תורת חיים חלק א קנג

גוממו אלא אגיד משום דחלבו תלוי במנהגא והיכא דאחמור אחמור כדאמר גבי חומרא דר' זירא דשבעה נקיים כלומר דמן הדין אפילו מדרבנן שר' לא, אסרוהו אלא ממנהגן של ישראל דומיא דהא דרבי זירא דאמר בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות ספת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים ודוקא היכא דאחמור אחמור וכן כתב רבינו נסים ז"ל וכן משמע בטור סימן ס"ה ובש"ע בם

דף צג איני והאמר רב המנונא תנא וכו' אע"ג דרב אמר לא אסרה תורה אלא שעל הדד קאמר ואיכא למימר דמדרבנן מודה דאסור מכל מקום פריך שפיר דכיון דאורי ליה דאין צריך לחות טפי אלמא אית ליה דאפי' מדרבנן שרי וזה דוחק קצת דמשמע דאהא דאמר רב לא אסרה תורה כו' פריך ועוד דאין הכי נמי תיקשי אמאי אורי ליה דאין צריך לחות ביה טפי כיון דאיכא למימר דמדרבנן מודה רב דאסור והרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכת מאכלות אסורות כתב יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות איסורן מדברי סופרים ואם תאמר שהן אסורין מן התורה בכלל כל חלב וכל דם אין לוקין עליהן אלא מכות מרדות ויהיו כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו ע"כ ולכך נראה דכל אסור דהך שמעתא דחוטין וקרומות מדאורייתא קאמר דאסורין מריבויא דכל דם וכל חלב מיהו אין לוקין עליהן כיון דלא כתיבי בהדיא דחלב ודם אמר רחמנא דלוקין עליהן ולא חוטין וקרומות וכן משמע מדברי הרחב"ם ז"ל שם לעיל מיניה שכתב וכל חוט או קרום שאסור משום כל דם לא תאכלו וכו' וכל חוט או קרום שאסור משום כל חלב וכו' ולא כתב כל חוט או קרום שאסור משום דם וכו' משמע דסבירא ליה דחוסטין וקרומות אסורין מדאורייתא מריבויא דכל אבל רבנן לא גזרו בהו מידי ולא אסרו טפי ממה דאסרה תורה והשתא ניחא דאורי ליה דא"צ לחות ביה טפי דכיון דאמר רב לא אסרה תורה אלא שעל הדר ותו לא לגמרי שרי דפשיטא ליה דרבנן לא אסרו בהו טפי אמאי דאסרה תורה כיון דלא אשכחן דגזרו בהו רבנן והיינו דפריך איני והאמר רב המנונא תנא קרום שעל הטחול אסור פי' מדאורייתא מריבויא דכל כדפירש' וא"כ אמאי שאמר רב דלא אסרה תורה אלא שעל הדד בלבד והא דנקט רב לא אסרה תורה אלא שעל הדד ולא קאמר לא חייבה תורה משום דאתי לאשמעינן דבקולשיה אפילו איסור דאורייתא ליכא. וכן לעיל דנקט רב לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו משום דאת לאשמעינן נמי דבגיד גופיה אפי' איסורא ליכא כיון דעץ הוא. אבל עולא דאתי לאשמעינן דאף על גב דעץ הוא אסור לכך נקט והתורה חייבה עליו דרבותא קמ"ל דאעילו האי לוקין עליו אע"ג דעץ הוא

הכי קאמר אין נאמנין עליו ועל החלב מדלא קאמר חסורי מחסרא והכי קתני משמע דאינו מגיה אלא פירושי קמפרש לה דעליו ועל החלב קאמר והיינו משום דלא איצטריך למיתני ועל החלב דכל שכן הוא כיון דאפילו על גיד הנשה לא מהימני כל שכן על החלב דחמיר איסוריה ואיכא נמי טירחא אבל חכמים דאית להו דנאמנין הוצרכו לפרש דנאמנין נמי על החלב אף על גב דטריחא מלתא וחמיר איסורא

