משפט משמע דוקא מתנות דקאי עליה הוה דין ולא חזה ושוק:

ואיבעית אימא משום דה"ל ממון שאין לו תובעין כתבו התוספות דלהאי לישנא איייתר וזה לכדאמר לקמן זה דין ואין חזה ושוק דין וללישנ' קמא איכא למימר דתרתי שמעינן מינה ודריש מדכתבוה אצל משפט דמשמע זה משפט וכולי וזה נראה דוחק ועוד דא"כ אימא כולה להכי הוא דאתא לכך נראה דלישנא קמא ס"ל דעיקר קרא איצטריך לכדרב חסדא והא דדריש בסמוך זה דין ואין חזה ושוק דין אסמכתא בעלמא הוא דלא איצטריך קרא להכי דכיון דחזה ושוק אינו אלא לאותו בית אב כי קדם כהן אחר שאינו מאותו בית אב וזוכה בהן מאי הוי גזל גמור הוא ונראה דלעיל נמי דיליף מוזה דחולין אינן חייבין בחזה ושוק אסמכתא בעלמא הוא דודאי ידע ש"ס דלא איצטריך קרא להכי כיון דלא שייך בהו תנופה כדמסיק ולישנא בתרא ס"ל דהא דדרשינן זה דין ואין חזה ושוק דין דרשה גמורה היא וקצת נראה דש"ס ס"ל דלישנא קמא עיקר מדקאמר אלא זה למה לי לכדרב חסדא ולא קאמר לכדתניא רבי יהודא בן בתירא אומר וכולי משמע דס"ל דהא דרבי יהודא בן בתירא אסמכתא בעלמא היא דלא איצטריך קרא להכי כדפי' ולפי זה המזיק מתנות