תורת חיים חלק א קנד

אע"פ שאינו נחש וכו' והרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות עבודת כוכבים כתב מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי אשה זו וכו' מותר הואיל ולא כוון מעשי ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה ולא ידענא דא"כ מאי אע"פ דקאמר

דה צו לא מהדרינן בטביעת עינא כתבו התוספות דדייק משום דמיירי בטביעת עין כל דהו וזה נראה דוחק קצת. ועוד דקאמר השתא דשמעתינה וכו' אמינא דטביעת עינא עדיפא מנא ליה למימר דעדיפא מסימנא דלמא כי הדדי נינהו. לכך נראה דהכי קאמר מריש ה"א סימנא עדיף מטביעת עינא דהא מהדרינן אבידתא בסימנא אפי' שאינו מובהק כמו שכתבו התוספות בפ"ק דמציעא דהפקר בית דין הפקר על גב דבסימן שאינו מובהק איכא למיחש דמשקר ונהי דמסתבר טפי למימר דלא משקר כיון דיהיב סימן כל זהו מכל מקום חששא בעלמא מיהא איכא ואפילו הכי מהדרינן ליה ואלו בטביעת עין גמור לא מהדרינן משום דחיישינן לשיקרא אפי' היכא דמסתבר ספי דלא משקר דהא קיימא לן דלא מהדרינן בטביעת עין אלא. לצורבא מדרבנן דלא משני בדיבורא אלא בתלת מילי שמנו חכמים ומדקדק נמי בחלוק להופכו אבל לאיניש דעלמא לא מהדרינן אף על גב דאיהו נמי לא הוה משנה בדיבורו אלא בת''ח מילי ואפילו לצורבא מדרבנן כל שאינו מדקדק בחלוקו לא מהדרינן אף על גב דלא משנה בדיבורו כמו שכתבו הב"י וש"ע בסי' רס"ב משום דחיישינן לשיקרא אף על גב דמסתבר טפי דלא משקר כיון דלא משנה בדיבורא אפילו הכי לא מהדרינן להו אלמא דסימנא עדיפא מטביעת עינא. אבל השתא דשמעתינהו להנך שמעתתא דסמכינן אפילו על טביעת עין כל דהו דכל הנך טביעת עין כל דהו הוה להו כמו שכתבו התוספות אמינא טביעת עינא עדיפא דהא סימנא כל דהו לא מהני אלא בממונא ומשום דהפקר בית דין הפקר הוא אבל במידי דאיסורא לא כגון גס שנאבד מיד השליח לא מהדרינן ליה אלא בסימן מובהק כמו שכתבו התוספות פ"ק דמציעא וטביעת עין כל דהו מהניא באיסורא דכל הנך עובדי מידי דאסורא נינהו. דאי לא תימא הכי כלומר דליכא למימר דדוקא בצורבא מדרבנן כי הנך עובדי הוא דעדיף טביעת עין כל דהו מסימן כל דהו משום דצורבא מרבנן דייק שפיר בטביעת עינו אבל באיניש בעלמא לא דאם כן סומא הירך מותר באשתו ובני אדם וכו' הא לאו כ"ע רבנן נינהו אלא בטביעת עינא דקלא אף על גב דלאו טביעת עין גמור הוא ומידי דאיסורא הוא הכי נמי וכו' אבל מרישא לא הוה סלקא דעתיה דרבא דטביעת עין כל דהו מהניא כלל והא דסומא מותר באשתו ע"כ טעמא אחרינא אית ליה אי נמי הא דקאמר דאי לא תימא הכי סתמא דש"ס קאמר לה דהא במסכת גיטין. קאמר לה רב יוסף

ו אוכל מגיד הנשה כזית סופג ארבעים איצטריך לאשמעינן משום דגיד שלם במשמע אבל נבלה או חזיר חתיכה נמי נבלה קרי ליה כמו שכתבו התוספות ולהכי קאמר בגמרא ההיא אכילה דכי אית ביה ארבעה וחמשה זתים ואכל חד זית מיחייב