שלמה אין חתוכה לא פירש"י ז"ל ירך שלמה משמע משום דהוה מצי למיתני סולת אדם בשר לעובדי כוכבים וכולי מיהו קשה דלמא אורחא דמלתא נקט וה"ה חתוכה ורבינו נסים ז"נ כתב דדייק מדקתני טעמא מפני שמקומו ניכר מכלל דדוקא בשלמה שמקומו ניכר אבל בחתוכ' שחין מקומו ניכר לא ע"כ ועוד נראה לפרדש דע"כ צ"ל דמתניתין דייקא אתי לאשמעינן דדוקא שלמה אבל חתיכה לא דאי היא גופא אשמעינן א"כ ליתני שולח אדם ירך לחבירו וכו' כדקתני ברייתא דלקמן דהוי רבותא טפי דאפילו לישראל שרי אלא ודאי הא דשלמה מותר מלתא דפשיטא היא ולא אתי לאשמעינן אלא דיוקא דדוקא שלמה אבל חתוכה לא וקמ"ל דאפילו לעובדי כוכבים נמי אסור לכך פריך במאי עסקינן

דף צד ולא יאמר לו סוך שמן מפך ריקן וצ"ל שיודע בו שאינו סך כדפירש רש"י ז"ל וקשה דא"כ מאי איריא מפך ריקן אפי' הוא מלא שמן נמי כיון דיודע בו שאינו סך גונב דעתו כדתני רישא אל יסרהב אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד ולא ירבה לו בתקרובת ויודע בו כו' וי"ל דלא הוי גניבת דעת אלא כשהוא מפציר בחבירו הרבה והוא יודע שלא יעשה כן אבל כשאינו אומר לו רק פעם אחת לאו גניבת דעת הוא דהכא אורחא דמלתא ולהכי נקט ברישא אל יסרהב בחבירו ולא ירבה כו' משמע דליכא איסורא אלא כשמפציר בו ומרבה לו בתקרובת אבל בחד זימנא שרי ואשמעינן סיפא דעתך ריקן אסור כאמירה אחת

ומעשה באחד ששיגר לחבירו חביות של יין תימא והא פשיטא שלא הטעה אותו השליח והגיד לו האמת שהוא של יין דמה היה לו לשקר א"כ ואמאי היה סבור שהוא של שמן וזימן עליה אורחים וליכא למימר דאע"ג דהגיד לו שהוא של יין כשפתחה ומצא שמן צף למעלה היה סבור שחבירו טעה ונתחלף לו שמן ביין ולכך זימן עליה אורחין דא"כ מאי ראיה מייתי מהך עובדא דכיון דסבור היה שחבירו טעה היה אסור ליגע בה והוצרך להחזירה וכיון שלא עשה כן ברוך המקום שהרגן ודוחק לומר שהשליח לא הגיד לו מאומה אלא הביא לו החביות סתמא דלאו אורחא דמלתא הוא ועוד דבספרים גרסינן וזימן עליה ונכנסו מצאו שהיא של יין וקשה היאך נכנסו האורחין לסעוד קודם שעשו התבשילין שהרי לא מצאה שהיא של יין עד לאחר שנכנס מיהו רב אלפס ז"ל גריס ונכנס ומצאה ועוד אמאי קאמר וזימן עליה אורחין והא אין אוכלין את השמן כמות שהוא בעין אלא בתערובת התבשיל והתבשילין עיקר והשמן ספל ולא שייך למימר שזימן אורחין על השמן לכך נראה דגרסינן מצאה שהיא של שמן וחנק את עצמו והשתא ניחא דודאי השליח הגיד לו האמת שהיא של יין והלך הוא וזימן עליה אורחין לעשות א משתה היין ואחר שנכנסו האורחים פתחה וראה שמן למעלה כסבור היה שכולם שמן הוא וחבירו טעה ונתחלף לו שמן ביין לכך חנק את עצמו שלא היה לו להשקותם ובוש מהם. והכי איתא בהדיא במסכת דרך ארץ רבה פרק שביעי לא ישלח אדם לחבירו חביות של יין ויתן על פיה שמן שזו דרך המיתה ומעשה באדם אחד שפשה תשתה לבנו כיון שבאו בני חבורה והסבו נכנס להביא יין ראה את החביות שמלאה שמן וחנק את עצמו ומת מכאן אמרו חכמים לא ישלח אדם לחבירו חביות של יין ויתן על פיה שמן שזו דרך המיתה ולפי מה שפי' אסור לו לאדם לשליח לחבירו חביות של יין ושמן צף על פיה אפילו אם הודיעו שהיא של יין ובש"ע סימן רכ"ח כתב סתמא וצ"ע כדפי'

