תורת חיים חלק א קנה

בהא קמיפלגי דרשב"י סבר מחתך לה והדר מבשל לה ות"ק סבר מבשל לה והדר מחתך לה א"כ ע"כ תרוייהו ס"ל דבהדי איל מבשל לה ואם כן מיתוקמא פלוגתייהו דאמוראי דלעיל לדברי הכל ואי בעית אימא נמי דכ"ע מחתך לה והדר מבשל לה מיהו ע"כ צריך לומר דרשב"י סבר בהדי איל מבשל לה ות"ק סבר בקדרה אחרת מבשל לה דאי לאו הכי במאי קמיפלגי וכיון דרשב"י סבר בהדי איל מבשל לה מיתוקמא מיהא פלוגתא דאמוראי דלעיל אליבא דרשב"י

דף צט לא נצרכא אלא למקום חתך כחבו התוספות דשאר קדשים כגון חזה ושוק ואימורין שרי נמי מקום חתך שלהן דהא לא אשכחן קרא בזרוע בשלה יותר מבשאר קדשים ואי ילפי בהו מעובר דאסור מקום חתך בזרוע בשלה נמי ליתסר אלא בכולן לא אסר וכו' ולא משמע כן מדקתני הך דינא גבי זרוע בשלה ולא קתני בשאר קדשים משמע דדוקא בזרוע בשלה דינא הכי ועוד מדנקט זהו היפר הבא וכו' משמע זהו לחוד ולא בשום מקום אחר לכך נראה דדוקא בזרוע בשלה קאמר דמותר מקום חתך ולא בשום מקום משום דכולהו ילפינן להו מעובר דמקום חתך אסור אבל זרוע בשלה לא מצינו למילף מעובר כיון דזרוע בשלה חידוש הוא ואיכא למיפרך דמה לאבר דעובר שכן אסור לבטלו לכתחילה אבל בזרוע בשלה דמבטלינן ליה לכתחילה אימא דמקום חתך נמי מותר ועוד נראה דע"כ צריך לומר דמקום חתך דזרוע בשלה שריא רחמנא דקיימא לן כל מדות חכמים מצומצמין הן כמ"ש התוספות בפרק לא יחפור וכי שיערו רבנן דזרוע הוה אחד מששים מן האיל היינו דוקא זרוע לחודא אבל עם מקום החתך לא הוה איל ששים כנגדו ואי לאו דמקום חתך דזרוע בשלה שריא רחמנא איל גופיה אמאי שרי הא לית ביה ששים נגד הזרוע עם מקום החתך אבל בשאר קדשים מקום חתך אסור דילפינן להו מעובר והא דלא פריך ש"ס הכא נמי מאי חזית דגמר וכו' כדפריך באינך משום דלחומרא מקשינן כמ"ש התוס' לעיל דהכא ליכא לאוקמי קרא למילתא אחריתי

וליבטול ברובא לא פריך וליבטול בשתים משום דלא שייך ששים אלא כשזורקין גוף האיסור ומבטלין הטעם אבל היכא דאין נותן טעם וגוף האיסור קיים ואין מכירין אותו בטל האיסור ברוב אפי' מדרבנן

דף ק בריה שאני פי' כיון דבריה בפני עצמו הוא הרי הוא חשוב וכל דבר חשוב אפילו באלף לא בטיל ובסמוך נמי ה"ק שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד כו' דכיון דראויה להתכבד הרי הוא חשובה ודבר חשיב אפי' באלף לא בטיל וכיון דטעמא דתרוייהו משום דחשיבי נינהו לכך קאמר וצריכי דאי אשמעינן גיד משום דבריה הוא ולהכי חשיבא אבל חתיכה אף על גב דראויה להתכבד אימא לא חשיבא ואי אשמעינן חחיכה כו' וכ"כ הרמב"ם בפ' ט"ז מהמ"א דטעמא דתרוייהו משום דחשיבי ונראה דלהכי נקט מתניתין חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא משום דאיכא דוכתא דדבר חשיב טפי מדנים ואיכא דוכתא דדנים חשיבי טפי כמ"ש התוספות ריש פרק כיסוי הדם דקאמר עשרה מנה יקח ליטרא דגים חמשים מנה יקח ליטרא בשר ובמדרש אומר אורח יום ראשון אווזין ותרנגולין יום שני דגים יום שלישי בשר ולכך איצטריך למיתני תרוייהו דאי תנא נבלה ה"א דוקא בשר דחשיב אבל דגים לא ואי תנא דגים ה"א וכו'

והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת כדמסיק דכיון דאיסור גיד חמור מאיסור טומאה שכן נוהג מבני יעקב וכאותה שעה היתה בהמה סמאה עדיין מותרת לכך יש בו כח לחול עליו ומעיקרא סלקא דעתך דר' יהודה סבר דטעמא דת"ק כר' שמעון דבסמיך משום מי שגידו אסור וכו' כמ"ש התוספות. אבל אין לפרש דה"ק כיון דנאסר גיד מבני יעקב ועדיין בהמה מותרת תו לא פקע איסור גיד מבהמה סמאה דלא שייך למימר הכי דכיון דבתר הכי נאסרה בהמה תו לא מצי חייל איסור גיד עליה מיהו בריש פירקין לא כתבו התוספות כן. וא"ת ומאי דיקא נמי דקאמר מנא ליה למידק דלמא אין הכי נמי טעמא דרבי יהודה לאו משום חומרא הוא אלא כמ"ש התוספות וי"ל מדנקט רבי יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן משמע דמשום חומרא נקט הכי דכיון דנאסר מימות בני יעקב חמיר טפי ועוד מדלא נקט והלא לבני יעקב נאסר גיד הנשה וקאמר והלא מבני יעקב נאסר משמע דמשום חומרא קאמר הכי דכיון דנאסר מזמן ארוך מבני יעקב חמיר טפי

דף קא ואיסור כולל באיסור חמור אית ליה אף על גב דלא שמעינן ליה לר' יוסי דאית ליה הכי מכל מקום לא שמעיניה דפליג ונראה דנקט הכי כי היכי דלא תימא רבי שמעון היא דלית ליה איסור חל על איסור באיסור כולל גבי אוכל נבלה ביוה"כ לכך קאמר ואיסור כולל באיסור חמיר אית ליה לאפוקי מדרבי שמעון דאפילו באיסור חמיר נמי לית ליה ולספרים דגרסינן בסמוך בנטמא הגוף ואח"כ נטמא הכשר כ"ע לא פליגי דחייב דאיסור מוסיף הוא והוה ניחא דמייתי נמי ראיה להא דקאמר ואיסור כולו באיסור חמיר אית ליה לפי' רש"י ז"ל דאיסור חמור ואיסור מוסיף כי הדדי נינהו והא דטומאת בשר הוה איסור מוסיף משום דמעיקרא לא נאסר הבשר אלא לטמאים וכשנטמא נאסר אף לטהורים בלאו וכן פירש"י ז"ל בפ"ד אחין דאיסור מוסיף היינו כשאיסור מוסיף על החתיכה לאוסרה על מי שמותרת עליו

דף קב רישא בישראל וסיפא בבן נח נראה דמעיקרא כי רמייה הוה משמע ליה סיפא נמי בישראל ואתי לאשמעי' דאם שחטה ואכל ממנה בפודה מפרכסת חייב משום אבר מן החי ולא אמרי' דשחיטה מטהרה מידי אבר מן החי דומיא דטהורה דכיון דשחיטה כיצאה נפשה דמי ולא קרינן ביה לא תאכל הנפש עס הבשר קמ"ל דלאו כיצאה נפשה דמי וטהורה שאני דבשחיטה תליא מילתא אבל בטמאה דלא שייך שחיטה אין שחיטה מטהרתה ולהכי רמיא רישא אסיפא ומשני דרישא דוקא בישראל אבל סיפא בעובדי כוכבים ומזלות