ורבי יהודה הירך כתיב דכולה ירך ואם תאמר והא איצטריך ליה הירך המיומנת שבירך כדאמר בריש פירקין ויש לומר דהכא דריש ירך גופיה דמיותר הוא ולעיל דריש ה"א דהירך וא"ת דקאמר התם בריש פירקין ורבנן ההוא דפשיט אוסיריה בכולי ירך לאפוקי חיצון דלא תיקשי לדידהו ירך הירך למה לי וי"ל דמה"א דהירך ילפינן ההוא דפשיט איסוריה בכולי ירך ואיצטריך למיכתב הירך משום דה"א לחודא לא מצי למיכתב אבל רבי יהודה יליף מיניה שפיר נמי ההיא דהכא דאי משום המיומנת שבירך אם כן ליכתוב רחמנא את גיד הנשה אשר על הכף והוה דרשי' נמי הכף המיומנת שבכף ירך דכתב רחמנא למה לי אלא ודאי דכולה ירך וא"ת לרבי יהודה ההוא דפשיט איסוריה בכולי ירך מנא ליה וי"ל דממשמעותא דעל הכף דריש ליה על הכף ולא שבתוך הכף דחיצון לאו על הכף הוא אלא תוך הכף כדפירש"י ז"ל בריש פירקין מיהו התוס' כתבו בריש פירקין דר' יהודה כולי מילי מהירך נפקא ליה

ובהלב אסור והאמר רבה כו' אי לאו הא דמשני ליה שאני חלב דמפעפע לא קשיא ליה דרבה אהא דרב הונא דאיכא לשנויי דהא רב הונא בצולהו וראשו למטה איירי דמידב דאיב למטה והא דרבה בראשו למעלה איירי אבל השתא דקאמר שאני חלב דמפעפע אם כן אין לחלק בין ראשו למטה לבין ראשו למעלה דמפעפע בין למעלה בין למטה משמע

דף צז ליטעמיה קפילא פירש"י ז"ל נחתום ובערוך פי' מבשל ולפירושו ניחא ספי מה שכתבו התוספות דטעמא כיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנתו כיון דאומן מבשל הוא

