תורת חיים חלק א קסב

של העובדי כוכבים אשר המה דורשים אל מעוננים וקוסמים לידע עתידות וכמו שנאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון ולהכי מסיימין וי לדין כד יקום דין כמו שכתוב ולאום מלאום יאמץ שלעתיד תחזור לנו המלוכה ונצליח בשלשתן כמקדם:

וטפח הסמוך לבשר טהור כחבו התוספות דרבינו חננאל ז"ל גריס וטפח הסמך לבשר טמא ופריך לרב דאמר טהור המופשט ומשני בטפח ראשון כשמתחיל להפשיט העור עד כדי אחיזה ופירושי קא מפרש וכו' וגירסתו תמוה דכיון דפירושי קא מפרש דכדי אחיזה היינו טפח אם כן אמאי קאמר ש"ס תנא כמה כדי אחיזה טפח הוה ליה למימר תניא נמי הכי כמה כדי אחיזה טפח כיון דמעיקרא איירי בהכי דתנא משמע דמילתא אחריתי היא. ועוד דאם כן אמאי פריך מעיקרא לדרבי אסי ובתר הכי פריך לדרב איפכא מיבעי ליה למיפרך דרב אסי תלמידו דרב הוה ולהכי סידר ש"ס דברי רב תחילה. ועוד כיון דפירושי קא מפרש לה מאי וטפח בוי"ו ועוד דאם כן הסמוך לבשר למה לי הוה ליה למיתני לשטיח כדי אחיזה טפח ותו לא. ע"כ נראה דגירסת רש"י ז"ל עיקר אבל תימה דפשטא דשמעתא משמע דכולה מתני' משום שומר הוא דעד כדי אחיזה הוה חיבור וכל שכן פחות דמשום יד אין לפרש כמ"ש התוספות. ועוד כיון דכדי אחיזה דמתניח\תין היינו ולא כדי אחיזה בכלל כמ"ש התוספות וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ק דשאר אבות הטומאות א"כ על כרחך מתני' משום שומר הוא דאי משום יד אם כן כדי אחיזה אמאי טהור אדרבא עיקר יד כדי אחיזה הוא וכ"כ בהדיא בערוך ערך שומר דטעמא דמתני' משום שומר הוא. ולפי זה רב אסי דאמר טפח הסמוך לבשר טמא צ"ל דטעמיה לאו משום דכל טפח הסמוך לגשר הוה בית יד כדפירש רש"י ז"ל טעמיה משום דכל טפח הסמוך לבשר כמחובר לבשר דמי ואם כן תימא דמאי משני הב"ע בטפח ראשון דכיון דטעמא דטפח הסמוך לבשר משום דהוה כמחובר לבשר מה לי טפת ראשון ומה לי שני ושלישי וי"ל דאדרבא השתא משני שפיר טפי דעד כאן לא קאמר ר' אסי דטפח הסמוך לבשר טמא אלא מטפח ראשון ואילך דכיון דאין נוח שם לאחוז ולמשוך בו והוא סמוך לבשר כמחובר לבשר דמי ובטיל לגביה אבל בטפח ראשון ממש כשמתחיל להפשיט העור כדי אחיזה וכדי אחיזה בכלל ליכא מאן דפליג דטהור דכיון דנוח לאחוז שם בשפת העור ולמשוך בו ויש בו כדי אחיזה חשיב הוא באפי נפשיה ולא בטיל לגבי בשר ומתני' דמטמא כדי אחיזה היינו בפחות מכדי אחיזה ולא כדי אחיזה בכלל דכיון דאין בו שיעור אחיזה אף על גב דבשפת העור הוא לא חשיב והוה שומר והיינו דמשני הב"ע בטפח ראשון דבטפח ראשון ממש טהור לכ"ע:

טלית שהתחיל בה לקורעה וכו' כתבו התוספות פי' ר"ח כיון שנקרע הויא טהורה למפרע מתחילה קריעה וכו' מיהו מדנקט שוב אינו חיבור משמע קצת דמשנקרע רובה ואילך לא הויא חיבור ועוד דא"כ הוה ליה למיתני בהדיא וטהורה למפרע והרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מכלים כתב טלית שהיא מדרס והטבילה וקודם שיעריב שמשה התחיל לקרוע ממנה קרע כיון שנקרע בה רובא שוב אינו חיבור וטהורה כולה אע"פ שעדיין נשתייר בה כדי מעפורת שלא נקרע שהרי הוא קורע והולך בד"א בטבילת יום שכיון שלא חס עליה להטבילה כך לא יחוס לקרוע את כולה ולפיכך טהורה כולה ע"כ מדכתב שהתחיל לקרוע ממנו קרע משמע דס"ל שאין הטלית טהורה בקריעה אחת אלא צריך לקורעה כולה קרעים קרעים בפחות משלש וכן כתבו התוספות בפרק בהמה המקשה ולדבריו ה"ק טלית שהתחיל בה לקורעה ממנה קרע והוא הולך וקורע ממנה קרעים קרעים וכל הקרעים עדיין מחוברין בה כיון שנקרע כך רובה שוב אינו חיבור וטהורה כולה אפילו אותו מיעוט שעדיין לא נקרע שהרי הוא הולך וקורע ולפיכך איצטריך למיתני טלית שהתחיל בה לקורעה לאשמעינן דאיירי שקורע והולך אחת אחת וכיון שקרעה אחת אחת עד רובה סני ציה דאמרינן משתמא יקרע את כולה דאי הוה תני טלית שנקרע רובה שוב אינו חיבור ה"א דאפילו קרע רובה בבת אחת ופסק שוב אינו חיבור וקאמר לא שנו אלא בטלית טבילת יום דמגו דלא חס עליה ואטבלה לא חיים נמי וקרע לה רובה וכל היכא דקרע לה רובא תו ליכא למיחש שמא לא יקרע את כולה לכך סגי ליה בקריעת רובא אבל דלאו סבול יום חיישינן דלמא חייס ולא יקרע רובה אלא פלגא ואמר רובה הוא לכך לא סגי ליה עד שיקרענה כולה:

דף קכד ארא אמר רבא הכי קאמר תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו וכו' וא"ת כיון דמגיה המשנה הל"ל חסורי מחסרא והכי קאמר דה"ק משמע דפרושי קמפרש לה וי"ל דודאי פירושי קמפרש לה דמתניתין הכי משמע כדקאמר רבא מדנקט ר"מ אינו צריך לא לגרור את הטפילה וכו' ולא קאמר נמי דאינו צריך לחלקו לג' חלקים משמע דמודי ר"מ דחולקו לג' חלקים והא כצד דהא כשממעטו מבפנים מד' טפחים סגי ליה אלא ודאי צ"ל דבתנור שנטמא כבר מודי ליה ר"מ דחולקו לשלשה ולא איצטריך למימר דגורר נמי את הטפילה דכיון דצריך לחולקו לשלשה על כרחו גורר את הטפילה תחילה דכיון שהטפילה מבחוץ וגוף התנור מבפנים א"א לחלקו אלא א"כ יגרור הטפילה תחילה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שכתב שיקרע על ארכו עד שישוב ג' חתוכים אחר שיגרר הטיט הנוסף אשר על גב התנור ובתנור שלא נשמא עדיין פליג ר"מ עליה וסבירא ליה דאינו צריך לגרור אלא הטפילה לא איצטריך למימר דאינו צריך לחלקו לשלשה דכיון דאינו גורר את הטפילה על כרחו אינו חולקו דאי אפשר לחלקו אא"כ יגרור הטפילה תחילה כדפי' ות"ק דנקט תנור שנטמא רבותא אשמעינן דאפילו בתנור שנטמא סגי ליה בהכי וכ"ש בתנור שלא נטמא ואתי רבי מאיר ופליג עליה בחדא וסבירא ליה כוותיה בחדא:

הכי גרסינן במסכת כלים בפ"ק וחכ"א בד"א בגדול אבל בקטן תחילתו כל שהוא שיריו ברובו משמע בהדיא דשיריו ברובו אתנור קטן דאיירי בה קאי ותימא דאם כן אמאי מפרש אביי בסמוך דשירי גדול ברובו קאמר ועוד דאמאי לא קתני נמי שיריו דקטן כמה הוו וע"ק כיון דשיריו ברובו אגדול קאי ולא אקטן אם כן איכא למימר דבד"א דרבנן אתחילתו לחודא קאי דקאמר ר"מ תחילתו ד' וקאמרי אינהו בד"א בגדול אבל בקטן תחילתו כ"ש אבל בשיריו דגדול פליגי דלר"מ בד' ולדידהו ברובו וא"כ מאי פריך דסמוך והאמרי רבנן בארבעה ועוד קשה דקתני תנור תחילתו ארבעה ופירש"י ז"ל אין תנור פחות מארבעה ולפירושו לא אתי שפיר לישנא דתחילתו דהוה ליה למיתני תנור ארבעה ושיריו ארבעה וע"ק דהא דאמר דבי ינאי דכל שהוא הוה טפח היינו דתנור קטן לא הוה בציר מטפח מיהו כל תנור שהוא למטה מארבע תנור קטן הוא ואם כן מאי פריך בסמוך שיריו ברובו רובו דטפח למאי חזי דלמא שיריו דסיפא הוה דומיא דשיריו דרישא דלא קאי אתנור שהיה תחילתו רק ארבעה אלא אתנור גדול קאי הכי נמי שיריו דסיפא לא קאי אתנור קטן שהיה תחילתו רק טפח אלא אתנור קטן שהיה תחילתו טפחים ושלש קאמר דשיריו ברובו. לכך נראה דהכי קאמר תנור תחילתו פירוש כשמתחילין לבנותו ארבעה משיתחיל בו ארבעה טפחים מקבל טומאה אף על גב שעדיין לא נגמר והא דקתני משתגמר מלאכתו אהסקה קאי כדפירש"י ז"ל ושיריו ארבעה שאם היה גדול ונטמא ושברו צריך שלא יהא בו שבר של ארבעה וקאמרי רבנן במה דברים אמורים בגדול אבל בקטן תחילתו כל שהוא משיתחיל בו טפח כדמפרש בסמוך מקבל סומאה שיריו דקטן ברובו שאם נטמא ושברו צריך שלא ישתייר רובו ובסמוך דקאמר אמר מר שיריו ברובו רובו דטפח למאי חזי לא גרסינן ליה וכן משמע מפירש"י ז"ל שכתב ה"ג אמר מר שיריו ברובו משמע דבספרים אחרים לא הוה גרסינן ליה והא דקאמר אביי שירי גדול ברובו מלתא באפי נפשיה היא ומימרא דאביי היא וקאי אמתניתין דקתני שירי גדול בארבעה וקאמר איהו מנפשיה דשירי גדול ברובא ופריך עליה ממתניתין דאמרי רבנן ארבעה ומשני דמימרא דאביי דאיירי בתנור בר תשעה ורבנן בתנור בר שבעה ולא בעי לשנויי הא דצלקיה מצלק הא דעבדיה גיסטרא משום דמשמע דאביי עליה דמתני' קאי לכך איצטריך לאוקמי בשני תנורים בענין אחד כמו שכתבו ריב"א ז"ל וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל דשיריו ברובו דקתני מתניתין אתנור קטן דאיירי ביה קאי שכתב בפרק י"ו מכלים תנור גדול שיריו ארבעה ספחים והקטן שיריו ברובו וכן כתב בפירוש המשנה בפרק ה' דכלים וכן התנור הקטן כאשר נפסד ונשאר ממנו רובו ר"ל רוב גובהו מקבל טומאה. ובפרק ט"ו דכלים כתב נמי תנור שהתחיל לבנותו אם היה גדול משיתחיל בו ארבעה טפחים ויסיקנו מקבל טומאה ואם היה קטן משיתחיל בו טפח ויסיקנו:

הכי גרסינן בתורת כהנים בנבלתה ולא בשני חצאי זיתים שישנן על העור וכן נראה דלמאי דגרסי' ולא בעור שיש עליו שני חצאי זיתים משמע דלאו בנוגע בבשר איירי אלא בעור מאחוריו והיינו כבר פדא וא"כ תיקשי מינה לרבי יוחנן יכול אף במשא ת"ל והנושא יטמא כתבו התוספות דיטמא יתירא הוה דהוה מצי למיכתב והנוגע בנבלתה יטמא עד הערב והנושא וקשה דא"כ לעולא דאמר בסמוך כתיב ונשא וקרינן נושא בעינן נושא והוא דנישא בבת אחת א"כ יטמא יתירא דכתב רחמנא למה לי דהא ליכא למימר דאי לאו יטמא ה"א דבמשא נמי בעינן שיהא כזית מחובר ממש כמו בנוגע דמדאיצטריך מיכתב ונשא וקרינן נושא לאשמעינן דבעינן מרודד אלמא דלא בעינן כזית לחובר ממש וליכא למימר דה"א דהך קרי וכתיב לאשמעינן מחובר ממש הוא דאתי דאם כן קרי וכתיב למה לי והא מסברא הוה ידעי' דבעינן מחובר ממש דומיא דנוגע לכך נראה דלאו מייתורא דיטמא דריש וכן משמע מפירש"י ז"ל שכתב ת"ל והנושא יטמא והרי זה נושא את הנבלה ומה שהקשו התוספות דמאי שנא אהל ממשא נראה דלאו קושיא היא דמגע ואהל דמיין להדדי דהא דקאמר אין נוגע וחוזר ונוגע לאו דוקא בשני חצאי זתים המרוחקין זה מזה עד שאין ויכול לנוגען בבת אחת קאמר דהא מתניתין סתמא קתני היו עליו בשני חצאי זתים משמע דאפילו הן סמוכין זה לזה ויכול לנוגען בבת אחת אפ"ה אין מטמא בנוגע וטעמא דמלתא משום דמאי דנגע בהאי גיסא לא נגע בהאי גיסא ומאי דמאהל אהאי גיסא לא מאהל אהאי גיסא ולכך הוה ליה נוגע וחוזר ונוגע ומאהיל וחוזר ומאהיל ואפילו הן מחוברין ודבוקין זה בזה שאין חיבור כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון דשאר אבות הטומאות אבל במשא לא שייך למימר הכי דליכא למימר הכי דנשא האי לא נשא האי דמשא בכחו של אדם תליא ולית ליה לאדם אלא כח אחד נמצא דאותו כח הנושא חצי זית זה נושא נמי אידך חצי זית ולכך מצטרפין והא דקאמר לקמן בשלמא במשא ונאכל הא קא טעין ליה לכוליה והא קא מאהיל אכוליה אלא נוגע הא לא נגע בכולי אפי' לקמן:

דף קכה נוגע אין אבל מאהיל לא תימא מנא ליה למידק הכי אי משום דלא קתני לה לא קתני נמי משא והתוספות כתבו דמשא לא איצטריך למיתני אבל אהל הוה ליה למיתני כיון דאין עצם מטמא באהל אע"ג דלא מתני ליה במוקדשין מכל מקום ה"ל למיתני באפי נפשיה אמת ואין נראה דאיכא למימר דאיידי דאיצטריך למיתני נגיעה במוקדשין תני ליה נמי במת ולעולם באהל נמי מטמא דתנא לאו רוכלא הוא למיתני מילי מילי אהל אמת ונגיעה אמוקדשין דאי לא תימא הכי כל היכא דפריך ש"ם ליתני רבותא ומשני איידי דהני כו' תיקשי ליתני נמי אידך מילתא וע"ק דמאי קס"ד דקאמרי אי דאיכא כזית בשר באהל נמי ליטמא וכולי האי פשיטא דאיכא לאוקמי בדליכא כזית בשר ובדליכא כזית מוח ואי אקושיא דבתר הכי סמוך דאם כן