תורת חיים חלק א קנו

ומשום דאיירי לעיל בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש אי בעינן אכילה במעים אי בנהנה גרונו בכזית סגי ליה לכך סידר ש"ס הא דבין החניכים והא דאכל חצי זית והקיאו כו' להכא דטעמייהו נמי הוה משום דנהנה גרונו בכזית והשתא הא דרבי אסי לא פליג אדרב דימי ורבין דשאני התם דחידוש הוא והיינו דאמר ליה ולאו זימנין סגיאין אמרת דבכולהו דוכתי הוה אמר ליה הכי באיסור נבלה וטרפה וחזיר וחלב וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל דבפרק חמישי מהלכות מאכלות אסורות מייתי לספק הלכה הא דאמר רב דימי ורבין משמיה דרני יוחנן ובפרק ארבעה עשר מה' מ"א כתב כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית בינוני בין למלקות בין לכרת. ואחר כך כתב כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים אבל מה של בין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו בכזית אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא חייב שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האיסור עד כאן לשונו. משמע בהדיא דאשאר איסורין קאי ולא אאבר מן החי ובכסף משנה כתב שם כזית שאמרנו חוץ משל בין השניים בס"פ דגיד הנשה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש והלכה כרבי יוחנן דאמר הכי ומאי שנא אבל מה שבין החניכים מצטרף למה שבלע וכו' שם לדברי הבל לא דק דהא מסיק הכא דבשל בין השינים כולי עלמא לא פליגי דלא מצטרף כי פליגי בין החניכים:

כל הבשר פרק שמיני דף קד הא עוף אסור מדאורייתא נראה דלהכי משמע ליה דאסור דמתניתין מדאורייתא קאמר מדנקט כל הבשר אסור לבשל בחלב ולא קתני אסור לאכול בחלב משמע דמתני' אקרא דלא תבשל קאי אלמא דאסור מדאורייתא ומשני רב אשי דיש מהן מדברי תורה וכו':

אבל הכא אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה ומיכל בשר בחלב דאורייתא תימה כיון דדחי דשאני התם משום דליכא למיגזר הוא אם כן מאי איצטריך למימר אבל הכא אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה וכו' הוה ליה למימר אכל הכא כיון דאיכא למיגזר גזרינן גזירה לגזירה ויש לומר דמדקתני התם חלת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השלחן משמע דוקא העלאה שרי אבל באכילה אסורה לזר מדרבנן והיינו על כרחך משום דגזרינן אכילת חלת חוצה לארץ אטו אכילת חלת ארץ ישראל דדוקא העלאת חלת חוצה לארץ אטו העלאת חלת ארץ ישראל ליכא למיגזר אבל אכילה אטו אכילה גזרינן אפילו מחוץ לארץ לארץ ישראל ואי אמרת דגזרינן הכא גזרה לגזרה דהיינו העלאת העוף אטו אכילת העוף ואכילת העוף אטו אכילת בהמה אם כן התם נמי אמאי נאכלת עם הזר על השלחן נהי דהעלאה אטו העלאה ליכא למיגזר נגזור העלאת חלת חוצה לארץ אטו אכילת חלת חוצה לארץ ואכילת חלת חוצה לארץ אטו אכילת חלת ארץ ישראל דהא על כרחך אכילת חלת חוצה לארץ אטו אכילת חלת ארץ ישראל גזרינן כיון דאסרינן חלת חוצה לארץ באכילה לזר לכך קאמר דטעמא דהכא משום דגזרינן העלאה אטו העלאה ומיכל בשר בחלב דאורייתא דכי מסיק להו היינו אכילה וכחדא גזירה דמי:

אתי לאסוקי בשר וגבינה ומיכל בשר בחלב דאורייתא דכי מסיק להו היינו אכילה כדפירש רש"י ז"ל ולהכי לא קאמר ואתי למיכל בשר בחלב דאורייפא כדאמר אתי לאסוקי בשר וגבינה. ואם תאמר כיון דהעלאה אטו אכילה כי חדא נינהו ואם כן לימא דכי שרית לאסוקי עוף וגבינה אתי למיכל עוף וגבינה דכי חדא נינהו והדר גזרינן אכילת עוף וגבינה אטו אכילת בשר וגבינ' ובההיא דחלה נמי נגזור העלאה אטו אכילה דכי חדא היא ואכילה אטו אכילה דליכא אלא חדא גזירה ויש לומר דלכל איסורי דאורייתא עבדי רבנן הרחקות כגון הבערת אש בשבת דאסור מדאורייתא עבדו רבנן הרחקה וגזרו דאפילו לטלטל את הנר בשבת אסור וקים להו לרבנן דבהרחקה זו סגי דאי נמי אתי לטלטל את הנר באקראי לא אתי למיעבד איסורא דאורייתא להדליק את הנר וכן בשר בהמה בחלב דאסור מדאורייתא עבדו רבנן הרחקה דלא למיכל אפי' בשר עוף בחלב וקים להו נמי דבהרחקה זו סגי מיהו אכתי חששו רבנן שמא יעלה אדם בשר בהמה עם הגבינה על השלחן ועל ידי כן אתי למיכל לכך אסרו נמי להעלות בשר עם הגבינה והוה קים להו לרבנן דלא סני בהרחקה זו דליכא אלא פלגא דהרחקה דכל המעלה קרוב הוא למיכל וחששו שמא יעלה באקראי ואתי נמי למיכל בהדדי לכך הוצרכו למיעבד הרחקה להרחקה וגזרו שלא להעלות אפילו בשר עוף וגבינה ובהרחקה זו סגי ולכך קאמר דהכא גזרינן העלאה אטו העלאה וממילא אתי נמי למיכל דקרוב הוא אבל העלאה אטו אכילה ואכילה אטו אכילה לא מני למימר דכיון דעבדו הרחקה וגזרו על אכילת עוף משום אכילת בהמה ובהרחקה זו סגי להו אם כן למה להו למיגזר תו שלא להעלות בשר עוף דכיון דגזרו כבר ועבדו הרחקה שלימה למה להו למיעבד עוד אפילו פלגא דהרחקה דלא איצטריך וגזירה וגזירה הוא:

עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא נראה דדייק מדקתני נאכלין לשון רבים משמע דלאו עוף החילה והדר גבינה קאמר דא"כ גבינה לחודא נאכל באפיקורן ולא העוף אלא אשמעינן דהנך תרתי נאכלין דהך הפקר שאין צריכין להזהר לא זה מזה ולא זה מזה בין אוכל עוף תחילה בין אוכל גבינה תחילה ולהכי דייק הא בשר וגבינה צריכין להזהר זה מזה וזה מזה וכתבו התוס' דרבינו תם מפרש טעמא דאגרא משום דעוף אינו נדבק בידים וקשה דהא גבינה נדבק בידים הוא מדקאמר הני מילי בליליא משמע דבליליא בעי נטילת ידים אחר גבינה ואם כן צריך לומר דהא דקתני עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה דוקא קאמר ולא גבינה ועוף וזה דוחק:

דף קה בית שמאי אומרים מקנח והוא הדין למדיח ובית הלל אומרים מדיח והוא הדין כו' תימא כיון דתרווייהו בעינן כדפירש"י ז"ל והתוס' אמאי קאמר לעיל הוא תני לה והוא אמר לה בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה אמאי לא הזכיר נמי הדחת פה והוה ליה למימר בלא נטילת ידים ובלא קינוח והדחת פה. ועוד תימא דקאמר לעיל אלימא ב"ש שומרים מקנח ולא בפי מדיח וב"ה אומרים וכו' אמאי נקט ולא בעי ה"ל למימר ולא סגי מדיח ולא סגי מקנח ועוד אמאי דחוק לאסוקי דלא פליגי הל"ל דקינוח עדיף מהדחה ולב"ש לא סגי אלא בקינוח ולב"ה בהדחה לחודא נמי סגי כמ"ש התוספות ומה שכתבו דפשיטא ליה לש"ס דהדחה עדיפא ולהכי נקט מקנח ולא בעי מדיח דעדיפא ואיידי דנקט לב"ש ולא בעי נקט נמי הכי לב"ה דוחק הוא למימר דנקט הכי איידי ועוד דאם כן כי פריך אלא הא דאמר רבי זירא כולי תיקשי נמי הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ותו לא היה צריך למימר אלא ב"ש אומרים מקנח ולא בעי מדיח וב"ה אומרים אף מדיח וכולי ועוד מה נפשך אי קינוח והדחה כל חדא עביד פעולה אחריתי אם כן לה שייך למימר דהדחה עדיפא מקינוח כיון דאין שוין זה לזה ואי תרוייהו עבדי פעולה חדא אם כן אמאי לא סגי בהדחה לחודא דעדיפא או ליבעי הדחה תרתי זימני ואמאי תיקנו למיעבד הדחה וקינוח. על כן נראה דמדיח דנקט ב"ה לאו הדחת פיו קאמר אלא מדיח ידיו קאמר דהיינו נ"י ולהכי נקט לעיל בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה ולא נקט הדחת פה והשתא ניחא דקאמר אלימא ב"ש אומרים מקנח ולא בעי מדיח דאית להו דאין צריך לנקות אלא הפה לחוד אבל ידים לא ובית הלל אומרים מדיח ולא בעי מקנח דאין צריך לנקות אלא ידים לחוד אבל משום פה ליכא למיחש אלא הא דאמר כולי ולהכי לא מצי למימר דב"ש אית להו דוקא מקנח דעדיף וב"ה סברי דבהדחה לחודא נמי סגי דקינוח הפה לא מהניא לידים והדחת ידים לא מהניא לפה ולא שייך למימר דב"ה אית להו דבחדא מנייהו סגי דמה נפשך אי חיישי לפה בעי קינות ולא מהני הדחה ואי חיישי לידים בעי הדחה ולא מהניא קינוח ולהכי לא מצי לשנויי נמי דב"ש תרתי בעי וב"ה סברי דסגי בחד כמ"ש התוספוח דלא שייך למימר הכי כלל והשתא ניחא דצ"ל דהא דמסיק דב"ש אומרים מקנח וה"ה למדיח היינו דתרווייהו בעינן כמ"ש ר"ח ז"ל. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות פ"א דמדיח היינו הדחת ידיו שכתב מי שאכל גבינה או חלב תחילה מותר לאכול אחריו בשר מיד וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר. אחר כך מצאתי שכ"כ גם כן הר"ן ז"ל. ובש"ע סימן פ"ט כתב אכל גניבה מותר לאכול אחריו בשר מיד ובלבד שיעיין ידיו וכולי וצריך לקנח פיו ולהדיחו ולפי מה שפירש' אין צריך רק לקנח פיו ולא להדיחו. ובטור א"ח סימן קע"ג כתב ב"י דברי הרמב"ם והר"ן ז"ל ומסיק דהעולם נהגו לעשות קינוח והדחה לפה וכן ראוי לעשות:

ואלו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתי אכילנא בגבינה אחר בשר קאמר דקאי אהא דקאמר דאלו אבא כי הוה אכיל בישרא האידנא כולי משמע דבשר אחר גבינה לא היה ממתין מסעודה לסעודה לכ"נ דבסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית קאמר והטעם מפני שבשר מוציא שומן ומושך טעם זמן ארוך או משום בשר שבין השינים לכך צריך להמתין כ"כ אבל בשר אחר גבינה לא והתוספות כתבו דאפילו לאלתר אם סילק השלחן וברך מותר ולפי זה צ"ל דטעמא משום הכירא הוא שאם יאכל בשר וגבינה בסעודה אחת חיישינן שמא אתי למיכל בהדי הדדי וקשה דאם כן מאי איריא גבינה אחר בשר אפילו בבשר אחר גבינה נמי ליבעי סעודה אחריתי וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהמ"א וכן פסק ב"י בש"ע סימן מ"ט דצריך להמתין שש שעות כשיעור מסעודה לסעודה ובהגה"ה שם כתב נמי דעת התוספות ודעת הרמב"ם נראה עיקר מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה כתבו התוספות דהא דדרשינן והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים וכולי אסמכתא בעלמא הוא דהא טעמא דמים אחרונים הוי משום מלח סדומית כדאמר בסמוך ואנו לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים ולא ידענא מנא להו למימר שאין מלח סדומית מצוי בינינו דאי משום דסדום רחוק הוא ממנו ואין מביאין משם מלח אם כן תיקשי לאביי וכן שארי אמוראים דבסמוך דכולהו בבבל הוו שהוא רחוק מסדום אמאי היו נזהרין במים אחרונים ועוד מדקאמר אביי ומשתכח כי קורטא בכורא משמע דבכל מלח שבעולם משכחת לה קורטא בכורא וקשה מה נפשך אי מלה סדומית מצוי הוא בכל העולם אמאי לא משכחת לה אלא כי קורטא בכורא ואי לא מצוי הוא כלל האי קורטא מהיכא אתי' לכך נראה דבכל מלח שבעולם משכחת לה כי קורטא בכור' מלח רע שמסמא את העינים כמו מלח סדומית והאי קורטא מלת סדומית קרי ליה כיון שטבעו כמלח סדומית הוא. ואם כן במלח שלנו נמי איכא למימר דמשכחת לה האי קורטי וצריך ליזהר במים אחרונים וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו מהלכות ברכות כל פת שהמלח בו צריך נ"י באחרונה שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית וכתב שם בכסף משנה משום דאיכא למימר בא"י דמשכח מלח סדומית שסדום קרובה להם אבל בשאר ארצות לא חיישינן ובעלי הש"ס בהיו בבבל משמע דהוו חיישי להכי לכך כתב או מלח שטבעו כמלח סדומית ע"כ ועוד נראה דמים אחרונים תרתי טעמי אית להו חדא משום מלח סדומית כדאמר בסמוך ואידך משום זוהמא דידים מזוהמות פסולין לברכה כדאמר בס"פ אלו דברים ומ"ש החוספות דהיינו דוקא להם שהיה הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה לכך נחשבות כזוהמות דוחק הוא ותרוייהו טעמי צריכי טעמא דמלח סדומית איצטריך למי שאוכל פת חרבה ושאר דברים יבשים דלא שייך כהו זוהמא וטעמא דזוהמא איצטריך למי שלא אכל בסעודתו מלח ולפי זה דרשה דוהתקדשתם והייתם קדושים דרשה גמורה היא ולאו אסמכתא והא דבעי לקמן מאי מצוה ולא קאמר והתקדשתם כבר תירץ הרמב"ם ז"ל דההיא דרשה למברך המוציא הוא ומשום כבוד ברכה כדמסיק התם אני ה' זו ברכה. גם הראב"ד ז"ל בהשגות מחלק