תורת חיים חלק א קמח

אית לן למימר בכל דוכתא דשמה שחיטה קצת קשה דאם כן בכיסוי הדם למה לי טעמא דגמר שפיכה שפיכה תיפוק ליה כיון דילפינן הכא דשמה שחיטה תו אמרינן הכי בכל דוכתא

סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר' שמעון מותר בהנאה אלמא לאו שחיטה היא כלל. נראה דלכך נקט לאו שחיטה היא כלל לומר דאף לענין גופה שתחשב חולין בעזרה ליאסר בהנאה לא הוי שחיטה וכיון דכלל לאו שחיטה היא אימא מידי נבלה נמי וכו' כמו שכתבו התוספות

היינו דגזרינן חיה אטו בהמה דמדקתני וכן חיה משמע דחיה לאו מקרא נפקא ליה דדוקא בהמה יליף מקרא משום דפשיטא דקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת דדרשינן מיניה בריחוק עקום אתה זובח וכו' בדבר הראוי ליקרב על גבי המזבח איירי כדאיתא בפ' שני דקידושין דקאמר ואין לי אלא תמימים הראוי יין ליקרב בעלי מומין מניין וכו' מניין לרבות את החיה מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה וכו' ואיהו סבר דחיה לא איתרבי אלא דגזרינן חיה אטו בהמה

