תורת חיים חלק א קנז

בין אוכל דברים יבשים דלא שייך בהו זוהמא לבין אוכל דברים לחים לענין ברכה אם יש לברך על מים אחרונים. ולכך נראה מי שאוכל וידיו מזוהמות צריך ליטול מים אחרונים קודם שיברך ברכת המזון אפי' אי ליכא למיחש משום מלח סדומית וכן כתב בש"ע סימן קפ"א דמים אחרונים חובה וכתב שם בסוף הסימן דיש שאין נוהגין ליטול מים אחרונים וכו' והנראה בעיני כתבתי

כל מילי דצייר וחתים ומני וכייל לית לן רשותא וכולי והא דאמר בפרק המפקיד שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול וכולי משמע דדבר שאינו מדוי ושקול עדיף טפי מפורש שם

דף קו מצוה לשמוע דברי חכמים פירש אנחנו מצווים מן התורה לשמוע מה שתיקנו חכמים מדכתיב על פי התורה אשר יורוך. כתבו התוספות ואם תאמר הלא משום סרך תרומה תקנוה ואם כן מאי ועוד וי"ל דתיקנו משום נקיות וקשה דהא בסמוך משמע דטעמא דנקיות לאו חובה ולאו מצוה הוי אלא רשות בעלמא לכך נראה דה"ק נ"י לחולין לא הוצרכה לחולין עצמן ואין בהן תועלת אלא מפני סרך תרומה שעל ידי כן לא אתי למיפסל את התרומה ועוד יש בהן תועלת משום מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנוה משום כך ואיכא שכר מצוה

סבור מיניה חובה הוא דליכא מצוה איכא פירוש דנטילת ידים לפירות חמיר כמו נ"י לפת אלא דמחולקין בטעמן דטעמא דפת משום תרומה וטעמא דפירות משום נקיות מיהו תרוייהו מצות חכמים נינהו והא דקאמר אלא משום נקיות לא אתי לאשמעינן אלא לאפוקי מים אחרונים דחובה נינהו קמ"ל דבהנך ליכא חובה דלית בהו אלא משום נקיות מיהו טעמא דנקיות מצוה הוי כטעמא דסרך תרומה

דף קז דלא אתו מכח גברא וא"ת אמאי תיקנו רבנן בנטילה שיהא בה כח גברא דבשלמא הא דקפדינן אמנא י"ל כמ"ש הרשב"א בשם ה"ג דאסמכוה רבנן על מי חטאת אי נמי על קידוש ידים ורגלים במקדש אלא כח גברא למה לי דהא בקידש ידים קמיבעיא ליה בפ"ב דזבחים אי מותר לקדש בתוך הכיור אי לא וי"מ מדכתיב והזה הטהור על הטמא וי"ל דומיא דתשעה קבין דבעל קרי דלא מהני אלא כששפכם עליו אבל לטבול בתוכן לא מהני מידי בין אם הם בכלי או בקרקע כדאיתא בפ' מי שמת ר' זירא הוה יתיב באגנא דמיא בי מסותא א"ל לשמעי' זילו אייתי ט' קבין ושדי עילואי א"ל ר' חייא למה ליה למר כולי האי והא יתיב מר בגוייהו א"ל כמ' סאה מה ארבעים סאה בטבילה ולא בנתינה אף ס' קבין בנתינה ולא בטבילה והכי נמי תיקנו גבי נטילה דלא מהניא אלא בנתינה דהיינו כח גברא שיתן המים על ידיו אבל היכא דליכא כח גברא לאו נטילה היא אלא טבילה וטבילה לא מהניא אפי' הן בקרקע אלא אם כן יש בהן ארבעים סאה. ואיכא למימר דגזרו רבנן שלא יאמרו דטבילה מהני בפחות מארבעים סאה ובכלי. ומהאי טעמא נראה דהקוף מותר ליתן מים לידים דלאו דוקא כח גברא בעינן אלא כח נותן שלא יהא נראה כטבילה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ברכות שכתב כל הנוטל ידיו צריך להזהר בארבעה דברים ואחד מהן שיהיו המים באים מכח נותן ולא כתב מכח גברא ולהכי פסק שם דהקוף נוטל לידים והיינו כת"ק דרבי יוסי דפרק קמא דידיה וכן פסק בש"ע סימן קנ"ט ובהג"ה כתב שם דמ"מ יש להחמיר ונראה דהמקיל לא הפסיד