כל איסורים שבתורה משערינן כאלו הן בצל וקפלוט כתבו התוספות דלא נקט כבשה בלפת כדקתני מתני' גבי גיד הנשה משמע דאין שיעורן שוה דגיד לא יהיב טעמא וכו' וכתבו עוד ומדאמר רב נחמן גיד בששים משמע דבשר בלפת הוא שיעורא בששים ולפי זה פליגי ר"י אדרבא דלעיל וכו' ולא משמע כן מדסידר ש"ס מילתא דר"י בלי שום מחלוקת משמע דליכא מאן דפליג עלה ועוד תימא דמסתמא כולהו נותן טעם דקתני מתני' חד שיעורא נינהו דלא שייך לפרש נותן טעם בתרתי גווני וכיון דנותן טעם דרישא היינו בבשר בלפת שהוא שיעור ששים כולהו נמי שיעור ששים נינהו וא"כ תיקשי מתני' לר"י דאמר כל איסורין שבתורה משערינן כאלו הן בצל וקפלוט שהוא טפי הששים. ועוד כיון דבשר ולפת היינו ששים ומשום דגיד לא יהיב טעמא כולי מאי אם כן גיד שנתבשל עם הגידין בנותן טעם דקתני מחני' היינו נמי בששים כיון דלא יהיב טעמא כולי האי ואם כן חתיכה של נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בנותן טעם דקתני מתניתין היינו נמי בששים דומיא דגיד ש נתבשל עם הגידין דהא וכן קתני משמע דשוין הן וקשיא ליה מתני' לר"י דאמר כבצל וקפלוט. לכך ראה לפרש דכולהו נותני טעם דמתניתין שוין הן דהיינו שטעם האיסור נרגש בהיתר ולכי שאין טעם הגיד נרגש בבשר וכן כל הנך דנקט להו מתני' מין במינו נינהו ואין טעם האיסור נרגש בהן לכך קאמר כיצד משערינן אותה וקאמר כבשר בלפת כלומר לחומרא משערינן לפי' שהבשר נותן טעם יפה בלפת יותר משאר צמחים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה נמצא כשמשערין האיסור בבשר וההיתר בלפת חוטרא הוא וכן שאר כולהו דנקט מתני' בבשר בלפת משערינן להו ואף על גב דקצת איסורין אין נותנין טעם כל כך מכל מקום לא פלוג רבנן בשיעורין וכיון דטעמא דבשר בלפת משום חומרא הוא בא ר"י והוסיף חומרא אחריתי לפי שיש כמה איסורין דיהיב טעמא טפי מבשר בלפת לכך קאמר דיש לשער כל איסורין שבתורה כאלו הן בצל וקפלוט דעבידי לטעמא ואין לך איסור דיהיב טעמא טפי מהני והיינו דא"ל רבי אבא לאביי ולישערינהו בפלפלין ותבלין כו' דעבידין לטעמא טפי מהנך דאפי' באלף וכו'. והשיב לו דקים להו לרבנן דאין לך באיסורים דיהיב טעמא טפי מבצל וקפלוט. וכל זה מדינא דכל איסור דלא יהיב טעמא בטל הוא ומותר אלא לפי שאין כל אדם בקי לשער בבשר בלפת או כבצל וקפלוט וזימנין שאין אדם רוצה להטריח עצמו ולשער בהכי לכך אמרו רבנן בששים כיון דהכי אשכחן גבי זרוע בשלה ושיעור ששים חומרא היא טפי מנותן טעם דאין לך איסור נותן טעם כולי האי אלא כיון דחזינן בזרוע בשלה דבהכי סגי אזלינן בתריה בכל מקום לחומרא. ורב נחמן דאמר גיד בששים ואין גיד מן המנין לא אתי לאשמעינן דגיד בששים הוא דהא מחני' בבשר בלפת קתני אלא אתי לאשמעינן דמי שאינו בקי או שאינו רוצה לשפר בבשר בלפת או בבצל וקפלוט דקיימא לן דמשערין ליה בששים וקאמר שאם משער את הגיד בששים צריך לשערו בששים של היתר ואין הגיד מן המנין ואף על גב דבשאר איסורין נמי דינא הכי אשמעינן בגיד דאף על גב דלא יהיב טעמא כולי אפילו הכי אינו מן המנין אבל כחל הוה מן המנין אי נמי רב נחמן לאו בגיד גופא איירי דהא קיימא לן אין בגידין בנותן טעם אלא בשמנו של גיד איירי כמו שכתב רבינו נסים ז"ל וכן משמע מדברי הרמב"ם ז''ל בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות שכתב שם וכן שומן של ג"ד הנשה שנפל לקדירה של בשר משערינן אותו בששים ואין שומן הגיד מן המנין ואף על פי ששומן הגיד מדבריהם וכו'

