תורת חיים חלק א קסג

במוקדשין אמאי מטמא וכולי מכל מקום קשיא דמאי ס"ד דקאמר ואי מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ כו'. וע"ק כי פריך בסמוך ומאי קמ"ל הוה ליה לשנויי רישא קמ"ל דמוח מבפנים וכולי ומאי איצטריך למימר דמילי מילי קמ''ל. ועוד מדנקט ש"ם לישנא הא לא קשיא וכולי משמע דלאו דוחקא הוא לאוקמי מתני' בהכי משום דלאו חרי טעמי נינהו דאף על גב דרישא איירי בדליכא כזית מכל מקום כיון דכי איכא כזית נמי דינא הכי לא הוה תרי טעמי ואם כן אמאי דחיק רבי יוחנן ומפרש מאי נוגע מאהיל ולא מוקי לה באוקימתא קמייתא ועוד דבסמוך קאמר רבי יוחנן מאי נוגע דקתני מאהיל וכתבו התוספות וקמ"ל דמגע היינו מאהיל ומצטרפין ותימא דא"כ ליתני כזית מן המת הנונע בו טמא ואנא ידענא דהנוגע היינו מאהיל ומה שתירצו התוספות דלא הוה שמעינן ליה מהכא אלא משום דקיימא לן וכולי דוחק הוא דכי לא הוה שמעינן ליה אלא מהא דקיימא לן וכולי הוה הא קיימא לן מעליא הוא וליכא מאן דלא ידע ליה. ועוד דבלאו ק"ל נמי הוה דייקינן מאי קמ"ל פשיטא דהנוגע בכזית מן המת שהוא טמא אלא ודאי נוגע היינו מאהיל ואתי לאשמעינן דמצטרפין. ועוד כיון דמתני' לא אתי לאשמעינן אלא הא דנוגע היינו מאהיל ומצסרפין א"כ רבי אבין דקאמר אף אנן נמי תנינא ומייתי סייעתא אדרבא הוה ליה לאקשויי מינה ולמימר מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא וכן קשה לדרב' דאמר לקמן דאפילו למעלה מטפח נמי אהל נגיעה הוא ולדידיה שפיר מיתוקמא מתני' כר"י ור' יוסי היא וצריך נמי לומר דמתניתין אשמעינן דנוגע היינו מאהיל ומצטרפין ואם כן תיקשי מאי קמ"ל דמצטרפין תנינא חדא זימנא הנוגע בכחצי זית ומאהיל על חצי זית וכולי ועוד תימה לאביי דאמר לקמן למטה מטפח אהל נגיעה אם כן לדידיה לא מיתוקמא מתני' כר"י כמ"ש רש"י ז"ל והתוספות דכיון דלא מיקרי מאהיל נוגע אלא למטה מטפח דהוה כנגיעה אכתי הדר דוקיין קמא לדוכתיה נוגע אין אבל מאהיל אהל גרידא למעלה מטפח לא ואי דאיכא כזית באהל נמי ליטמא ומ"ש רש"י ז"ל והתוספות דאין הכי נמי לא מייתי ראיה אלא אליבא דרבא דוחק הוא דמשמע דאביי נמי מהדר לאוקמי הא דר"י ועוד דאפילו אליבא דרבא לא מיתוקמא שפיר הא דר"י דאכתי איכא למידק נוגע אין אבל מאהיל אהל גרידא בהשכמה לא ואי דאיכא כזית וכול' ומה שכתבו התוספות בזה נראה קצת דוחק ע"כ נראה לפרש דהנוגע בהן בין סתומים בין נקובים דקתני מתני' אקולית המת משנה דלא צריכא היא דמי לא ידעינן דהנוגע בעצם המת דטמא היא והא קרא בהדיא כתיב הנוגע בעצם אדם לכך דייק ש"ס נוגע אין אבל מאהיל א כלומר דלגופיה ודאי לא איצטריך ולא אתי לאשמעינן אלא דיוקא דדוקא נוגע אין אבל מאהיל לא וקא שקיל ש"ס וטרי היכי דמי דמאהיל לא דבדליכא כזית בשר ליכא לאוקמי דאם כן מאהיל נמי פשיטא דלא ואי דאיכא כזית בשר אם כן באהל נמי ליטמא וכי משני דליכא כזית בשר קאמר