תורת חיים חלק א קמט

יאכל ולא ישתה עוד והוה ליה נמלך לכך צריך לברך אבל הכא לא הסיח דעתו מן השחיטה דאע"ג דמכסה מ"מ דעתו לשחוט בתר הכי וכיון דלא אסח דעתיה אין צריך לברך וליכא למימר דה"ק כיון דאיטפל לכסוי ובשעת כיסוי א"א לשחוט כמאן דאפח דעתי' מן השחיטה דמי דאכתי קשה מאי איצטריך למימר דתשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ולא משני דהכא שאני דלא אסח דעתיה מן השחיטה כלל דאפשר דשחיט בחד' וכו' ונראה לפרש דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב מעיקרא נמי כי אמרו ליה הב ליברך דעתייהו הוה למשתי בתר הכי וכן המנהג בסעודת גדולות שמברכין ברכת המזון מיד ואחר כך קובעי' עצמן לשתית כדי שלא יברכו ברכת המזון בשעת שכרות וכן משמע בפ' ערבי פסחים דאיתא התם ר' יעקב בר אבא איקלע לבי רב חזייה דבריך בפ"ה אכסא קמא והדר בריך אכסא דברכתא ואשתי א"ל למה לך כולי האי הא בריך לן מר חדא זימנא א"ל כי הוינן בי ריש גלות' הכי עבדינן א"ל תינח בי ריש גלות' דספק כו' הכא הא מנח כסא קטן ודעתן עילויה א"ל אנא עבדי כתלמידי דרב דרב ברונ' ורב חננאל ת מידי דרב הוו יתבי בסעודת' קאי עלייהו רב ייבא סבא וכו' עד כיון דאמריתו הב לן ונבריך איתסר לכו למישתי מ"ט דאסחיתו דעתייכו ואי לאו דדעתייהו הוה מעיקרא כי אמרו הב וניבריך אסור לכו למשתי בתר הכי א"כ מאי ראיה מייתי מנייהו דשאני התם דמעיקרא כי אמרי הכי וליבריך לא הוה דעתייהו למשתי תו כי אם כסא דברכתא והוה להו נמלך לכך צריך לחזור ולברך אב' אכסא דברכתא כיון דמנח קמיה ודעתיה עילויה איכא למימר דאין צריך לברך אלא ודאי צ"ל דאינהו נמי דעתייהו הוה מעיקרא למשתי בתר הכי ואפי' הכי כיון דמשתי וברוכי בחד זימנא אי אפשר כמאן דאסח דעתיה דמי דאין לך הפסק והיסח דעת גדול מזה ולכך פריך הכא דכיון דהוה אסור להו למשתי עד שיברכו תחילה אע"ג דמעיקרא דעתייהו הוה למשתי בתר הכי אפי' הכי הוה ליה הפסק והיסח הדעת אם כן הכא נמי כיון דאיטפל ליה לכסוי אף על גב דדעתיה לשחוט בחר הכי הוה ליה הפסק והיסח הדעת ואיחייב ליה לברכה והשתא משני שפיר הכי השתא התם כיון דלא אפשר לברוכי ומשתי בחד זימנא לכך הוה ליה הפסק והיסח הדעת אף על גב דדעתיה למשתי בחר הכי אבל הכא כיון דאפשר לשחוט ולכסות בחד זימנא לאו הפסק הוא

וחייב ר"ג ליתן לו עשרה זהובים באור זרוע כתב רמז לדבר שהברכה שוה עשרה זהובים ובפרק החובל מפורש באריכות