אי לאו דרב המנונא את לא ספינא לך משום דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו ולכך דייק שפיר לאו משום דזהיר ולא נגע כיון דמותר לסמוך עצמו להאכיל למאן דקים ליה בגוויה דזהיר ולא נגע אם כן הכי נמי מותר לו לאדם לסמוך עצמו לאכול בלא נטילה אי קים ליה בנפשיה שלא יגע אם אחר רוצה להאכילו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ברכות האוכל צריך נ"י אע"פ שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל ואח"כ כתב אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו ואף על פי שהוא נותן לתוך פיו

א"ל לא מסתייה וכו' ואם תאמר מעיקרא כי השיב לו שמואל דא"ל קא ספית לבראי ולא משית ידיך הוה ליה למימר לאלתר לא מסתייה דלא גמיר וכו' ומאי הוצרך לשאלו תחילה אמאי לא משית וי"ל דחשש אבוה שמא ההוא ברא בן ארבעה וחמשה שנים הוה ומשום שיבתא הוא דקא מחי ליה לכך שאלו ואמאי לא משיח וכי אמר ליה הוא אכיל ואנא משינא הבין דלאו משום שיבתא הוא אלא משום דאית ליה מאכיל צריך נ"י הוא שכל המכה ומייסר את בנו ותלמידו צריך להודיעו עד מה הוא מכהו שלא יעשה כן עוד ואם משום שיבתא הכהו א"כ מאי קאמר הוא אכיל ואנא משינא אלא ודאי משום דאית ליה מאכיל צריך נ"י הוא לכך קאמר לא מסתייה דלא גמיר כו'

רשב"ג אומר אף שני אכסנאין אוכלין על שלחן אחד וכו' כך גריס הרי"ף ז"ל ונראה דקאי את"ק דאמר צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד כו' ואתי לאשמעינן דמותר לצורכן יחד ואין חוששין שמא ע"י כן יאכל שניהן ואתי רשב"ג להוסיף דאף שני אכסנאין אוכלין כו' אע"ג דבמכירין זה את זה אסור שמא יאכלו שניהן באכסנאין חוששין

דף קח טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא ולא אמרינן דלא אסר רחמנא אלא גוף האיסור אבל איסור שנפל להיתר וסילקו משם התבשיל מותר דגמרינן לה מבשר בחלב דאע"ג דמסלק זה מתוך זה לאחר בישולו אסורים אע"ג דליכא טעמא וליכא למימר דלא אסר הכתוב אלא א"ע אוכל מן הבשר ומן החלב יחדו דהא כל חדא באפי נפשיה היתרא הוא וכשנתבשלו נאסרו שניהן ונעשו כגוף איסור אחד וכשמסלק זה מתוך זה לא שייך למימר שסילק היתר מן האיסור דתרוייהו אסורין כשאוכל כזית בין מן הבשר בין מן החלב קאכיל איסורא ומחייב ואע"ג דליכא אלא טעמא

חרב אמאי מותר חלב נבלה הוא אותו מעט חלב שנבלע בבשר נעשה נבלה מחמת מעם בשר שבתוכו וכשחזר ונפלט בשאר החלב הוה ליה מין במינו ולא בטיל ללא ודאי צריך לומר דכשנפלט החלב נסחט טעם בשר שבתוכו ומתבטל בחלב שביורה וחזר אותו מעט חלב ונעשה היתר דאפשר לסוחטו מותר