הכי נמי במשהו כשר גידין ועצמות וכל שהוא דנקט אבשר קאי ולא איירי מגידין ועצמות מידי והוה כל שהוא דרישא ככל שהוא דסיפא

נטל צפור שאין בו כזית ואכלו רבי פוטר כתבו התוספות דכי היכי דלאו לאברים עומדת הכי נמי לאו לחתיכת בשר עומדת והא דנקט צפור שאין בו כזית לרבותא דרבי אלעזר נקט דאפי' הכי מחייב וקשה דאם כן אמאי קתני סיפא חנקה ואכלה דברי הכל בכזית דברי הכל מכלל דפליגי ברישא אי בעינן כזית אי לא והא ליכא מאן דפליג בהכי דרבי נמי מחייב בחחיכה במשהו גידין עצמות ולא פליג אלא בשלמה ומשום דלאו לאברים עומדת ועוד קשה דהך רבותא דמחייב רבי אלעזר אפילו בצפור שאין בו כזית לא תליא במלתא דרבי אלעזר כלל כיון דאינהו לא פליגי אלא אי בחייה לאברים עומדת אי לאו והא דמחייבינן באבר מן החי אפי' במשהו בשר גידים ועצמות מלתא אחריתי היא וליכא מאן דפליג בהכי ואם כן הוה ליה לאשמעינן הך מלתא באפי נפשיה. ושמא יש לומר דבצפור שיש בו כזית לרבי נמי חייב משום נבלה דבשעה שבלעו ולועסו היא מת וכי האי גונא פירש רש"י ז"ל בפרק אלו הן הלוקין גבי ריסק תשעה נמלים ואחד חי דמצטרף לכזית נבלה וחייב משום דבבולעו מת ולהכי נקט צפור שאין בו כזית

דף קג ואידך אחלב הוא דחייל דהותר מכללו הוה מצי למימר אחלב הוא דחייל משום דטרפה איסור כולל הוא אבל אאבר דכי הדדי נינהו לא

חלקו מבחוץ כתבו התוספות ועוד דכי היכי דחלקו מבחוץ והניחה בבת אחת לתוך פיו מחייב לרבי יוחנן דאזיל בתר אכילת פיו לפי שנהנה גרונו כזית בבת אחת וכו' ותימא דהא מפירוש רש"י זכרונו לברכה לא משמע כן מדכתב חלקו מבפנים לאחר שבא סמוך לבית בליעתו בלעו לחצאין ולא כתב לאחר שבא לפיו בלעו לחצאין משמע דסבירא ליה דלרבי יוחנן אינו חייב אלא אם כן נהנה גרונו בכזית בעודו שלם ולא כשנחלק ולהכי פירש חלקו מבפנים לאחר שבא סמוך לבית בליעתו בלעו לחצאין כלומר אבל כשהיה בגרונו עדיין לא נחלק ונהנה גרונו מכזית לכך נראה דרש"י זכרונו לברכה נמי סבר דחלקו מבחוץ פטור ואפילו אכלו בבת אחת והא דנקט חלקו מבחוץ קודם שיתננו לחיך פיו ואכל זה לבדו ואחר כך חציו השני רבותא נקט משום דקיימא לן בכל שאר איסורין דמצטרפי שיעורייהו לחצאין כשאוכלן זה אחר זה בתוך כדי אכילת פרס וקא מיבעי ליה אי גבי אבר מן החי נמי דינא הכי דאפילו אכל חציו שיעור ואחר כך אכל חציו השני תוך כדי אכילת פרס מצטרפי או דלמא כיון דחידוש הוא לא מיחייב אלא א"כ מכניס כזית שלם לתוך פיו דסתם אכילה בבת אחת משמע ולא לחצאין והשיב לו דפטור וקמיבעיא ליה חלקו מבפנים דהיינו לאחר שבא סמוך לבית בליעתו בלעו לחצאין אבל גרונו נהנה מכזית שלם מהו מי אמרי' כיון דחידוש הוא בעינן שיהיה עליו שם אבר אפילו בשעת בליעה כשיורד לתוך מפיו או לא וקאמר רבי יוחנן הרי נהנה גרונו כו' דבתר גרונו אזלינן וריש לקיש אית ליה דבתר מעיו אזלינן ופריך, ר"ל היכי משכחת לה דמחייב שהרי כל מי שאוכל דבר הוא לועסו תחילה דהיינו שממעכו ומרככו בשיניו ובחניכיו ואי אפשר ללעוס ולמעך כזית שלם יחד ועל כרחו צריך לחלקו בתוך פיו ולועסן נמצא שבולען לחצאין ומשני בגרועיתא זעירתא שאין אדם לועסו אלא בולפעו, ופשוט הוא דרש"י ז"ל נמי סבר דיכול אדם לבלוע כזית בבת אחת שהרי יכול לבלוע גרומתא אף על גב דכזית הוא ולא פריך היכי משכחת לה אלא משום דאי אפשר ללעוס ולמעוך בחניכיו כזית שלם וכן פירש"י ז"ל בהדיא היכי משכחת לה דמחייב בכזית הא אי אפשר ללעוס אכילה כולה יחד