כסהו ונתגלה פטור מלכסות לכאורה משמע דדוקא שנתגלה דיעבד אבל לכתחילה אסור לגלותו וא"כ יש לתמוה על השוחטים שרגילין לשחוט תרנגולים ברחוב העיר מקום דריסת הרבים אע"ג דודאי הוא חוזר ומתגלה מיד ונראה דמתניתין אורחא דמלתא נקט דאפי' לכתחילה מותר לגלותו דכיון דמיעט קרא דאם חזר ונתגלה דפטור מלכסות אלמא דכיסוי לחוד עושה מצות דכיון שכיסה הדם והוא מכוסה אפי' רגע אזלה לה המצוה ומותר לגלותו אפי' לכתחילה אע"ג דגבי נר חנוכה קיימא לן נמי דהדלקה עושה מצוה ואם כבתה אין זקוק לה כדאיתא בפרק במה מדליקין ואפי' הכי משמע דלכתחילה אסורה לכבותה תוך שיעור זמן הדלקה כמ"ש הטור סימן תרע"ב שאם נתן בה שמן יותר מכשיעור יכול לכבותה לאחר שעבר זמן הדלקה משמע הא תוך שיעור זמן הדלקה אסיר לכבותה לכתחילה שאני התם דפרסומי ניסא בעינן הלכך צריך לכתחילה שתדליק משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק דבשיעור זה איכא פרסומי ניסא מיהו אם כבתה בדיעבד אין זקוק לה כיון דהדלקה עושה מצוה אבל הכא דלא שייך פרסומי מלתא הלכך כיון דכיסוי לחוד עושה מצוה מיד אחר שכיסה אזלא לה ומותר לגלותו אפילו לכתחילה

בצללתא דדמא נראה דהשתא הא דאמר שמואל מכפרין וחייבין בכסוי נמי איצטריך ליה דיש לחלק בין מראה אדמומית לבין מראית דם דמראי דם משמע שיש בו מראה דם ממש אבל מראה אדמומית משמע שהוא אדמדמת שנוטה קצת למראית אודם ואתי לאשמעינן דדוקא בנתערב במים בעינן שיהא בו מראית דם גמור אבל בצללתא דדמא כיון דכלו דם אע"ג דאין בו אלא מראה אדמדמת מכפרה ומכשיר וחייב בכסוי

והיא דאיכא כזית והוא דאיכא רביעית פירש"י ז"ל כזית דם גמור ורביעית דם גמור וכ"כ התי' ודבריהם תמוהים חדא דא"כ הוה ליה למימר והוא דאיכא כזית דם גמור דהשתא עיקר חסר ועוד דהא ע"כ הא דקאמר והוא דאיכא כזית והוא דאיכא רביעית סתמא דס"ס הוא דקאמר עלה הכי וכ"כ התוס' וא"כ מאי קמ"ל דמחייב כרת היכא דאיכא כזית דם גמור פשיטא דליכא למימר כמ"ש התו' דאדרבא אשמעי' דלא מיחייב כרת עד דאיכא כזית דם גמור אע"ג דכולו דם הוא דא"כ עיקר חסר דהא רב ירמיה סתמא קאמר דענוש כרת ותו לא ומתניתא נמי סתמא קתני דמטמא באהל ותו לא ואי אתי לאשמעינן דדוקא כזית דם גמור בעינן הוה ליה לפרש בהדיא. ועוד דאין הלשון משמע כן דא"כ הוה ליה למימר אין ענוש כרת עד דאיכא כזית ואין מטמאין באהל עד דאיכא רביעית אבל השתא משמע דאתי לאשמעינן הא דענוש כרת והא דמטמאין באהל ועוד כיון דצללתא דדמא לחודא לא הוי דם לענין כרת וטומאה זה אלא אם כן איכא שיעור דם גמור א"כ לענין הכשר אמאי הוי דם אע"ג דליכא דם גמור וכן לענין כיסוי וכפרה מאי שנא בין הכשר לבין כרת וטומאה לכך נראה דרב ירמיה מדפתי אשמעי' דהאוכל צללתא דדמא ענוש כרת אע"ג דליכא דם גמור וברייתא נמי קמ"ל דצללתא דדמא מסתא באהל אע"ג דליכא דם גמור דינו כדם גמור וקאמר ש"ס והוא דאית ביה צללתא דדמא כזית ורביעית דהכי הוי שיעורא דדם גמור לענין כרת וסומאה ואע"ג דמלתא דפשיטא היא דכזית ורביעית בעינן דצללתא דדמא לא עדיפא מדם גמור מ"מ כיון דדין כרת ודין טומאה גבי הדדי קאמר להו דתרווייהו שוין לענין צללתא דדמא דהוי כדם גמור אשמעינן ש"ע דלענין השיעור אינו שוין דזה בכזית וזה ברביעית וכן משמע זע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות טומאת מת דצללתא דדמא לחוד אף על גב דלית ביה דם גמור משמא ברביעית שכ' דם המת מטמא כמת וכו' וכמה שיעורו רביעית אפי' תמצית הדם כל זמן שיש בו אדמומית מטמא באהל המת ע"כ וכן משמע ממה שכתב בפ"ו מהלכות מאכלות אסורות דמחייב כרת אצללתא דדמא לחודא שכתב אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמומית ע"כ והיינו צלותא דדמא

