תורת חיים חלק א קמו

ולא אותו הייתי אומר כו' ת"ל שור או שה אותו ואת בנו ואתי או לחלק ואותו לדחנניא לא מאותו נפקא לחלק ואו אתי לרבות כלאים וכן לעיל דמשני לחלק מבנו נפקא לכך לא קאמר לחלק מאותו ואת בנו נפקא משום דבעי לאוקמי אפילו לחנניא

הרי הוא אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו וא"ת אכתי והא כתיב אותו דמשמע זכר ונימא דנוהג ן בזכרים בין בנקבות כחנניא וי"ל דלרבנן כיון דאותו לאו מיותר הוא דאיצטריך ליה לחלק הלכך אע"ג דאותו זכר משמע מ"מ כיון דגלי קרא בנו מי שבנו כרוך אחריו על כרחך צ"ל דאותו היינו אותו מין דכתיב ברישא דקרא קאמר דהיינו מין שור ומין שה ופרה וכבשה נמי מין שור ושה נינהו אבל חנניא דלא איצטריך ליה קרא לחלק לכר אית ליה דנוהג נמי בזכרים מדכתיב אותו דאי לאו הכי אותו דכתב רחמנא למה לי וכיון דאפשר לומר דאותו היינו מין שור ושה אתי שפיר הא דקאמר ש"ס דחנניא סבר דלא איצטריך קרא לחלק ולא קאמר דלדידיה נמי אותו לחלק הוא דאתי ומשמעותא דאותו יליף נמי דנוהג בזכרים אי נמי ממשמעותא דבנו דמשמע בן שלו דהיינו זכר אלא כיון דנקבות כתיבי בקרא דבנו היינו מי שהוא כרוך אחריו דהיינו אמו אי לאו דאית ליה ייתורא למילף מיניה דנוהג נמי בזכרים מסתבר למימר דאין נוהג בזכרים אע"ג דאותו ובנו זכר משמע איכא למימר דאותו מין קאמר כדפי' לכך איצטריך למימר דלחנניא לא איצטריך קרא לחלק וייתורא דאותו לזכרים אתי. והשתא מה שכתבו התוספות וא"ת ולשתוק מאותו ומבנו ולכתוב בן נראה דהקושיא מעיקרא ליתא דבן לאו לישנא מעליא הוא דכיון דכתיב אותו איצטריך למיכתב בנו דאי כתיב אותו ואת בן לא הוה ידעינן איזה בן דע"כ צ"ל הכי דאי הוה ניחא לישנא דבן א"כ הדרא קושיא לדוכתא דכיון דבן נמי משמע כרוך אחריו כמו שתירצו התוספות א"כ אמאי לא קאמר ש"ס דלחנניא נמי אותו לחלק הוא דאתי והא דנוהג בזכרים יליף לה מייתורא דוי"ו דבנו מדלא כתיב כן וכתיב בנו דמשמע בן שלו דהיינו זכר אלא ודאי וי"ו דבנו לאו מיותר הוא דלא ניחא למיכתב לישנא דבן וכיון דליכא ייתורא איכא למימר דבנו של אוחו מין קאמר ולעולם אינו נוהג אלא בנקבות דגלי קרא מי שהוא כרוך אחריו ולהכי איצטריך ייחורא דאותו

דף עט מאן חכמים תנניא הוא דאמר חוששין לזרע האב וא"ת מנא לן דבחוששין פליגי דלמא חנניא נמי אית ליה דאין חוששין כדאשכחן בשלוח הקן דאינו נוהג בזכרים ושאני אותו ואת בנו דגלי קרא דהא השתא דאית ליה חוששין צריך לומר דשאני שלוח הקן דגלי קרא א"כ דלמא אדרבא נימא דאותו ואת בנו שאני דגלי קרא ובהא קמיפלגי חנניא סבר דאין צריך קרא לחלק ואייתר ליה אותו לזכרים ורבנן סברי דאיצטריך קרא לחלק ואותו לחלק הוא דאתי וי"ל דאי מסתבר להו לרבנן דאיצטריך קרא לחלק א"כ היאך בעי למימר מעיקרא ת"ל אותו אחד ולא שנים הא על כרחך מיבעי להו אותו לחלק אלא ודאי אי איצטריך קרא לחלק אי לא לאו עיקר פלוגתייהו הוא דעיקר פלוגתייהו בחוששין הוא חנניא סבר חוששין לזרע האב ולהכי מסתבר ליה לאוקמי ייתורא דאותו לאשמעינן דנוהג בזכרים דלא תימא דאתי קרא דבנו דמשמע כרוך אחריו ומפיק לה סברא דחוששין וכיון דליכא קרא לחלק ממילא שמעינן דלחלק לא בעינן קרא ורבנן סברי דאין חוששין ולכך לא מסתבר להו לאוקמי ייתורא דאותו לזכרים וכיון דאותו מיותר הוא בעי למימר מעיקרא דאתי קרא לאשמעינן אותו אחד ולא שנים ולא בעינן קרא לחלק כחנניא וכיון דמסקי דדרשא קמייתא ליתא ודרשינן מי שבנו כרוך אחריו ממילא שמעינן דאיצטריך קלו לחלק דאי לאו הכי אותו דכתכ למה לי