דף פו כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין לכאורה הדבר תמוה דנהי דזכותו היה שמור לו לעה"ב מ"מ כיון דהוה מהניא בהאי עלמא נמי עד שהיה ניזון ממנו כל העולם כלו כ"ש שיועיל לעצמו שיהא ניזון ממנו גם הוא כאחד מהן. ונראה לפרש זה ע"פ מדרש שיר השירים רבה דאיתא התם בפסוק אשכול הכופר אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה רבי לוי אמר הרהורי דברים היו שם אמר אברהם רבש"ע שמא תעשה לי כאשר עשית עם נח שדחית בריתו א"ל אל תירא אנכי מגן לך מנח לא העמדתי מגינים וצדיקים וממך אני מעמיד מגינים וצדיקים ולא עוד אלא שבניך באין לידי עבירות ומעשים רעים אני רואה איזהו הגדול שבהן שיכול לומר למדת הדין די ואני נוטלו וממשכנו בעדם שנא' אשכול הכופר דודי לי אשכול איש שהכל תלוי בו מקרא משנה ש"ם תוסשתות ואגדות הכופר שמכפר עונותיהן דודי שיכול לומר למדת הדין די וכו' ע"כ והכי איתא נמי בכמה דוכתי שהגדול נתפס בעון הדור ובמדרש קאמר ויאמר אליו רב עתה הרף ידך טול הרב שבהן וכו' וזה צריך טעם למה כל העדה יחטאו ועל הגדול שבהן אשר לא טעם טעם חטא יקצוף גם מה שאמר במדרש כשבניך באין לידי עבירות אני רואה הגדול שבהן שיכול לומר למדת הדין די וכו' צריך טעם מהו הענין שצ"ל למדת הדין די. ע"כ נראה לפי שהקב"ה ברא עולמו במדת הדין ובמדת הרחמים כמ"ש ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים שאלו בראו כולו דין אם הוו באין לידי עבירה לא היו מתקיימים אפי' שעה אחת ואלו בראו כולו רחמים לא נענש אדם מעולם לכך שתפם יחד שאם יתחייב העולם יתן לכל אחת מן המדות חלק ארד דהיינו חצי העולם למדת הרחמים וחציו למדת הדין. ולפי שהגדול בדורו אותו שאין כמוהו בישראל בחסידות ובחכמה שקול הוא ככל הדור כח"ש למשה ולישראל שקול משה כנגד כל ישראל ובפ' חקת כתיב וישלח ישראל מלאכים ובמקום אחר תולה השליחות במשה ואשלח מלאכים ואית' במדרש שמשה הוא ישראל וישראל הן משה שגדול הדור ככל הדור הוא. לפיכך כששונאי ישראל חייבים כליה ויצא הקצף מאת ה' וצריך ליתן למדת הדין ולמדת הרחמים לכל התת חלקה מחצה על מחצה מה הקב"ה עושה מחלק את ישראל לשני חלקים שוים דהיינו גדול הדור ההוא חלק א' וכל ישראל הן חלק השני כי שניהן שקולין הן זה כזה כי כולן תלויין בו נמצא שהוא הכל והיה מן הראוי שיטול מדת הדין את כל ישראל לחלקה לענשם ע"פ הדין כאשר המה חטאו ונתחייבו כלייה ומדת הרחמים יטול את גדול הדור לחלקו לרחמו אלא לפי שהוא ית' בתחילת הבריאה הקדים מדת הרחמים למדה הדין כדפירש"י ז"ל בפ' בראשית לכך מדת הרחמים קודמת לברור לעצמה חלק היפה שבהן ונוטלת בכל פעם את כל ישראל לחלקה שהוא חלק היפה והגדול שבהן בכדי שיתקיים העולם וזה טעם מה שהקדים הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין בשעת הבריאה שאלמלא כן לא היתה תקומה לישראל ח"ו. ולהכי אשכחן בשעה שחטאו ישראל אמר הוא ית' למשה אכלה אותם ואעשה אותך ומשה השיב מחני נא וגו' לפי ששניהם שקונין וזהו טעם הא דאשכחן בכמה מקומות שהגדול נתפס בעון הדיר כמ"ש טול הרב שבהן כי הוא בא לחלקה של מדת הדין כדפי' ומכפר על חלק השני הבא למדת הרחמים מיהו לא שייך הך מלתא אלא בגדול הדור שאין כפוהו בכל כמ"ש אשכול הכופר איש שהכל בו מקרא משנה וכו' דאז שקול הוא ככל ישראל ודי לה למדת הדין שתטול אותו לחלקה אבל אם גדול הדור אינו גדול כל כך להיות שקול ככל הדור אז אין די לה למדת הדין כו' וצריך הקב"ה לצרף כמה גדולי הדור להדדי עד כדי שיהיו שקולין ביחד ככל הדור ונוטלת מדת הדין את כולן לחלקה והיינו דקאמר במדרש כשבניך באין לידי עבירה ומעשים רעים אני רואה הגדול שבהן שיכול לומר למדת הדין דיי פי' שהוא גדול ואין כמהו בכל ושקול ככל ישראל בכדי שלא תאמר מדת הדין אין די לי בחלק זה ואני ממשכנו וכו' ונרא' דגם בדורו של ר' חנינא בן דוסא כך היה הדבר שהיה דורו ראוי להתייסר בחצי רעב וחלק הוא ית' את הדור ההוא לשני חלקים חלק אחד היה ר' חנינא שהיה שקול כנגד כולן וחלק שני היה כל עדת ישראל ועלה הוא לחלקה של מדת הדין ונידון להתייהר ביסורי רעב להתפרנס בצער ובצמצום בקב חרובין מע"ש לע"ש וכל ישראל עלו לחלקה כל מדת הרחמים והיו ניזונין בחסד וברחמים נמצא שכל העולם כינו היה ניזון בשבילו כי לפי שורת הדין