דף פח מכסין בזבל הדק וכו' בריש נדרים דייק ש"ס דזימנין מפרש ברישא ההיא דסליק מיניה כמו במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין וכו' וזימנין מפרש ברישא ההיא דפתח ביה כמו יש נוחלין ומנחילין נוחלין ולא מנחילין ואלי נוחלין ומנחילין

כל דבר המגדל צמחין וכו' כתבו התו' וא"ת והא חרסית אין מגדל צמחין כדששמע במרובה וכו' ואור"ת דלעולם מגדל וליכא הנאה דקא זר וכו' יעיד נראה דכל הנך סיד וחרסית דהיינו שחיקת חרסין ולבנה ומגופה שכתשו כולן אין מגדלין צמחין ה כמות שהן עתה ואפ"ה מכסין בהן כיון שמתחלה היו מגדלין צמחין קודם שנעשה מהן הכלים הללו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בת' המשנה דדבר שהיה בתחילתו מגדל צמחים קאמר ואשמעי' אף על פי שנשתנה שמו מצד מלאכה שנעשית בו

בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו וכו' אם תאמר מנא ליה למימר הכי דמאי שנא הנך משאר כל המצות כולן שזכו בהן ישראל וי"ל לפי שאפר ועפר דבר פחות ושפל הוא מאוד ולא היו כדיי לעשית כהן רצונו של מקים אלא לפי שהשפיל אברהם את עצמו כל כך ואמר אנכי עפר ואפר זכו בניו לעשות בהן מצות ה' אע"ג דדבר שפל הוא היינו דכתיב מי מנה עפר יעקב אין חשבון במצות שהן מקיימין אפי' בעפר שהוא דבר שפל ובזוי כגון אפר פרה ועפר סוטה כדפירש רש"י ז"ל בפרשת בלק ובסמוך דקאמר בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו וכולי י"ל משים דמצות תפילין הוה אפשר לקיים בלא רצועות לקושרן בחוט או משיחה וכן מצות ציצית אפשר לקיים בלא תכלת דאין תכלת מעכב את הלבן אלא לפי שאברהם לא נתן עיניו ליהנות מן הגזל אפי' מרצועת נעל לכך זכי בניו שהעובדי כוכבים נותנין עיניהם ברצועות תפילין שלהן ויראין מהן ולפי שלא נתן עיניו ליהנות אפי' מחוט של גזל זכו בניו שהקב"ה נותן עיניו בחוט של תכלת שלהן כשמסתכל בכסא כבודו

דף פט והתניא תקע לא יצא כתבו התוס' דאפי' את"ל דשרי לכסות בעפר עכו"ם לכתחילה כמו בשל עיר הנדחת לא דמי כסוי לחליצה דלענין כסוי לא חיישינן ממאי דמאיס ואין סברא לומר כן דכיון דמאיס מחמח איסור הוא אין לחלק בין מצות כסוי לשאר מצות ולעיל נמי תניא שלא יכסנה ברגל שלא יהא מצות בזויות עליו אע"ג דיש לחלק בין דבר בזוי ושפל לבין דבר מאוס. ועוד דא"כ לרבא דמשני מצית לאו ליה ות ניתנו אמאי נקט ר' זע רא ואיתימא רבה דמכסין בעפר עיר הנדחת דהוי מלתא דלא שכיחא ולא הוי נוהג בזמנו ואיכא מ"ד דעיר הנדחת לא היה ולא עתיד להיות טפי הוה ליה למימר דמכסין בעפר עכו"ם שהוא נוהג כיון דמצות לאי ליהנות ניתנו ולמאי דמאיס לא חיישינן בכסוי לכך נראה דדוקא בעפר עיר הנדחת מכסין לכתחילה כיון דאפרה לאו מעכו"ם קאתיא לא מאיסה אלא דין שיבה עובדי עבודת כוכבים הוו ואי משום דאסור ליהנות מאפרה הא מצות לאו ליהנות ניתנו אבל עפר עכו"ם גופא אסור לכסות בה משום דמאיס. ושמא יש לדחוק ולומר דרבא לאו לשנויי הא דרבי זעירא קאתי אלא לאוסופי עליה דכיון דמצות לאו ליה ות ניתנו א"כ אפי' בעפר עכו"ם נמי מכסין וכן משמע קצת מדנקט ורבא אמר רוי"ו