דף קט מכלל דרבנן סברי ניער בסוף וכו' מעיקרא כי דייק דרבי יהודה סבר אפשר לסוחטו אסור כיון דאיסר הניעור בסוף ולא בתחילה הוה מצי למימר מכלל דרבנן דפליגי עליה סברי דאפשר לסוחטו מותר דאי לא פליגי עליה בהא א"כ מאי נראין דברי ר' יהודה הא ליכא מאן דפליג אלא איידי דדייק מלתא דרבי יהודה דייק נמי מלתא דרבנן הכי

נראין דברי רבי יהודה ואין נראין מבעי ליה כתבו התוספות תימא לימא דכולי עלמא וכו' דכי האי גונא משני לעיל בפ"ק אבדו לו גדייו ותרנגוליו לפי מה שפי' הסוגיא בפ"ק אין משם ראיה כלל

קורע שתי וערב וטחו בכותל הא דטחו בכותל נראה דדייק ליה מתני' דקתני ומוציא את חלבו משמע דבקריעה לחודא לא סני אלא צריך נמי להטיחו בכותל להוציא את חלבו אע"ג דגבי לב נמי קתני הכי ולא אשכחן דצריך להטיחו בכותל שאני לב דדם כנוס בתוכו והוא בעין ואפשר להוציאו בידו אבל חלב כחל נבלע בו ולכך אי אפשר להוציאו אלא ע"י מיתה

א"ל רב נחמן לטבחי זויקו לה כחלי לפירש"י ז"ל שפיר' שסודו תנו לה כחל בשפוד קשה דלמה ליה למימר לטבחי לצלות לה הל"ל לאנשי ביתו שיעשו כן לכך נראה דזויקו היינו כמו זיקים מלאים ולפי שדרך הטבח מנקרי הבשר לנקר גם את הכחל ולהוציא ממנו את חלבו להכשירו לכך אמר להו שלא יוציאו הכל אלא יניחו בו הרבה כדי שתרגיש בו טעם חלב כשתבשלנו בקדירה כמ"ש התו'

גירותא לישנא דכוורא מין אחד יש בין הדגים ושמו כוורא וטעם לשונו כטעם גירותא הוא דליכא למימר דכלל דגים כוורא קרי להו דאטו לשונות של כל הדגים חד טעמא אית להו וכן משמע בסוף פרק קמא דמועד קטן דאמר התם כוורא סמוך למסרחיה מעלי והא אדרבא סכנתא למיכל דגים כשהן סמוך לסרחן ואיתא נמי התם דכוורא משתי מיא בתרי' מעלי ואדרבא העולם נזהרין שלא לשתות מים בתר דגים לכך צ"ל דכוורא מינא הוא והוא משונה בדברים הללו וכ"כ התוספות שם

דף קי ולית לך נותנין עליו חומרי מקום שיצא וכולי אף על גב דמשמע דדעתו לחזור הוה מכל מקום הני מילי מבבל לארץ ישראל או מא"י לבבל אבל מבבל לבבל וכן מארץ ישראל לארץ ישראל ניתנין עליו שני החומרות בין דעתו לחזור בין אין דעתו לחזור כמ"ש התו' בפ"ק גבי מוגרמת וסורא ופומבדיתא בבבל היו