הרי נהנה גרונו בכזית פירש רש"י ז"ל הרי נהנה גרונו בטעם שני חצאי זתים והא דרבי אסי פליגא אדרב דימי ורבין דאמרי לעיל משמיה דרבי יוחנן חלקו מבחוץ פטור ודבריו תמוהים דאם כן על כרחך רבי אלעזר דאתי לאדכורי לרבי אסי אית ליה דרבי יוחנן לא אפר מעולם דחלקו מבחוץ פטור ואמאי קאמר לעיל ורבי אלעזר אמר אפי' חלקו מבחוץ נמי חייב משמע דאתי לפלוגי אדרבי יוחנן דאמר חלקו מבחוץ פטור והא איהו סבר דרבי יוחנן נמי אית ליה דחייב ועוד דאי הא דרבי אסי פליגא הדרב ורבין הוה ליה לסדר הא דרבי אסי בתר מלתייהו דרב דימי ורבין ורבי אליעזר ואמאי הפסיק ביניהן במלתא אחריתי בהא דאמר ריש לקיש כזית שאמרו וכו' ועוד דאמר רבי אסי משמע דלא פליג מדלא קאמר רב אשי אמר וכו' ועוד תימא הא דאכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו אמאי קאמר לה רבי יוחנן אאבר מן החי ולא קאמר לה גבי שאר איסורים כגון באכל נבלה וטרפה וחלב וכיוצא בהן וכן הא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש בבין השיניים ובין החניכים אי מצטרף לא אמאי לא פליגי הכי בשאר איסורים. ועוד קשה דקאמר ריש לקיש כזית שאמרו וכולי ולא אשכחן בשום דוכתא שאמרו חכמים בהדיא דאבר מן החי בכזית אלא דרב קאמר לעיל אבר מן החי צריך כזית ופשיטא דריש לקיש לאו אדרב קאי שהרי בפרק אלו טרפות אתיא דאמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן מני רב ומנו רב ולא ידענא ליה. ועוד דקאמר ולאו זימנין סגיאין אמרת וכו' מאי הוצרך למימר ליה זימנין סגיאין ולא הוה סגי ליה בחד זימנא על כן נראה דהא אמר ריש לקיש כזית שאמרו חוץ משל בין השינים לאו מאבר מן החי קאי אלא אשאר כל איסורים שבתורה קאי דקיימא כל איסורין שבתורה כזית וקאמר ריש לקיש כזית שאמרו חוץ משל בין השינים וכו' וכן הא דאמר ר' יוחנן אכל חצי זית והקיאו כו' לאו אאבר מן החי קאי דבאבר מן החי פוטר ר' יוחנן אפילו בחלקו מבחוץ כדאמר לעיל אלא אשאר כל איסורים שבתורה קאי