אם כן צ"ל דאיכא כזית מוח מבפנים דאי לאו הכי מאהיל מי פשיטא דלא ואי בדאיכא כזית מוח מבפנים מאהיל אמאי לא וכי משני דליכא כזית מוח משמע ליה דמוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ דאי לאו הכי מאהיל נמי פשיטא דלא לכך קאמר ואי מוח מבשנים מעלה ארוכה מבחוץ אבר מעלמא הוא כי' ומשני רב יהודה זאת אומרת וכולי כלומר מהך מתני' שמעינן לה להך מילתא דאינו מעלה ארוכה ואי לאו מתני' ה"א דמוח מעלה ארוכה ואפי' מאהיל נמי קמ"ל נוגע אין אבל מאהיל לא. וקא שקיל וטרי ש"ס להך אוקימתא מאי קמ"ל משום דלרבי יוחנן דמוקי לה בדאיכא כזית ומאי נוגע דקתני מאהיל אתי שפיר דקתני מתני' דבר והיפוכו ורישא וסיפא בחד מלתא אשמעינן רישא אשמעינן דהנוגע בקולית המת דהיינו מאהיל בין נקוב בין סתום טמא אע"ג דהעצם מפסיק טומאה בוקעת ועולה ולאפוקי מדרבי יוסי דלית ליה בוקעת ועולה וסיפא אשמעינן דקולית נבלה ושרץ אין מטמאין אלא בנקובים אבל בסתומים לא לאפוקי מקולית המת דרישא נמצא דרישא וסיפא בחד מלתא אשמעינן ונהי דקולית המוקדשין לרבי יוחנן נמי על כרחך אשמעינן חילתא אחריתי דשימוש נותר מילתא היא מכל מקום כיון דרישא וסיפא כחד מלתא אשמעינן נמצא דהא דקתני בין סתומים כין נקובים סמא לאו בכדי נקט דמשום קולית המת איצטריך ליה לאפוקי מרבי יוסי לכך אתי שפיר אבל להך אוקימתא צ"ל דרישא וסיפא וקולית המוקדשין כל חדא מלתא אחריתי ובין סתומים ובין נקובים בכדי נקט וזה נראה לו דוחק לכך קבעי ומאי קמ"ל וקאמר דאף על גב דדוחק הוא צ"ל כן דמילי מילי קמ"ל רישא קמ"ל וכולי והשתא מיתוקמא שפיר מתניתין כר"י אפילו לאביי דאמר למטה מטפח אהל נגיעה דכיון דנוגע לגופיה איצטריך לאשמעינן ומאהל למטה מטפח אקולית המת טמא בין נקוב בין סתום דטומאה בוקעת ועולה אתי שפיר דליכא למידק נוגע למטה מטפח אין אבל מאהיל אהל גרידא למעלה מספח לא דהא איכא למימר דה"ה מאהיל למעלה מטפח נמי והא דקתני לישנא דנוגע דמשמע למטה מטפח משום קולית המוקדשין הוא דתני הכי ותנא לאו רוכלא הוא למיתני מאהיל המת ונוגע אמוקדשין דניחא ליה לקצר למיתני חד לישנא אתרוייהו וא"ת אם כן אמאי דחי רבי זירא לקמן בטומאה כין שנ מגדלין לוקמי מתניתין נמי בכה"ג. וי"ל דמתני' לא מיתוקם לר"י בטומאה רצוצה דאם כן ל"ל למיתני בין סתומים בין נקובים לאשמעינן טומאה טמונה בוקעת תיפוק ליה דטומאה רצוצה היא ולפי מה שפי' אתי שפיר דדחי רבי זירא ומוקי לה בטומאה רצוצה ולא קאמר בטומאה למטה מספח עסקינן כדאביי דלאביי מתוקמא מתני' שפיר כר' יוחנן