כל המזון שלו הוא שלא יצ' קצף הרעבון בשביל רק בשביל שאר כל ישראל אלא לפי שהוא ית' הקדים בבריאה רחמים לדין עלה הוא לחלקה של מדת הדין ושאר ישראל כולן למדת הרחמים והא דנקט חרובין משום דא תא במדרש רבה אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואש תמאנו ומריתם חרב תאכלו חרובין תאכלו והיינו דאיתא נמי במדרש איכה רבה בנין דלא נצרוך לחרובה כיהודאי ונראה דהה"ד יתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים פירש האלהים שהוא מדת הדין נטלו לחלקו בשביל דורו. אבל קשה דדור המבול אמאי לא עביד קודשא בריך הוא נמי הכי דהוה ליה לחלק אותן לשני חלקים כל הדור חלק אחד ונח ובניו חלק שני ותטול מדת הרחמים בראשונה חלק היפה ונח ובניו יטלו לחלק מדת הדין וליענשו וי"ל דודאי הוה עביד הכי אלא דלא הוה מהניא מידי לפי שדור המבול חטאו כל כך הרבה עד שנהפך השיטה שהפכו מדת הרחמים למדת הדין ונח בזכותו הפך מדת הדין לרחמים כדפי' רש"י ז"ל בפרשת נח ויזכור אלהים את נח שם זה מדת הדין ונהפך לרחמים על ידי תפילת הצדיקים ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם ויאמר ה' אמחה והוא שם רחמים וכיון שהפכו מדת הרחמים לדין לכך כשנטל מדה ההיא את חלקה תחלה כדינה נטלה את החלק היפה דהיינו כל הדור ההוא ולכך נאבדו כולן ונח נמלט אע"ג שעלה לחלק מדת הדין כי הפך המדה לרחמים בתפילתו ואחר המבול נחם הוא יתברך על הרעה ואמר שלא לעשות כן עוד לידון את החלק הגדול וזה שנאמר ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי ונתן על זה ברית הקשת והיינו דכתיב וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה ולא כתיב ביני ובין כל נפש חיה ואיתא במדרש רבה בין אלהים זו מדת הדין שלמעלה ובין כל נפש חיה זו מדת הדין שלמטה מדת הדין שלמעלה קשה מדת הדין שלמטה רפה וכתבו המפרשים דהיינו מדת הרחמים והענין צריך ביאור ונראה דמדת הרחמים כשהיא נהפכת למדת הדין על ידי תוקף החטאים אז היא מד' הדין הרפה דאע"ג דנהפכת למדת הדין מכל מקום כיון דיסודה רחמים אין מדת הדין שלה קשה אלא רפה והיינו דקא' בין אלהים זו מדת הדין שלמעלה דהיינו מדת הדין גמיר ובין כל נפש חיה זו מדת הדין שלמטה דהיינו מדת הרחמים כשהיא נהפכת לדין מדת הדין של מעלה קשה ומדת הדין של מטה רפה ובא הכתוב לאשמעי' שאם יחזור העולם להרבות פשעים כדור המבול עד שיתהפך אפי' מדת הרחמים לדין דהיינו מדת הדין הרפה ויתחייבו כליי' גם מצד מדת הרחמים כיון שנהפכה לדין ולא יהיה שום צד לזכותם אזי יזכור להם ברית הקש וירחם עליהם ועיין ברמב"ן פרשת נח ואם תאמר היאך אפשר לומר דדור המבול נידונו במדת הדין הרפה דהיינו מדת הרחמים כשנהפכה לדין והלא נאבדו כולן ונימוחו לגמרי ולא היה בהן שום צד רחמים. וי"ל דאשכחן בהו צד רחמים מדכתיב ויהי הגשם על הארץ ובתר הכי כתיב ויהי המבול דאיתא במדרש כשהורידן הורידן ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמים ברכה כשלא חזרו היו למבול משמע בהדיא שהיו נידונין במדת הדין הרפה שהרי הורידן ברחמים והנה מדור המבול ואילך לא אשכחן בשום מקום שנענש כל הדור ולא נשארו רק יחידי הדור כי אם אותו הדור שחטאו בשלוח המרגלים שנעשו כולם ונא נשתיירו כי אם הגדולים כלב ויהושע כח"ש במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם מבן עשרים שנה ומעלה וגו' כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון אע"ג דלא נענשו ממש כמו בדור המבול שהרי נשתיירו בניהם וטפם דלא מת אחד מהן פרות מבן ששים שנה מכל מקום נענש כל הדור בכלל והיה עונשם כדמות עונש דור המבול. ונראה לפי שגם בעת ההיא גדלה חטאת ישראל עד מאוד עד שהפכו מדת רחמיו יתברך למדת הדין וכשנטלה מדה ההיא חלקה תחילה כדינה נטלה אח החלק היפה דהיינו כל אנשי הדור ההוא ונענשו ויהושע וכלב ענו לחלק מדת הדין דנמלטו כי נהפך לרחמים על ידיהן. וראיה לזה מדכתיב בפ' אלה הדברים ותשובו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם ופירש רש"י ז"ל שם ולא שמע ה' בקולכם כביכול עשיתם מדת רחמיו כאלו אכזרי משמע שגם המה הפכו בחטאם מדת רחמיו יתברך למדת הדין כדפי' ולכך נענשו כולם ולפי שלא היה עונש' ממש כעונש דור המבול לכן נקט עשיתם מדת רחמיו כאלו אכזרי ולא אכזרי ממש