אלימא דשחט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בהיא צבייה וכו' כתבו התוספות תימא ודלמא דשחיט ליה לתייש ובנו פליגי אם חוששין לזרע האב ונוהג בזכרים אי לא והא דפליגי בכוי ודבריהם תמוהים דא"כ אמאי נקט כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו משמע כיון דכוי הוא לכך אין אותו ואת בנו נוהג בו דומיא דמן הכוי פטור מן המתנות דברייתא דבסמוך דהוי טעמא דפטור מן המתנות משום דכוי הוא והכא ליכא למימר הכי דהא לכולי עלמא אית להו בנו כל דהו וטעמא דאין נוהג בו משום דאין חוששין לזרע האב הוא ואפילו בתייש ואביו נמי אין נוהג ועוד מדנקט רבי אלעזר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו ולא נקט סתמא כלאים אותו ואת בנו נוהג בו משמע דאתי לפלוני את"ק דאית ליה דנוהג בכלאים הבא מן העז ומן הרחל ובכלאים הבא מן התייש ומן הצבייה דהיינו כוי לכך קאמר דלאו בכל מיני כלאים נוהג אלא בכלאים הבא מן העז ומן הרחל אבל בכלאים הבא מן התייש ומן הצבייה אין אותו ואת בנו נוהג בו משמע דטעמא דרבי אליעזר דאינו נוהג בכוי משום דכלאים הוא ולא משום דאין חוששין לזרע האב. ועוד נראה דרב חסדא דאמר כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים לאו היינו בריה בפני עצמו אלא הבא מן התייש ומן הצבייה מהכא דייק דמדנקט רבי אליעזר כלאם הבא מן העז ומן הרחל משמע לאפוקי כלאים אבל מן התייש ומן הצבייה דהיינו כוי כדפי'

אי לרבי אליעזר לשחוט ולא ליכסי משמע דאי מצי לאוקמי כרבי אליעזר הוה ניחא וקשה דהא שפיר איכא לאוקמי כרבי אליעזר ונימא דרבנן אית להו דודאי אין חוששין לזרע האב ורבי אליעזר ספוקי מספקא ליה אי חוששין אי לא וכולי עלמא אית להו דשה ואפי' מקנת שה לא אמרי' ואתי שפיר כולה סוגיא לענין אותו ואת בנו משכחת לה בצבי הבא על התישה ולמלקות רבנן סברי דאין חוששין לזרע האב ומלקינן ליה ולרבי אליעזר איסורא איכא מלקות ליכא דדלמא חוששין לזרע האב ושה אפי' מקצת שה לא אמרינן והא דלא פליגי בחוששין ובפלוגתא דחנניא ורבנן ולאיסורא דלרבנן אפי' איסורא ליכא ולרבי אליעזר איסורא מיהא איכא דלמא חוששין כי היכי דלא תימא דבהא אפי' רבי אליעזר מודה דמלקינן ליה דשה ואפי' מקצת שה אמרינן ועוד דניחא להו טפי למיפלג לענין מלקות לענין כיסוי משכחת לה בתייש הבא על הנבייה ואייתי כרבי אליעזר לכך לא ישחוט דשמא אין תוששין וצריך כיסוי והוא אינו יכול לכסות דשמא חוששין וצבי אפי' מקנת צבי לא אמרינן. לענין מתנות משכחת לה בצבי הבא על התיישה דלרבנן כיון דאין חוששין חייב בכל המתנות ולרבי אליעזר פטור לגמרי דדלמא חוששין ושה אפי' מקצת שה לא אמרינן ומצי למימר אייתי ראיה דאין חוששין. וי"ל דלא ניחא ליה למימר דרבנן סברי דודאי הוא דאין חוששין כיון דלא משכחת לה שום תנא דס"ל דודאי הוא דאין חוששין. מיהו רבינו נסים ז"ל כתב דשלשה מחלוקת יש בדבר ת"ק דאותו ואת בנו פשיטא ליה דאין חוששין וחנניא פשיטא ליה דחושפין ורבי יהודה מספקא ליה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דליכא אלא שני מחלוקת

מכלל דלר"א פשיטא ליה וכו' אפי' אי מספקא ליה נמי הוה מצי לאקשויי דנהי דאיירי בצבי הבא על התיישה אכתי אמאי פוטר רבי אליעזר לגמרי ליחייב מיהא בחצי מתנות אלא דהשתא דפשיטא ליה לר' אליעזר פריך שפיר טסי דאמאי פוטר ליחייב אפילו בכולהו מתנות

דף פ מדמתרגמינן תורבצא מין בהמה הוא לכך מייתי ראיה פן התרגום לפי שהוא מסיני כדאיתא בפרק קמא דמגילה ויקראו בספר תורת האלהים זו מקרא מפורש זו תרגום אבל ממאי דנקרא שור לאו ראיה היא שהרי איל הבר חיה הוא כמ"ש התוספות אע"ג דנקרא איל