אמר אביי אין רישא וסיפא במקום שאין מכריזין כתבו התוספות דבחנם פירש"י ז"ל אמלתא דרב אשי דפליג תנא דמתניתין אתנא דברייתא דיכול לומר רב אשי כשינויא קמא דלעיל והא דקתני מציעתא דאין מוכרין נבלות וטרפות לעובדי כוכבים ומזלות מפני שמטעהו דוקא במכירה הוא דאסור אבל בשולח דורון לא חיישינן ואי אפשר לומר כן דבתוספתא דמכילתין פרק שביעי תניא המוכר ירך מחותכת לעובדי כוכבים אין צריך להפריש ממנה גיד הנשה ובלבד שלא ימכרנה לו בפני ישראל מפני שחוזר ולוקחה הימנו ומפני שני דברים אמרו אין מוכרין נבלות וטריפות לעובדי כוכבים מפני שחוזר ומאכילן לישראל דבר אחר שאין מאכילין את האדם במעות ומפני שני דברים אמרו לא יאמר ישראל לעובדי כוכבים קח לי בשר וכולי אלמא אף על גב דאית לה לתוספתא דאין מוכרין נבלות וטרפות לעובדי כוכבים מפני שמטעהו אפילו הכי קתני רישא דהמוכר ירך מחותכת לעובדי כוכבים אין צריך להפריש ממנה גיד הנשה ולא חיישינן מה שמטעהו אף על גב דלאו בשולח דורון איירי אלא במוכר כדקתני בהדיא המוכר ירך מחותכת לעובדי כוכבים וכו' וא"כ תיקשי רישא לסיפא. על כן נראה דיש לחלק בין גיד הנשה לבין נבלות וטרפות דדוקא נבלות וטרפות אין מוכרין לעובדי כוכבים בחזקת כשרה משום דאע"ג דעובדי כוכבים לאיסורא לא חייש מ"מ בהמה בריאה וכשרה עדיפא מנבלה וטריפה אבל בגיד הנשה לא חייש עובדי כוכבים ומזלות ואדרבא ירך שיש בו גיד הנשה ושומנו ניחא ליה ספי כיון דלא חייש לאיסורא הלכך מותר למכור ירך חתוכה לעובדי כוכבים ומזלות ואיך צריך ליטול ממנה גיד הנשה. ונראה דלהכי פירש"י ז"ל לעיל גבי הא דקאמר משום דגונב דעתו דעובדי כוכבים כסבור שישראל זה אוהבו מאוד שתקנה וטרח בה ליטול גידה עד שנראה לעצמו ואח"כ נתנה לו ולא פירש שמטעהו במה שעובדי כוכבים ומזלות סבור שאינו אוכל גיד הנשה והרי הוא אוכל גיד הנשה אלא ודאי כיון דעובדי כוכבים ומזלות לא חייש באיסורא לאו טעות הוא וא"ת לרב אשי דטעמא דמציעתא גזרה שמא ימכרנה בפני ישראל תיקש' ליה תוספתא אמאי קתני רישא דהתם המוכר ירך מחותכת לעובדי כוכבים ומזלות אין צריך להשריש ממנה גיד הנשה ובלבד שלא ימכרנה לו בפני ישראל ניחוש שמא ימכרנה בפני ישראל וי"ל דרישא דהתם איירי שמכרה לו בביתו ולא באיטליז דליכא למיחש שמא ימכרנה לו בפני ישראל כמו בשולח ירך לעכו"ם כדפירש"י ז"ל והיינו דקאמר ובלבד שלא ימכרנה לו בפני ישראל כלומר שלא ימכרנה לו באיטליז דשכיחי ישראל. אחר שכתבתי זה מצאתי בתורת הבית דגרם נן רב אשי אמר במקום שאין מכריזין ומציעתא כשמכרה לו בפני ישראל ולפי גירסא זו ניחא טפי דלא גרסינן שמא ימכרנה בפני ישראל וטעמא דמציעתא משום דבמכרה לו בפני ישראל איירי וכתב נמי שם דיש לחלק בין מוכר לו גיד לבין מוכר לו נבלות וטרפות כדפירש ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות משמע דלעיל נמי גרסינן ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין והב"ע שנתנה לו בפני ישראל וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה

דף צה דאיסורא שכיחי דהתירא לא שכיחי וא"ת כיון דתרוייהו שכיחי הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ויש לומר דרב אסרינהו משום דחייש שמא עורבי' הביאן מרוב' דעלמא ולפי שרוב טבחי ישראל הוו שם לכך אמרו לו דאיסורא שכיחי דהתירא לא שכיחי דהוה סברי דרוב טבחי ישראל דהכא עדיף מרובא דעלמא והשיב דאדרב' רובא דעלמא עדיף והיינו דקאמר דאיסורא שכיחי טפי מהכא דייק ש"ס דרב אוסר בשר שנתעלם אפילו ברוב טבחי ישראל ומסיק דלאו דיוקא מעלי' הוא דפוורת' דעובדי כוכבים ומזלות הוה דאי משום רובא דעלמא לחודא ל"ה שייך למימר דאיסורא שכיחי טפי דטפי מסתבר למיזל בתר רובא דטבחי דהכא

חזיא חיותא דתליא צריך לומר דרוב טבחי עובדי כוכבים ומזלות היו שם והוה חייש רב דבהדי דאתו כולי עלמא לאפיה אתי עובד כוכבים ומזלות ואחליף ליה לחיותא לכך לא עלים עיניה מיניה דאי רוב טבחי ישראל היו שם אם כן אמאי לא עלים רב עיניה מיניה הא ודאי כיון דבהמה שלמה הוה ליכא למיחש לעורבא ולהכי לא דייק ש"ס מהכא דאית ליה לרב בשר שנתעלם מן העין אסור ואפי' ברוב טבחי ישראל דחיישינן לעורבי' ואפילו בבהמה שלמה כדמוכח בשמעתין משמע דמהך עובדא מוכח לה וקשה דאם כן אמאי לא דייק ש"ם מהך עובדא דסבירא ליה רב דבשר שנתעלם מן העין אסור וגם לא מסתבר למיחש לעורבי בבהמה שלמה

בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחה שאסור לנחש אחר שבנה בית או נשא אשה ולומר אם אצליח בסחורה ראשונה אעשה עוד ואם לא אפסיק מכל מקום יש בהן סימן שאם תצליח יעשה עוד ויצליח ואם לא הצליח יפסיק דאף על גב דבסומך עצמו עליהן מותר דלא הוה ניחוש אלא כשאומר כן בפירש וסוחמך עליהן אבל כבשותק לית לן בה וכי האי גונא כתב בבית יוסף סי' קע"ט מה שנותנין לשחוט תרנגולת גולת שקרא גברית משום דלא הוה מדרכי האמורי אלא כשאומר בפירוש שחטו תרנגלות שקרא גברית אבל כשאומר שחפו סתמא לית לן בה. מיהו לישנא דאין נחש משמע דלית בהו איסור ניחוש קאמר וכן משמע קצת מלשון הגהת אשיר"י שכתב בית תינוק ואשה