אלא נוגע הא לא נגע בכוליה אין לפרש דה"ק כיון דכל העפר אינו מחובר ובמה שנוגע בצד זה אינו נוגע בצד זה ה"ל נוגע וחוזר ונוגע דא"כ מאהיל נמי מה שמאהיל בצר זה אינו מאהיל בצד זה ועוד דאם כן מאי קאמר והא לא נגע בכוליה והא שפיר נגע בכוליה והכי איבעי ליה למימר מה דנגע כהאי גיסא לא נגע בהאי גיסא ועוד דמנא ליה למידק דלמא ס"ל דנוגע וחוזר ונוגע טמא הוא לכך נראה דר"י אית ליה נוגע וחוזר ונוגע וה"ק אלא נונע הא לא נגע בכוליה דא"א לו שיגע בכולו משמע דהא כולו אבק ועפר הוא וא"א שיגע בכל חלק וחלק ממנו משמע קצת מפירוש רש"י ז"ל לקמן שכתב מלא תרווד רקב מטמא במשא ואהל שהרי נושא את כולו ואינו מטמא במגע שאין מגע בכולן וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות טומאת מת מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשה רקב מלא חפנים מאותו רקב מטמא ברישא ובאהל כמת ואינו מטמא במגע שא"א ליגע בכולו שהרי אינו גוף אחד ואפי' גבלו במים אינו חיבור וא"ת דמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל כמ"ד מאהיל וחוזר ומאהיל טמא כיון דמלא תרווד רקב מטמא באהל וא"כ אמאי כתב בפ' ראשון דשאר אבות הטומאות דשני חצאי זתים שתחבם בקיסם הנושאן טמא שהרי נשא כזית והנוגע טהור שאין חיבורי אדם חיבור משמע דס"ל דאין נוגע וחוזר ונוגע כיון דהנוגע טהור וכיון דאין נוגע וחוזר ונוגע ה"ה דאין מאהיל וחוזר ומאהיל כדאמר לעיל וי"ל דמה שכתב והנוגע טהור לאו בנוגע בשניהן קאמר דודאי הנוגע בשניהן טמא דנוגע וחוזר ונוגע טמא אלא איירי שאין נוגע אלא אחד מהן בקצתו ואשמעינן דאף על גב שהן דבוקין ומחוברין יחד טהור שאין חיבורי אדם חיבור והוה ליה כנוגע בחצי זית בלבד וכן משמע בהדי' בפ"ד מהל' טומאת מת שכתב שם כזית מן המת שחתכו לחלקים ורדדו ודבקו מטמא באהל ובמשא ואינו מטמא במגע קצתו אע"פ שחברו שאין חיבורי אדם חיבור הרי שהזכיר בהדיא שאינו מטמא בנוגע קצתו אבל נגע בכל החלקים מטמא משום דנוגע וחוזר ונוגע טמא ולפי זה אתי שפיר מ"ש בשני חצאי זתים שתחבן בקיסם שהנושאן טמא והנוצע טהור אף על גב דפסק שם כר"ע ור"ע אית ליה לעיל דאת שבא לכלל מגע בא לכלל משא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא וכ"כ הרמב"ם ז"ל עצמו שם אלא צריך לומר דהא דהנוגע טהור איירי שנוגע בקצתו בלבד אבל אם נגע בשניהן טמא וכיון דאם נגע בשניהן טמא הוה ליה שפיר בא לכלל נוגע ובכסף משנה שם הקשה על דברי הרמב"ם ז"ל מהא דתניא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא ותירץ דלא אמרו כן אלא בתחובין בעור דוקא ודבריו רחוקים

דף קכו ה"ג בספרים ישנים אלא לאו ארישא דקאמר ת"ק טומאה בתוכה הבית טמא אלא דרש"י זכרונו לברכה מחק הגירסא וכתב דלא גרסינן אלא לאו ארישא ודוחק למחוק הספרים ועוד מדקאמר אלימא אסיפא משפע דלמסקנא לא קאי הכי ולפירושו למסקנא נמי אסיפא קאי ומה שכתבו דה"ק אלימא אסיפא וכדקתני לא משמע כן מדלא קאמר בהדיא אלימא אסיפא וכדקתני ועוד תימא מדקאמר אלא דקאמר ת"ק טומאה בתוכה הבית טמא אי משום דדרך טומאה לצאת אי משום דסומאה טמונה בוקעת משמע דרישא גופא דקתני טומאה בתוכה הבית טמא אית לה חד מהנך תרי טעמי ולפירושו טעמא דטומאה טמונה בוקעת לא שייך