ואיבעיא להו בששים ואחת כו' כתבו התוספות דשמא רבי יהושע בן לוי עצמו הוא מסופק וקשה דאם כן דלמא רב שמן נמי הוה מסופק ואף על גב דלא קאמר ואיני יודע אם הוא מן המנין כו' דהא רבי יהושע בן לוי נמי לא הוה אמר להו ואיני יודע כו' אף על גב דהוה מסופק ועוד מדנקט שני גדולי הדור לא פירשו את הדבר משמע דרבי יהושע בן לוי לא הוה מספקא ליה אלא הנך שני גדולי הדור לחודא. לכך נראה דרבי יהושע בן לוי גופיה לא היה מספקא לה מידי בלישניה דהא משמע דמשמיה דנפשיה קאמר הכי ופשיטא דאיהו גופיה הוה ידע אי קאמר מאי בהדי דידה אי לבר מינה ולא עלה על דעתו לפרש דבריו משום דהוה סבר דליכא למיטעי בהך לישנא דכ"ע ידעי דמשמעות הלשון הוה בהדי דידה דוקא או לבר מינה דוקא דהא בכמה דוכתי אשכחן תנאי דנקטי במלתייהו לשון עד ואנן מספקינן אי עד ועד בכלל היא אי לאו אטו אינהו גופייהו נמי היה מספקא להו הא פשיטא דאינהו הוו ידעי מאי קאמרי ולא עלה על דעתן לפרש בהדיא דמיפשט הוה פשיטא להו דלשון עד הוה עד בכלל או לא הוה עד בכלל והכא נמי ריב"ל הוה פשיט ליה מאי קאמר ולא הוצרך לפרש דבריו אלא לפי ששני גדולי הדור היה מספקא להו בהאי לישנא אי בהדי דידה קאמר אי לבר מינה הוא לכך קאמר ליה רבי זירא לרב שמן מי עדיפת את משני גדולי הדור דכיון דאינהו הוה מספקא להו לדידך נמי איבעי לך לספוקי והוה לך למימר ואיני יודע כו' אלא ודאי פשיטא לך בהדי דידה קאמרי לכך קאמר ראה שאתה מטיל בה גבול היתר

דף צח דכולי עלמא בהדי איל מבשל לה פירש"י ז"ל והתוספות משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ודבריהם תמוהים דאי פשוטו של מקרא משמע דמבשל לה בהדי איל א"כ תיקשי לאיכא דאמרי דאית ליה לתנא קמא דבקדירה אחרת מבשל לה היאך אתי ומוציא מקרא מידי פשוטו. ועוד תימא כיון דפשוטו של מקרא משמע דמבשל לה בהדי איל אם כן מאי איצטריך ש"ס לאתויי ברייתא דפליגי בה ת"ק ור' שמעון בן יוחאי אמאי לא דייק מפשוטו של מקרא כיון דבהדי איל מבשל לה מאן דאמר בששים סבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן וה"ל בששים ומ"ד במאה סבר וכו' על כן נראה דמפשטא דקרא לא שמעינן מיניה אי בהדי איל מבשל לה אי לאו דמי כתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה עם האיל מן האיל כתיב ואתי לאשמעינן שיקח הזרוע מן האיל לאפוקי מן הכבשים דכתיבי ברישא דקרא דומיא דחלת מצה אחת מן הסל דבתר הכי ובשלה לאו אמן האיל קאי אולקח קאי לאשמעינן שיקחנה כשהיא מבושלת ויתננה על כפי הנזיר ולא כשהיא חיה. והא דקאמר דכולי עלמא בהדי איל מבשל לה משום דש"ס מספקא ליה במאי אקמיפלגי אי בהא קמיפלגי דמ"ס מחתך לה והדר מבשל לה והיינו רבי שמעון בן יוחאי ותנא קמא סבר מבשל לה והדר מחתך לה והיינו שלמה דקאמר כמו שכתבו התוספות ואי בהכי פליגי על כרחך כולי עלמא אית להו דבהדי איל מבשל לה או דלמא דכולי עלמא מחתך לה והדר מבשל לה ובהא פליגי מר סבר בהדי איל מבשל לה ומר סבר בקדירה אחרת מבשל לה ולפי זה לית ליה דבהדי איל מבשל לה אלא רבי שמעון בן יוחאי לחודיה ולהכי קאמר ש"ס דכ"ע בהדי איל מבשל לה מר סבר מחתי לה וכו' כלומר איבעית אימא אליבא דדברי הכל פליגי אמוראי דלעיל דאך