כבדא מה אתון ביה כתבו החוספות אומר ר"ת דכולה הך שמעתא איירי בכבד שלא נמלח וכולי והא דפשיט מההוא דקריבו קניא בקופה יודע היה שלא נמלח הכבד אע"ג דצ"ל כי הריאה והלב שהיו עם הכבד נמלחו ואין לתמוה על זה דכמה דברים היו עושין כדי להראות הלכה לתלמידים ותימה דא"כ מאי פריך רב אשי ודלמא פי קנה חוץ לקדירה הוה אי נמי מיחלט הוה חלט ליה מעיקרא ולעולם הכבד אוסר והא אי אפשר לומר כן דא"כ כי מלחו הריאה והלב שהיו עם הכבד אמאי לא מלתו נמי הכבד וע"כ צ"ל דפשו כן לה ראו' הלכה לתלמידים דלא בעי מליחה משום דאינה אוסר' א"כ לא הוו צריכים להוציא קנה ולמיחלט ליה ומה שכתבו התוספות נמי דכל שלשתן נמלחו אלא דלכבד לא מהניא מליחה אלא בקריעת שתי וערב וחיתוכה לתחת דוחק הוא כיון דהשתא אכתי לא ידעינן הא דמליחה לא מהניא בכבד אלא דוקא בכה"ג והוה ליה לש"ס לסדר מעיקרא עובדא דרבה בר רב הונא דמייתי בסמוך והדר הוה ליה לסדר הא דא"ל אביי לרב ספר' ועוד דקאמר לקמן הני מילי כבדא אבל טחלא שומנא בעלמא הוא וקשה מה נפשך איבעי ליה למימר דדוקא כבדא הוא דאוסר בלא מליחה אבל טחלא שרי בלא מליחה כיון דשומנא הוא כמ"ש התוס' א"כ תיקשי מהא דאמר בפרק דם שחיטה דדם הטחול הרי הוא בלא תעשה משמע דטחול בעי מליחה ואי אקריעת שתי וערב קאי דדוקא כבדא הוא דבעי קריעה אבל טחלא לא א"כ מאי איצטריך למימר דשומנא בעלמא הוא תיפוק ליה דלית ביה סמפונא דמידי הוא טעמא דכבדא בעי קריעה משום סמפונא הוא כדמשמע דאמר אדהכי אשכח ההוא כבדא דהוה בה סמפונא וכו' וכיון דטחלא לית ביה סמפונא לא בעי קריעה ואי אית ביה סמפונא כי הוה שומנא בעלמא מאי הוי אמאי לא בעי קריעה ועוד דמאי ראיה מייתי מהא דשמואל דשריא בלא מליחה ובלא קריעה דלמא מלוחי הוו מלחי ליה וקרעי ליה מעיקרא לכ"נ דכולה שמעתא איירי בכבדא שנמלח וקמבעיא בעיא ליה אי סגי ליה במליחה כיון שיש בו רוב דם כמ"ש התוספוח ועל זה קאמר והני מילי דלא סגי ליה במליחה כבדא לכך אוסר' בשר שנתבשל עמה אבל טחלא שמנא בעלמא הוא ואינו דם וסגי ליה במליחה ומותר לבשל בשר עמו ומייתי ראיה מדשמואל דעבדי ליה תבשילא דטחלא דמשמע שהיו עושין לו מין תבשיל מן הטחול שהיו מתקנין אותו בדברים אחרים במיני בשמים ולפתן וכיוצא בהן לצור ההק' דהכי משמע לישנא דעבדי ליה תבשילא דטחלי מדלא קאמר דבשלי ליה טחלי אלמא דמותר לבשל דברים אחרים עם הטחול וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהמ"א

דף קיא צונן אמרי לה בעיא הדחה פירש"י ז"ל צונן ואם חתך בה צונן בעיא הדחה ההוא צונן ולפירושו לא הוי דומיא דרותח דאיירי לכתחלה לכך נראה דה"ק צונן ואם בא לחתוך בה צונן בעיא הדחה פי' צריך להדיח הסכין תחילה וכן משמע דאסכין קאי מדנקט בעיא לשן נקבה וכ"כ התוספות בפ"ק

וליטעמיה קפילא ארמאה אע"ג דאסור לאכול בה רותח לכתחילה משמע מ"מ מדלא קאמר אסור להניח בה רותח משמע דאפי' אם עבר והניח בה רותח אסור לאכול לכך פריך אמאי אסור לאוכלו וליטעמיה קפילא

והני מילי צנון דאגב חורפיה בלע פירש"י ז"ל בלשון שני דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחין וחשיב כחד טעמא ואגב דוחקא דסכינא