גיד הנשה פרק שביעי

והא מדקתני סיפא נוהג בשליל מכלל דרישא וכו' כתבו התו' תימא מאי פריך הא סיפא בשביל שנשחטה אמו ורישא כשלא נשחטה ועוד דמאי קא משני דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן והלא אף ר' יהודה מודה דאסור כו' י"ל דהשתא ק ס"ד דהא דקתני מתני' ונוהג בשליל לאו בנשחטה או כדמסיק לקמן איירי אלא במתה איירי ואשמעינן דחייב שתים באוכל גיד דשליל משום איסור גיד ומשום נבלה ולפי מה דסליק אדעתיה דסיפא בלא נשחטה איירי קא דחי ליה דה"ק דבר זה מחלוקת ר' יהודה ורבנן. וכן משמע לקמן גבי הא דתנן רבי יהודה אומר נוהג אף בטמאה דפריך ש"ס וסבר רבי יהודה איסור חל על איסור כו' ומשני קסבר נוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור טומאה בהדדי קאתי ופריך מי מצית אמרת נוהג בשיל והתנן נוהג בשליל ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל ומשני הני מילי גבי טהורה דרחמנא אמר כל בבהמה תאכלו אבל בטמאה נוהג והשתא מה סלקא דעתך דפריך מדתנן ר' יהודה אומר אינו נוהג של בשליל כיון דבשליל שנשחטה אמו איירי ומשום דניתר בשחיטת האם קאמר רבי יהודה דאינו נוהג בשליל דהיינו מכל הבהמה תאכלו אבל בטמאה דלא שייך שחיטה לא אלא צריך לומר דסלקא דעתך דהא דתנן ונוהג בשליל וכולי לאו בנשחטה אמו איירי דאפילו במתה קאמר רבי יהודה דאין איסור גיד נוהג בשליל כלל ומשני ליה דרבי יהודה נמי אית ליה דנוהג בשליל ומתני' בנשחטה אמו איירי וקאמר רבי יהודה דאינו נוהג בו מדכתיב כל בבהמה תאכלו והכא נמי הוה מצי לשנויי הכי אלא דניחא ליה לדחויי אפי' למאי דס"ד דלאו בנשחטה אמו איירי דכולה הך סוגיא אינה אלא שקלא וטריא בעלמא עד מסקנא דמלתא

דף צ הכא במבכרת עסקינן כתבו התוספות ובהדי הדדי קאתו וקמ"ל דלא מבטל איסור קדשים החמור אישור גיד הקל מלחול עמו ומתני' דקתני ונוהג בשליל לאו דאיסור גיד חל עליו כשהיא עדיין במעי אמו קאמר אלא ה"ק ונוהג בשליל לאחר שיצא לחוץ ולא אסרינן כיון דשחיטת האם מתרת כל מה שנמצא בתוכה מכל בבהמה תאכלו שוב אין איסור גיד חל עליו לאחר שיוציא לאויר העולם וכמ"ש התוספות בסמוך

פרשו ירדו ר' היא דתני' כתבו התוספות דהכי מייתי ברייתא קמייתא דגידין דהתירא נמי כשפירשו דומיא דעצמות אע"ג דרבנן נמי קתני