כרת נמי ליחייב פירש"י ז"ל שני נמי ניחייב כרת מיהו לישנא דכרת נמי ליחייב משמע דליחייב מלקות וכרת נמי קאמר וצ"ל דליחייב מלקות משום שחוטי חוץ קאמר דמשום אותו ואת בנו ליכא כיון דמיקטל קטליה

ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן פירש השתא דאמרת דמתניתין לאו רבי שמעון היא א"כ הוה ליה מחוסר זמן ואמאי לא לקי נמי אמחוסר זמן והוה מצי למיפרך מגופא דמתניתין דמה נפשך אי רבנן היא לילקי נמי אלאו דמחוסר זמן ואי רבי שמעון היא אלא דאותו ואת בנו נמי לא לילקי אלא דניחא טפי למיפרך בפשיטות דכיון דפשיטא ליה לרבי אושעיא דמתניתין דלא כר' שמעון אם כן לילקי נמי משום מחוסר זמן

שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה וכו' פירש"י ז"ל לא מיבעיא לענין מלקות וכו' אלא אפילו אותו ואת בנו נמי לרבי שמעון לא נהיגא בקדשים וקשה דא"כ ר' אושעיא דאמר כולה מתניתין דלא כרבי שמעון אמאי לא דייק הכי מרישא דמתניתין דקתני אותו ואת בנו נוהג בחולין ובמוקדשין ואי ר"ש אמאי נוהג במוקדשין הא שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זריק דם לא משתרי בשר וכו' לכך צ"ל כמה שכתבו התוספות דכיון דאסר הכתוב אותו ואת בגו בקדשים גזירת הכתוב הוא דלילקי אף ע"ג דלאו שחיטה ראויה היא ולהכי לא מצי דייק פרישא דקתני דנוהג במוקדשין דאיכא לאוקמי כשהראשון חולין הוא ושני קדשים דהוי שחיטת ראשון שחיטה ראויה ולמאי שכתבו התוספות לקמן דרבי אושעיא נמי דייק מן השני כדמסיק דאמאי סופג והא התראת ספק הוא איכא למימר איפכא דרישא דקתני דנוהג במוקדשין איירי כשהראשון קדשים הוא ושני חולין דלא הוי התראת ספק

דף פא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה פירש"י ז"ל תינוקות של בית רבן יודעין דתרתי לא עבדינן ביה וקשה דהא דאמר ר"י כגון דלא אתרו ביה משום עבודת כוכבים כל שכן דידעי תינוקות של בית רבן דמקרא מפורש הוא בפרשת שלח לך דהעובד עבודת כוכבים בשגגה אינו במיתה ופשיטא דחייב משום אותו ואת בנו ואי אתי לאשמעינן דחייב אף על גב דאיכא בשחיטה זו צד מיתה ולאפוקי מדריש לקיש אם כן אמאי קאמר ליה זו אפי' תינוקות של בית רבן יודעין אותה הא איכא למימר דאיהו נמי בדלא אתרו ביה משום עבודת כוכבים איירי ואשמעינן דאפילו הכי פטור כיון דאיכא צד מיתה ולאפוקי מדר"י. וגם הא דקאמר אלא פעמים וכו' פי' רש"י ז"ל אלא אם היה לך להשמיענו דבר טעם על משנתנו כך היה לך לומר לא משמע כן. לכך נראה דהא דא"ל זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה אמתני' קאמר דהיאך מצית למימר דמתני' איירי דוקא כששחט ראשון לעבודת כוכבים דא"כ מאי קמשמע לן רבנן דחייב פשיטא כיון דלא קם ליה בדרבה מינה ואי לא אתו לאשמעינן אלא הא דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה הא מרישא דקתני השוחט ונמצא טרפה שמעינן לה והשתא ניחא דקאמר אלא טעמים וכו' כגון דלא אתרו ביה משום עבודת כוכבים ואשמעינן מתניתין דחייב אף על גב דאית בה צד מיתה. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שכתב ומ"ש השוחש לעבודת כוכבים אינו ר"ל שאם שחט הראשון לעבודת כוכבים והשני לעצמו שהוא חייב משום אותו ואת בנו לפי שזה ברור מאוד אבל דברו על מי ששחט הראשון לאכילה וכו'. ושור הנסקל יש לומר דאיצטריך למיתני דלא תימא כיון דעומד ליסקל כמאן דנסקל דמי וליכא שחיטה כלל ואפילו רבנן מודו ופרת חטאת ועגלה ערופה אינו משנה כדמסיק

דף פב תנא אם קדם השני הרי זה זריז ונשכר וכו' נראה דמייתי ראיה דלענין דינא תנן מדקא מפרש ברייתא דזכה דמתניתין היינו דאפילו זריז נמי הוי ואי לענין איסורא אם כן על כרחך צריך לומר