ברישא כלל אלא בסיפא דקתני העמידה בפתח ופתחה לחוץ הבית טהור ודייקינן מינה טעמא דיש פותח טפח וכולי ועוד חימא דמאי איצטריך להאריך ולמימר דתנא קמא תרתי טעמי קאמר ורבי יוסי נמי פליג עליה בתרתי ולא דייק מסיפא בפשיטות בלא רישא והכי הוה ליה למימר אלימא אסיפא וכדקתני תנא קמא נמי טהורי קמטהר אלא דקאמר תנא קמא טומאה טמונה בוקעת קאמר ליה רבי יוסי טומאה טמונה אינה בוקעת על כן נראה כגירסת הספרים דגרסי' אלא ארישא דקאמר ת"ק וכו' והשתא ניחא דקאמר אי משום דדרך טומאה לצאת ואי משום דטומאה טמונה בוקעת דהכי משמע מדנקט תיבת המגדל שיש בה פותח טפח ולא קתני סתמא תיבת המגדל שאין ביציאתה פותח טפח וכולי דהא הך טעמא דמפני שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס דקאמר שייך בין במגדל שיש בה פותח טפח בין במגדל שאין בה פיתח טפח ואם כן שיש בה פותח טפח למה לו אלא ודאי רבותא אשמעי' לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא אם אין בה פותח טפח וטומאה בתוכה שהבית סמא דטומאה טמונה בוקעת אלא אפי' יש בה פותח טפח דלא שייך האי טעמא אפ"ה הבית טמא מפני שדרך טומאה לצאת וכו' על זה קתני עליה בברייתא ור' יוסי מטהר דאף על גב דברישא בהדיא תנן בה ור' יוסי מטהר מפני שיכול וכו' הכי הוה קים להו דר' יוסי פליג עליה ברישא בתרתי משום דתנא קמא דקאמר סומאה בתוכה הבית טמא תרתי טעמי אית ליה אי משום דדרך סומאה לצאת ואי משום דטומאה טמונה בוקעת כדפירש' מדנקט שיש בה פותח טפח וקא"ל ר"י דקאמרת דרך טומאה לצאת וכו' וכיון דתנא קמא מפרש חד טעמא בהדיא ואידך לא פירש איהו נמי לא פירש אלא חדא ובאידך פליג עליה סתמא ואם תאמר אם כן מאי איצטריך לאתויי הא דקתני סיפא העמידה בפתח וכו' ויש לומר דברייתא פירושא דמתני' היא ולא נשנית אלא בתר סיומא דמתני' דמעיקרא היו שונין המשנה כמות שהיא מראשה ועד סופה ובתר הכי הוסיפו עליה ופרשוה. והא דנקט וקתני סיפא ולא מייתי רישא וסיפא בהדדי משום דרישא וסיפא נחלקו לשני משניות כדאיתא בפרק רביעי דאהלות

מאי לאו אאין בצוארו פותח טפח קאי וא"ת מאי איצטריך למימר דקאי אאין בצוארו פותח טפח כי קאי נמי איש בצוארו פותח טפח אכתי מצי למידק שפיר דעל כרחך צריך לומר דר' יוסי לית ליה חוקקין להשלים דאי לאו הכי כשהטומאה מכנגד השקוף ולחוץ אמאי הבית טהור ולא אמרינן אהל הצואר ממשיך הטומאה לבית וכיון דלית ליה חוקקין א"כ מכנגד השקוף ולפנים אמאי הבית טמא והא טומאה טמונה היא אלא שמע מינה דאית ליה טומאה טמינה בוקעת, וע"ק דלכאורה משמע דהא דקאמר מאי לאו אאין בצוארו פותח טפח קאי אתי לאפוקי מאוקימתא דרבא דמוקי לה איש בצוארו פותח טפח וכיון דשינוייא דרבא פשיטא ליה אם כן מאי איצטריך ליה לרבא להאריך ולפרש דבריו ולמימר דרבי יוסי בתרתי פליג עליה וכולי כיון דהמקשה נמי הוה ידע דאיכא לאוקמי הכי ויש לומר דודאי לא ידע המקשה אוקימתא ד