תורת חיים חלק א קנח

פליט סכינא ובלע צנון דאי משום חורפיה לחודא א"כ בקישות אמאי גריר לכי פסקיה הא כיון דלית ביה חורפא מאי שנא מדגים שעלו בקערה לכך צריך לפרש דסכינא פליט אגב דוחקיה מיהו צנון בלע אגב חורפיה קישות לא בלע. וטפי נראה דטעמא דסכין משום שמנונית בעין הקרוש עליו וכן משמע מדנקט צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר ולא נקט בסכין של בשר אי נמי בסכין סתמא כדאמר לעיל וצנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח משמע דהכא איירי שחתך בה בשר עתה ולא הדיחה וחתך בה צנון לכך אסור לאכלו בכותח משום שמנונית ולפ"ז ניחא דהכא קאמר אביי לאוכלו בכותח ולעיל משני אביי האי היתירא בלע וכו' משמע דסבירא ליה הכי משום דלעיל בסתם סכין של בשר איירי דלית בה שמנוניתא:

דף קיב מהו לאנוחי כדא דמלחא פיר' והכד מגולה דאיכא למיחש כשיטול כמכא בכף יעבירנו על בבי המלח ויפול ממנו לתוכו ולאו אדעתיה וכן כתב בא"ו הארוך דדוקא כשהכד מגולה איירי:

וקרי ליה חמר בשר נראה דאתי לאשמעינן דשרי אפ"ג דאית ביה מראה אדמומית כחמרא דכתיב אל תרא יין כי יתאדם:

עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו פירש שאין נוטף ממנו עוד שום מראה אדמומית מיהו בתוכו אכתי איכא מראה אדמומית אלא שאין נוטה ממנו עוד ודם האברים שלא פירש שרי. ופריך ומי אמר שמואל הכי דמשתעל' המרת' שוב אין נוטה ממנו מראה אדמומית והיוצא ממנו אז שרי אע"ג דאכתי אינו נצלה והאמר שמואל ככר שמח' וכו' אלמא דאף על גב דכבר נצלה אפ"ה ציר היוצא ממנו אסור הוא ומשני דאגב דוחקא דסכינא פליט אבל מעצמו משתעלה חמרתו שוב אין יוצאה ממנו מראה אדמומית אלא שמנונית:

דף קיג מאי לאו שהיו שניהן מלוחין לא בעי למימר שמלח שניהן ביחד דאם כן הוה ליה למיתני דג טהור ודג טמא שמלחן זה עם זה אבל דג טהור שמלחו משמע שהטהור לבדו מלח ועם דג טמא דקתני היינו שהניחו עם דג טמא דעל כרחך צריך לומר הכי למאי דמשני שהיה טהור מלי' וטמא תפל אלא ה"ק מאי לאו שהיו שניהן מלוחין דדג טמא נמי מלוח היה כשהניח דג טהור אצלו והא דלא קתני בהדיא דג טהור ודג טמא שמלחן כו' משום דהשתא ניחא טפי הא דקתני מותר דקאי אדג טהור דאיירי ביה אבל אי הוה קתני דג טהור ודג טמא שמיחן מותר לא הוה ניחא דאיירי בתרוייהו ומותר לא קאי אלא אדג טהור לחודא ולעיל דקאמר דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין אף על גב דלא ניחא לישנא דאסורין כיון דלא קאי אלא אדגים לבדן מכל מקום לא מצי למימר דגים שמלחן עם עופות אסורין דהוה משמע בין שהעופות מליחין בין שהעופות תפלין וזה אינו דבכי האי גונא לא היו הדגים אסורין כמ"ש התוסטות לעיל וכן הא דרב מרי בר רחל מדלא קאמר דאימלח ליה בשר שחיטה ובשר טריפה בהדי הדדי צ"ל נמי דאימלח ליה בשר שחוטה לחודיה והניחו בהדי בשר טרפה מלוח וכן משמע מדברי רב אלפס ז"ל:

הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפי' פרה ורחל במשמע כלומר אע"ג דלאו גדי עזים הוא אלא גדי דפרה ורחל דהיינו עגל וטלה:

גדי לרבות את החלב וכולי מדלא כתיב לא תבשל בשר דהא עגל ושלה נמי אסור ושינה וכתב לשון גדי לכך דרשינן מנייהו הנך תלת מילי חלב ומתה ושליל ולהוציא את הטמאה דמבשר לא הוה אתיא חלב ומתה דהוה ניחא לאוקמי קרא אבשר היתר ולא אהנך כיון דכב' אסירי אבל מדשינה וכתב לן גדי מרבינן כל מידי דגדי ושליל נמי מבשר לא אתיא כיון דלאו בשר גמור הוא והוה מסתבר ספי לאוקמי קרא אבשר גמור אבל מלישנא דגדי מרבינן כל מידי דגדי ובהמה טמאה נמי בכלל בשר הוא לכך איצטריך למיכתב גדי להוציא את הטמאה אבל להוציא את הדם לא איצטריך לשנות ולמיכתב גדי דמבשר נמי הוה ממעטינן ליה כמה שכתבו התוספות ולפי זה בסמוך גבי מבשל חלב בח"ב דקאמר ש"ס אין איסור חל על איסור ופירש"י ז"ל ולא נפיק מקרא דלגופיה איצטריך קשה דאי לגופיה א"כ לפה שינה וכתב גדי לכתוב בשר לכך נראה דסבירא להו דכיון דאיצטריך למיכתב גדי בחד קרא לרבויי שליל כתב בכולהו לשון גדי דניחא למיכתב בכולהו חד לישנא וכן בסמוך שכתבו התוספות דר' יוסי הגלילי דממעט עוף שאין לו חלב חם מוי"ו דאמו קא דריש צריך לומר דאיידי דכתב וי"ו בחדא כתב הכי בכולהו:

וסבר שמואל איסור חל על איסור והאמר שמואל וכו' דמסתמא קראי בנין אב נינהו למילף מנייהו בעלמא ואם כן קשיין אהדדי ומשני דלא הוי בנין אב אלא חד מנייהו ואידך מיעוטא או ריבויא הוא ואי בעית אימא תרוייהו בנין אב נינהו והא דידיה הא דרביה דשמואל סבר דגדי הוי בנין אב ומתו בו הוי מיעוטא ורבי אלעזר סבר ומתו בו בנין אב הוא וגדי הוי ריבויא והשתא ניחא דפריך לקמן בסמוך מברייתא דפיגול ונותר וטמא שבשלן בחלב אדרב אמי ורב אסי ולא פריך אדרבי אלעזר למאי דמשני הא דידיה והא דרביה משום דבשר בחלב מודי רבי אלעזר דאיסור חל על איסור מריבוי דגדי:

דף קיד האי תנא סבר איסור חל על איסור הלשון תמוה דהוה ליה למימר תנאי היא כדאמר בעלמא ועוד דעיקר חסר דהוה ליה למימר האי תנא סבר איסור חל על איסור ואינהו סברי כמ"ד אין איסור חל על איסור דהמקשה נמי הוה ידע דהאי תנא סבר איסור חל על איסור דלהכי פריך עלייהו ונראה לפרש דפשיטא ליה למקשה דאינהו סברי כמאן דאמר א סור חל על איסור ותנאי טובא דאיפליגי בה מיהו קא סלקא דעתך דאפילו למאן דסבר בעלמא אין איסור חל טל איסור בבשר בחלב מודה מריבויא דגדי ולכך פריך עלייהו מברייתא דמשמע ליה דאתיא ככולי עלמא אפילו כמאן דאמר בעלמא אין איסור חל על איסור בבשר בחלב מודה מריבויא ומשני דלאו הכי הוא אלא האי תנא סבר איסור חל על איסור אפילו בעלמא:

