תורת חיים חלק א קנט

המבשל בשר בשבת וכיוצא בו לאו משום בישול הבשר קפיד רחמנא דבבשר גופא ליכא קפידא אלא משום דחילל יום שנת קדש הוא וכיון דבשר קאכיל שבת לאו קאכיל נמצא דלא אכיל הועבה גופא וכן לא תחסום ולא תחרוש איסורו משום בהמה הוא ולא משום תבואה הנידשת והיוצאת מן החרישה כמה שכתבו התוספות וכי אכיל לאו חסימה וחרישה קאכיל אבל כלאי זרעים קאכיל תועבה גופא דקפיד רחמנא שלה לערבן יחד בזריעה מפני הגידולין היוצאים מהן דקא ינקי מהדדי דהא חיטי ושערי בכדא שרי נמצא דקאכיל תועבה גופא לכך פריך מנייהו וכן כלאי בהמה טעם איסורן מפני הגידול היוצא מהן דהא אינהו גופייהו שרו להקרבה ואין אסור אלא גידולן היוצא מהן לכך איצטריך למימר מדאסר רחמנא כלאים לגבוה וכו' דמשבת ליכא למילף דשאני הכא דקא אכיל תועבה גופא. ואותו ואת בנו נמי דהא דאסר רחמנא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד לא קפיד רחמנא על היום אלא טעמא דאיסורא משום בהמה הוא נמצא דקאכיל תועבה גופא ושילוח הקן נמי כשעבר ונטלה קאכיל תועבה גופא לכך פריך מנייהו שפיר והא דלא פריך נמי חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה לתסרו השור והחמור גופייהו וי"ל דפשיטא ליה דאיכא לשנויי השתא לגבוה שרי להדיוט מבעיא כמ"ש התו':

מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת ומשור הנסקל לא מצי למימר יוכיח דמה לערלה ולשור הנסקל שכן לא היה להם שעת הכושר לאכילה כ"כ התוספות בפרק כל שעה מיהו קשה אמאי לא קאמר תקרובת ע"א יוכיח כמה שכתוב בסמוך:

דף קטז וחיישינן שמא ינק מן הטרפה אף על גב דאכלינן חלב ולא חיישינן לטרפה היינו מספק דאזלינן בתר רובא אבל הכא דחיישינן שמא ינק מודאי טרפה:

חדא קתני קבת שחיטת עובדי כוכבים ומזלות נבלה תימה מאי קמשמע לן דקבת עובדי כוכבים ומזלות נבלה הא שמעינן לה מפרק קמא דמתניתין ולא הוה למיתני הכא אלא קבת עובדי כוכבים ומזלות אסורה כמה שכתבו התוספות. ועוד תימא דפריך ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל כו' בלאו הכי נמי תיקשי ממתניתין אההיא דשמואל. ומה שכתבו התוספות דהא עדיפא ליה נראה דוחק ועוד דקאמר לא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה אמאי לא קאמר נמי ומשנה לא זזה ממקומה כדאמר בתר הכי.. על כן נראה דלשמואל אשמעינן מתניתין דקבת שחיטת עובדי כוכבים דהיינו החלב שבה נבלה הוי ואסור מדאורייתא כבשרה דכגופה דמי ואי לא קתני אלא קבת עובדי כוכבים אסורה הוה אמינא דאף על גב דשחיטת עובדי כוכבים נבלה מכל מקום חלב שבקבה אינו אסור אלא מדרבנן משום מראית עין דנראה כאוכל נבלות לכך קתני קבת שחיטת עובדי כוכבים נבלה והשתא ניחא דפריך ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל וכו' דאי לאו הא דמשני שמואל דמתניתין חדא קתני לא הוה מצי פריך ממתניתין אההיא דשמואל דאיכא למימר דאסורה דמתניתין משום מראית עין קאמר והתם בעי למימר טעמא דגבינות העובדי כוכבים אסורין מדינא ואפילו מדאורייתא לכך קאמר לפי שמעתידין אותן בעור קבת נבלה דהעור אסור מדאורייתא אבל החלב שבו אינו אסור אלא משום מראית עין בעלמא ואפשר דאפילו משום מראית עין ליכא כשמעמידין בו אבל אהא דמשני שמואל דמתניתין חדא קתני פריך שפיר דכיון דלדידיה אשמעינן מתניתין דחלב הקבה נבלה הוי ואסור מדאורייתא כדפירש' אם כן אמאי קאמר התם מפני שמעמידין אותן בעור קבת נבלה ולא קאמר משום קבת גופה. ומשני כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה והשתא אפי שפיר דלא קאמר ומשנה לא זזה ממקומה דלא איצטריך למימר הכי דהשתא אפילו לאחר חזרה אכתי איכא למימר דחלב הקבה אסור מיהא משום מראית עין ואם כן אפילו לאחר חזרה מתניתין כדקאי קאי דאיכא לפרושי הרי זו אסורה משום מראית עין קאמר ואי משום קושיא קמייתא דאטו קבת עובדי כוכבים ומזלות לאו נבלה היא הא איכא לפרושי מתניתין כדרב הונא ואף על גב דשמואל לית ליה אוקימתא דרב הונא מכל מקום כיון דאיכא לאוקמי בהכי אפילו לאחר חזרה משנה גמורה היא ולא שייך לסלקה אבל בסמוך דמוקי סיפא דמתניתין לאחר חזרה אם כן צ"ל דלאחר חזרה אפילו משום מראית עין נמי ליכא דהא קבתה מותרת קאמר דמשמע שהיא מותרת לגמרי אם כן רישא דקתני הרי זו אסורה ליתא לגמרי לאחר חזרה לכך איצטריך למימר דמשנה לא זזה ממקומה ואם תאמר לאחר חזרה חלב הקבה אמאי מותר לגמרי ולא חיישינן משום מראית עין כדחיישינן בביצת נבלה ויש לומר דביצה נבלה שאני דאתיא מגופה אבל חלב קבת נבלה מעלמא אתיא. ועוד יש לומר דביצת נבלה דאסורה טעמא לאו משום מראית עין הוא אלא משום דגזרינן אטו ביצת טרפה דאסורה הואיל ונגמרה באיסור כמה שכתבו התוספות בפרק אלו טרפות:

אבל מעמידין בקבת כשרה שינקה מן הטרפה והא דתנן כשרה שינקה הטרפה קבתה אסורה מפרש ר"ת דהני מילי חלב צלול מבתוך הקבה דלא חשיב פירשה אבל הקרוש חשיב פירשה אף על גב דמתניתין סתמא קתני ור"י נמי סתמא קאמר מ"מ כיון דנקט ר"י מעמידין בקבת כשרה שינקה מן הטרפה משמע דבקרוב איירי דחלב קרוש מעמיד צלול אינו מעמיד אבל מתניתין דלא נקט לישנא דמעמידין אלא קבתה אסורה משמע דבצלול איירי ואינו רוצה להעמיד בה אלא רוצה לאכול החלב כמות שהוא בעין דאין דרך לאכול חלב הקרוש בתוך הקבה. אבל קשה דאם כן מאי פריך ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל מפני מה וכו' הא גופא שריא אמאי לא משני דקבה גופא שריא בקרוש דחשיב פירשה ומתני' דקתני אסורה בצלול איירי והא דלא נקט שמואל מפני שמעמידין אותה בחלב צלול לפי שאין מעמידין בצלול אלא בקרוש:

דף קיז אי אליה אקרי חלב תיתסר באכילה אף על גב דקרא בהדיא כתיב חלבו האליה תמימה אלמא דאקרי חלב יש לומר כמה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהמ"א דלא אקרי חלב אלא לענין קרבן בלבד כמו שנקראו חלבים כליות ויותרת הכבד לענין קרבן כמו שאתה אומר חלב הארץ וחלב כליות חטה שהוא טובה ולפי שמרימין דברים אלו מן הקרבן לשריפה לשם נקראו חלב שאין שם דבר טוב אלא המורם לשם ולכך נאמר בתרומת מעשר בהרימכם את חלבו ממנו עכ"ל:

מה שאין כן בדם מנא הני מילי אבל הנך דמתניתין קבעי אמעילה ופיגול ונותר וטמא והא דנקט לכפרה נתתיו ולא למעילה ור"י נמי קאמר מה לאחר כפרה אין בו מעילה משום דלאו אהך מתניתין קאי אלא אמתניתין דמעילה דקתני התם דם בתחילתו אין מועילין ותו לא וסתמא דש"ס מייתי להו אמתניתין דהכא ויליף מנייהו טעמא דכולהו כדמסיק ומלתא קראי למה לי בדם חד למעוטי וכולי ולהכי נקט ותלתא קראי בוי"ו משום דמסקנא דסתמא דש"ס הוא דדייק מנייהו נמי טעמא דכולהו ולכך במעילה דאיתא נמי להך סוגיא לא קבעי התם תלתא קראי בדם למה לי:

ולא והרי תרומת הדשן דנעשית מצותו ומועלין בו פירש ונגמר מניה הכא לכאורה חימה דאם כן הוא למה לי וליכא למימר דפריך ונגמר מניה ונימא הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה לאחר כפרה מועלין וכו' כי היכי דלא תימא מה תרומת הדשן אין מועלין בו עד שעת תרומה כמו שכתבו התוספות חדא דלא משמע כן אלא משמע דאפירכא קמייתא קאי דפריך מעיקרא ואימא הוא לאחר כפרה כלפני כפרה וכולי ומשני ליה אין לך דבר וכו' ועל זה קאמר ולא והרי תרומת הדשן כולי ואם כן אכתי נימא היא לאחר כפרה כלפני כפרה ועוד דאם כן עיקר חסר מן הספר דהוה ליה לפרש בהדיא ונימא הוא לפני כפרה כלאחר כפרה כי היכי דלא תילף מתרומת הדשן. ועוד קשה אמאי נטר ש"ס עד הכא ולא פריך מעיקרא דקאמר ר"י מה לאחר כפרה אין בו מעילה וכולי ועל כרחך טעמו משום דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו כדפי' רש"י ז"ל והוה ליה להקשות ולא והרי תרומת הדשן וכולי וי"ל דמעיקרא לא מצי פריך הכי דכיון דסברא היא דאין מועלין בדבר שכבר נעשה מצותי כיון דלאו קדשי ה' קרינא ביה אם כן לא שייך למיגמר מתרומת הדשן דכיון דלא מסתבר למימר הכי איכא למימר דשאני תרומת הדש דגלי קרא. ולכך פריך מעיקרא ונימא איפכא הוא לאחר כפרה כלפני כפרה וכולי וכיון דמשני ליה אין לך דבר וכולי פירש כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי מוקמינן קרא אדמסתבר לכך פריך ולא והרי תרומת הדשן כולי פירש ונגמר מתרומת הדשן ונימא דייתורא דהוא אתי גלויי דיש מעילה בדם לאחר שנעשה בו מצותו כי היכי דאיתיה בתרומת הדשן:

העור והרוטב פרק תשיעי חטה בקליפתה צריך לומר דבאתריה דתנא דבי רבי ישמעאל היו זורעין חטה בקליפתה. מיהו בכל מדינות הללו זורעין חטה כמות שהיא בלא קליפה. ונראה דהא דאמר בסוף כתובות חטה שנקברה ערומה צ"ל שהיו נוהגין שם גם כן לזורעה בלא קליפה כמנהג מדינות הללו והתוספות כתבו דה"ק אף כשנקברה ערומה כולי ואין הלשון משמע כן:

דף קיח כל שהוא יד ולא שומר טמא ומטמא פירש"י ז"ל טמא אם היה טהור ונגע היד בשרץ מכנסת טומאה לאוכל ומטמא אם אוכל טמא הוא ונגע ידו באוכל טהור מטמאו ופירושו תמוה מה שפירש דטמא דקתני היינו שיד מכנסת טומאה לאוכל דאוכל לא נזכר במתניתין אלא יד דקתני כל שהוא יד ולא שומר טמא משמע דטמא איד קאי דאיירי ביה. ועוד כיון דטמא אשמעינן הכנסה ומטמא אשמעינן הוצאה א"כ איפכא איבעי ליה למיתני מטמא וטמא דהשתא זו ואין צ"ל זו קתני דכיון דעיולי מעיילא אפוקי מיבעיא כדאמר בסמוך. ועוד דלפירושו מאי ק"ו הוא זה דקאמר השתא עיולי מעיילא אפוקי מיבעיא דמה לי עיולי מה לי אפוקי ומה שפירש"י ז"ל דהשתא עייול מעיילא אף על פי שעדיין לא ירדה לו טומאה לאו סברא היא דאפוקי נמי עדיין לא ירדה לו טומאה לאותו אוכל הנוגע בו ביד ואדרבא עיולי מסתבר טפי כיון שהטומאה עצמה נוגעת בידו וע"ק דמאי קסלקא דעתך דפריך ואימא יד להוציא ולא להכניס והא קרא דיד בהדיא אהכנסה כתיבא כדפסיק בסמוך. וע"ק דלקמן תניא כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר ולפירושו מאי כשם הא לא דמיא יד דהכשר ליד דטומאה דיד לטומאה הוי להכניס ולהוציא ויד להכשר לא הוי אלא להכניס שאם הוכשר היד הוכשר האוכל התלוי בו אבל אין היד מוציא ההכשר לאוכל שאין תלוי בו. ע"כ נראה לפרש דה"ק כל שהוא יד ולא שומר טמא שאם נגעה טומאה באוכל היד טמא שהיד מוציא את הטומאה אליו מן האוכל ומטמא שאם נגעה טומאה ביד נטמא האוכל שהיד מכניס בו את הטומאה והשתא ניחא דלא זו אף זו קתני דהיד טפל לאוכל ואין האוכל ספל ליד ואשמעינן דלא זו שהיד טמא שהאוכל עיקר ומטמא את היד שהוא טפל אלא אפילו היד שהוא טפל מטמא את האוכל והיינו דפריך השתא עיולי מעיילא שהיד שהוא טפל מכנים הטומאה באוכל שהוא עיקר אפוקי מיבעיא. ואתיא נמי שפיר הא דפריך ואימא יד להוציא ולא להכניס דאף על גב דקרא דוכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו בהכנסה איירי מ"מ ייתורא דלכם דמרבינן מיניה יד איכא למימר דלא את' אלא להוציא שאם נפלה הנבלה על הזרעים מוציא את הטומאה אליו אבל נפלה על היד ולא על הזרעים אין היד מכניס הטומאה בזרעים ומשני כיון דגופא דקרא בהכנסה איירי מסתמא ייתורא דלכם נמי בהכנסה איירי ולפי זה שפיר קאמר כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשיר דבהכשר נמי היד מוניא ההכשר ומכניס ההכשר שאם הוכשר האוכל היד מוציא ההכשר אליו ואם הוכשר היד אז היד מכניס ההכשר אל האוכל