רוב תינוקות מטפחים לפי פירוש רבינו תם ז"ל שכתבו התוספות שרוב תינוקות מטפחים בעיסה קאמר ניחא הא דנקט תינוק שנמצא בצד בעיסה ובצק בידו דפליגי בעיסה שנמצא בצדו ואשמעינן דר"מ מטהר אך על גב דנמצא נמי בצק בידו דתולין באדם טהור אבל לפירוש רש"י ז"ל דודאי הוא שנגע תינוק בעיסה ולא מספקא לן אלא אי נטמא בשרצים אי לא א"כ למה ליה למיתני שנמצא בצד העיסה ליתני תינוק שנמצא בצק בידו ותו לא

כיון דאמר הב לי בריך איתסר ליה למשתי כתבו רש"י ז"ל והתו' אם לא תברכו בורא פרי הגפן ולא משמע כן מדאמר להו רב ייבא אסור לכו למשתו אע"ג דלא הוה ידע אם רוצים לברך בורא פרי הגפן תחילה אם לאו ומ"ש התו' שהיה מורה להם שלא יטעו וישתו בנא ברכה דוחק הוא לכך נראה דאיתסר ליה למשתי עד שיברך ברכות החזון ויחזור ויברך בורא פרי הגפן קאמר וטעמא דמלתא דכיון דאמר הב לי בריך גליא דעתיה דגמר סעודת' שנא יאכל וישתה עוד לכך צריך לגמור מצוה דשייכא לאכילה קמייתא לברך עלי' ברכת המזון ואם רוצה לחזור ולאכול או לשתות יברך מחדש וכי האי גונא כתבו התוס' בסמוך דהיכא דצריך לחזור ולברך כגון שהסיח דעתו מלשתות שצריך לכסות קודם מה שכבר שחט וכתם הרא"ש ז"ל טעמא דכיון שנסתלק' שחיטה הראשונה צריך לגומרה קודם שיתחיל שחיטה אחרת אע"ג דהרא"ש ז"ל מחלק בין כיסוי לברכת המזון דכיסוי הוי גמר מעשה השחיטה אבל ברכת המזון אינו גמר מעשה אין נראה לחלק בהכי דברכת המזון נמי גמר מעשה הוא ומייתי ראיה שפיר דכיון דאיתסר ליה למשתי עד שיברך ברכת המזון ע"כ טעמא כדי שיגמור מעשה ראשון ויברך מחדש אם כן הכא נמי כיון דאיטפל ליה לכסוי וגמר מעשה רחשון איחייב ליה לברך מחדש ובערבי פסחים נמי מייתי מהכא שפיר ראיה למאן דמברך אכסא קמא ואכסא דברכתא וכן פירש רש"י ז"ל בהדיא שם בפרק ערבי פסחים דהא דאמר להו רב ייבא אסור לכו למשתי עד לאחר ברכת המזון קאמר ויחזור ויברך תחילה וכן משמע מדברי הרחב"ם ז"ל מיהו בש"ע סימן קע"ט כתב שאין צריך ברכות המזון וכן דעת רוב הפוסקים

דף פו הכי השתא התם משתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר תימא מאי איצטריך למימר דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר אפי' הוה אפשר תיפוק ליה דהתם כיון דאמר הב ונבריך אסח אדעתיה דגלי דעתיה שלא