אמר רב אשי משום דאיכא למימר אעיקרא דדינא פירכא תימא כיון דקל וחומר פריכא הוא ולא יליף אלא מקרא דבחלב אמו אם כן מעיקרא מאי סבר דקאמר אמרת קל וחומר וכן קשה בברייתא שנייה ובשלישית. ועוד תימא מדלא יליף באידך ברייתא מבחלב אמו אלא אחותו גדולה ולא יליף מיניה נמי אחותו קטנה על כן צריך לומר משום דמסתבר טפי לאוקמי קרא אחותו גדולה כיון שנאסרה עמו במעשר אבל קטנה לא אם כן בברייתא קמייתא ענא ליה למילף מבחלב אמו תרוייהו פרה ורחל והא מססבר טפי לאוקמי קרא אפרה שנחלקה מן הגדי בתרתי בהרבעה ובמעשר אבל רחל לא נחלקה מן הגדי אלא בהרבעה לחודא. ונראה לפרש דקרא וקל וחומר תרוייהו צריכי והכי קאמר ת"ל בחלב אמו דלא איצטריך דבחד מנייהו הוה סגי אלא ודאי להכי חזר וכתב בחלב אמו למילף קל וחומר מאמו שלא נאסרה וכו' אף על גב דקל וחומר פריכא הוא אבל אי לאו ק"ו מייתורא דבחלב אמו לחודא ליכא למילף דשמא איכא לאוקמי יתורא אמלתא אחריתי וכן באידך ברייתא קאמר דבחלב אמו אתי לגלויי דילפינן קל וחומר אף על גב דפריכא ובברייתא שלישית נמי קאמר הכי דבחלב אמו אתי לאשמעינן דילפינן ק"ו מאמו דההוא ק"ו נמי מחלב אמו אתיא בסוף הדין דקאמר מקום שנאסר פרי עם פרי וכו' וכיון דבחלב אמו אתי לגלויי דילפינן ק"ו מאמו אף על גב דפריכא לכך בברייתא קמייתא יליף מיניה תרתי פרה ורחל משום דרחל נמי איכא למילף מק"ו דאמו אבל באידך ברייתא לא מצי למילף מבחלב אמו אלא אחותו גדולה דהיינו זקנה דאיכא קל וחומר אבל גדייה שלא נתעשרה כיון דלא אתיא בקל וחומר לא אתיא נמי מבחלב אמו. ולפי זה ניחא הא דקאמר בסמוך אין הכי נמי אלא בחלב אמו למה לי לכדתניא אף על גב דברייתא בהדיא מפיק לה אחותו גדולה מבחלב אמו דאיכא למימר דאף על גב דאתיא מביניא מכל מקום לרווחא דמילתא מפיק לה מבחלב אמו דכיון דאתי קרא לגלויי למילף קל וחומר מאמו אף על גב דפריכא כל מידי דאתיא בקל וחומר מאמו גמרינן מחד קרא והא דלא ילפינן מיניה נמי היא עצמה בחלבה משום דגוף אחד הוא ואיכא למימר דלא אתי קרא לגלויי למילף מאמו אלא בשני גופים דומיא דגדי בחלב אמו דכיון דשני גופים נינהו איכא קפידא אבל גוף אחד לא לכך איצטריך קרא אחרינא להיא עצמה בחלבה אבל אי אמרינן דקל וחומר ליתא ולא ילפינן אלא מייתורא דבחלב לחודא ליכא למימר דאחותו גדולה יליף לה מקרא לרווחא דמלתא דאם כן אמאי נקט אחותו גדולה דוקא אחותו קטנה נמי הוה ליה למילף מבחלב לרווחא דמלתא:

פרה ורחל שנאסרה עמו בהרבעה כתבו התוספות ואם תאמר חיה ועוף יוכיחו לרבי עקיבא ויש לומר דעדיפא פריך מיהו למאי דמסיק אין הכי נמי יליף אחוחו גדולה בקל וחומר מאחו קשה דנימא חיה ועוף יוכיחו ולמאי שפירש דקרא אתי לגלויי דילפינן קל וחומר אף על גב דפריכא אתי שפיר:

עד שיפרוט לך הכתיב כדרך שפרט לך בנבלה בפרק כל שעה אמרינן דרבי אבהו לא מתוקמא אלא כרבי מאיר דלרבי יהודה איצטריך קרא לדברים ככתבן ואם תאמר לרבי מאיר נמי הא איצטריך קרא להקדים נתינת גר למכירת עכו"ם והתוספות כתבו דמסברא בלא שום קרא הוה ידעינן להקדים אלא השתא דכתיב נתינה ומכירה ללמד וכו' אי לאו דכתיב או להקדים ה"א דאתא קרא להשוותם וקשה דהיאך מצינו למימר דאתי קרא להשוותם דאם כן לא ליכתוב אלא חד מנייהו או מכירה או נתינה דהוה ליה למיכתב לגר אשר בשעריך ולעובדי כוכבים ומזלות תתננה או לגר כותי אשר בשעריך ולעובדי כוכבים ומזלות תמכרנה. ועוד דקאמר בסמוך ור' יהודה להקדים נתינה דגר למכירה דעובדי כוכבים ומזלות לא צריך קרא סברא הוא מדקא פסיק ש"ס ולא קאמר בתר הכי ור"מ משמע דסבירא ליה דבהך סברא פליגי ור"מ לית ליה הך סברא דאי לאו הכי הוה ליה למימר ור"מ ונפרש כמ"ש התוספות גם מה שכתבו התוספות דלא מצי למיכתב חד מנייהו משום דה"א דאתי קרא למעוטי נתינה דעובדי כוכבים ומזלות או נתינה דגר נראה קצת דוחק ע"כ נראה דלר"מ אתי שפיר דליכא למימר דקאמר לא אתי לאשמעינן אלא הא דנתינה דגר קודמת למכירה דעובדי כוכבים ומזלות דא"כ עיקר חסר מן הכתוב דקדימה לא כתיבה בהדיא אלא מייתורא דאו ילפינן ליה אבל מפשטא דאו לא שמעינן קדימה דבכולהו דוכתי או לחלק אתיא כמו שור או כשב או עז שאת או ספחת או בהרת וכחש בפקדון או בתשומת יד או בגזל דבכל הנך לא שייך קדימה ואי פשטא דקרא לא אתי לאשמעינן אלא דנתינת הגר קודמת מכירה דעובדי כוכבים הוה ליה למיכתב בהדיא לגר אשר בשעריך תתננה ואם אין גר מכור לעובדי כוכבים ומדלא כתב הכי צריך לומר דפשטא דקרא אתי לאשמעינן דדוקא נבלה מותרת בהנאה אבל בעלמא לא תאכלו משמע איסור הנאה ואגב אורחא כתב לן ייתורא דאו לאשמעינן נמי דנתינה דגר קודמת למכירה דעובדי כוכבים והשתא ניחא דאיצטריך למיכתב תרווייהו דאתי לאשמעינן נמי דנתינה דגר קודמת למכירה דעובדי כוכבים ולא מצי למיכתב בהדיא ואם גר וכו' דלא תימה כולי קרא להכי הוא דאתא ולא לאיסור הנאה בעלמא:

דף קטו ומה שבת דחמירא מעשיה מותרים הני לא כ"ש פירש"י ז"ל אבל בבשר בחלב לא אמרינן הא ק"ו דמסתברא דכל שתעבתי עליה רמינן דקא אכיל תועבת גופה אבל האי לא אכיל החרישה וקשה דאמאי לא חשיב בישול של שבת תועבה גופה כמו בישול דבשר בחלב והתוספות כתבו משום דבישול בשר בחלב ניכר וקשה דמאי פריך מאותו ואת בנו ומשלוח הקן הא אין האיסור ניכר בהן יותר ממה שניכר בחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה. לכך נראה דבשר בחלב קא אכיל תועבה גופה דטעם איסורן משום אינהו גופייהו דקפיד רחמנא שלא לערבן ולבשלן יחד אבל