תורת חיים חלק א קמה

דפליגי בהו הלכו לשיטתן וכ"כ התוספות לקמן בפרק גיד הנשה וכ"כ הרב המגיד מיהו קשה אמאי לא כתבו התוספות הך מלתא בהאי פרקא דמיתני ברישא ושמא התוספות ס"ל דמייתי הכא הא דרבי אלעזר א"ר אושעיא משום דאלימא ליה טפי לאקשויי מדרבי אושעיא אדרבי אושעיא דלא תימא ברייתא לאו מתרצה היא:

מאי דעתיך דגמרת שה שה מפסח פירש"י ז"ל דבפסח פסול משום יוצא דופן וכתבו התוספות דא"א לומר כן דא"כ לר"מ וכו' אלא מיפסיל מטעם שחיטה דאין פודין בשחיטה ויש לפרש דרש"י ז"ל דייק פירושו משום דהנך דקמיבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה ע"כ הוי ידעי דאין פודין בשחיטה דמשנה מפורשת היא בפ"ק דבכורות ולא קמיבעיא להו אלא בבן פקועה מי הוי כבשר שחוטה כיון דאין צריך שחיטה או דלמא כיון דרהיט ואזיל לאו כבשר שחוטה דמי ואם כן כי קא"ל מאי דעתך דגמרת שה שה מפסח צריך לומר דגמר מפסח מה להלן בן פקועה פסול משום יוצא דופן אף כאן כו' דליכא למימר מה להלן מיפסיל מפעם שחיטה דהא בפסח גופיה לא קים לן דכן פקוע פסול מטעם שחיטה דאיכא למימר דשחיטת פסח אינה מעכבת מצד עצמה דלא בעי שחיטה אלא משום דלדם הוא צריך לזורקו על גבי המזבח וא"כ בן פקועה נהי דלא בעי שחיטה מ"מ כיון דאפשר לשוחטו ולהוציא דמו לזורקו על גבי המזבח לא מיפסיל אי לאו דהוה ליה יוצא דופן. ועוד דאפי' את"ל דשחיטת פסח מעכבה מצד עצמה אפ"ה אי לאו משום יוצא דופן איכא למימר דבן פקוע כשר לפסח אע"ג דלא בעי שחיטה מ"מ כיון דאפשר לשוחטו כשאר כל בהמה ולקיומי ביה קרא דושחט במקום שחט חטהו כשאר בהמה שפיר דמו דמשום דלא בעי שחיטה לא גרע כיון דמ"מ קא שחיט ליה:

ומ"ש התו' דא"כ לר"מ היאך פודין י"ל דמעיקרא לא אסיק אדעתא הא דגמר שה שה מפסח ולכך בעי למימר דלר"מ שה מעליא הוא אבל למר זוטרא דאמר אין פודין משום דגמר שה שה ס"ל דלר"מ נמי אין פודין:

דף עה מאי בינייהו פי' בין בית שמאי לבין ר' עקיבא כמ"ש התו' ולפי זה ניחא הא דמייתי ליה הכא דלא תימא דב"ש לית להו דרבי יוסי הגלילי דמשיצודו דבית שמאי היינו שניצודין כבר ואין יכולין לחיות עוד אם יחזיר' למים ולכך אית להו דמקבלין טומאה אבל בן פקוע דיכול לחיות לא מקבל טומאה ולא אמרו דבר אחר ולכך מייתי הא דדג מקרקע איכא בינייהו דאפי' יכול לחיות אית להו לב"ש דמקבלין טומאה דאי לאו הכי מאי בינייהו:

נורדו בדגים סימני טרפה מהו פירש"י ז"ל לדברי עקיבא קמיבעיא ליה וקצת קשה דלא קיימא לן כרבי עקיבא אלא מחברו אבל מרבו לא כמ"ש הרא"ש ז"ל בס"פ מי שמת וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' טומאת אוכלין דדגים מקבלין טומאה משימותו והיינו כב"ה משמע דקא מיבעיא ליה אליבא דב"ה וי"ל דשפיר קמיבעיא ליה אליבא דב"ה דאיכא למימר כיון שנולד בהן סימני טרפה חשובין כמתים ומקבלין טומא' דומיא דשחט בהמה חיה ועוף דמקבלין טומא' אליבא דכולי עלמא אע"ג דמפרכסין עדין כדאיתא ר"פ העור והרוטב דחשיבי כמתי' כיון דנעשה בגופן מעשה מיתה ה"נ א"כ למימר בנולד בגופן סימן טרפה דחשיבי כמתים וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל שם:

דף עו והא נחתכו קתני פירש"י ז"ל וליכא למימר תנא ארכובה עם צומת הגידין והדר תנא צומת הגידין בלא ארכובה דאם כן ניתני ניטל צומת הגידין וכל שכן נחתכו וליכא למימר דאי הוה תני ניטל צומת הגידין ה"א דנחתך למעלה מצומת הגידין בעצם אמצעי כשרה דהא רב יהודא ס"ל דכיון דאפי' בצומת הגידין קתני מתני' דטריפה כ"ש בגובה כדפירש"י ז"ל לעיל אבל תימא דא"כ אמאי קאמר רב יהודה מ"ט לא אמרי ליה למעלה למעלה מצומת הגידין דהא אכתי תיקשי נתני ניטל צומת הגידין וממילא ידענא דכ"ש למעלה מהן דמשמע דס"ל דלא מצי למיתני הכי כי היכי דלא תימא דלמעלה מהן כשרה ומשום דאין אומרים בטרפות זו דומה לזו כדאמר בסמוך:

הכי נמי מן הארכוב' ולמעלה קתני כתבו התו' לעולא ניחא דמני לפר' מן הארכוב' ולמטה מיד אע"ג דלאו בכל מקום כשרה וכו' וזה נראה דוחק והרא"ש ז"ל כתב דלעולא כל עצם האמצעי נקרא ארכוכה וכן לרב יהודה כל עצם התחתון נקרא ארכובה וכן משמע לישנא דארכוב' הנמכרת עם הראש ולפי זה י"ל דלעולא מן הארכובה ולמטה דקתני מתני' היינו למטה מעצם אמצעי דכל עצם אמצעי ארכובה קרי לה והוי שפיר מן הארכובה ולמטה מיד כשרה:

הדר שלחו כותיה דרב ואבר עצמו מטמא במשא לכאורה משמע דחד מלתא הוא והא בהא תליא ונראה לפרש דמעיקרא שלחו כוותיה דרב משום דהלכתא כוותיה באיסורי הדר שלחו כוותיה דשמואל משום דהיה נראה להם דוחק לאוקמי מתני' דקתני אם לאו אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר אסור בהמה מותרת אלמטה מן הארכובה לחודא כדפירש"י ז"ל דנשבר העצם סתמא קתני משמע דאתרוייהו קאי אלמעלה ולמטה ולהכי הדר שלחו כוותיה דרב שלחו נמי דאבר עצמו מטמא במשא כלומר דלרב נמי איכא למימר דהא דקתני מתני' ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו אלמעלה מן הארכובה נמי קאי ואע"ג דלדידיה למעלה מן הארכובה בהמה נמי אסורה היינו באכילה אבל במשא אינה מטפאה ומתני' נמי הכי אית לה דהא דקתני אם לאו אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר דוקא היינו לענין טומאת משא דאבר עצמו מטמא במשא ולא בהמה דשחיטתו מטהרתו אבל באכילה בהמה נמי אסורה והכי פי' דמתניתין אם רוב הבשר קיים שחיטתו מטהרתו ומותר האבר אפי' באכילה ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו ואפי' במשא מטמא האבר:

וכמה רובו משמע דדוקא אברייתא קבעי ולא אמתני' משום דמתני' קתני אם רוב הבשר קיים ואיכא למימר דליכא קפידא אלא בבשר המקיף את העצם שאם נשתייר רובו של בשר כשרה כל היכא דאיתיה אבל ברייתא קתני אם עור ובשר חופין את רובו פי' רובו של עצם לכך מספקא ליה אם רוב עוביו של עצם קאמר או רוב היקפו של עצם:

אם עור או בשר תנינן פי' ובשר דברייתא מפרשינן או בשר בהדיא קתני ברייתא אם כן מאי קא משמע לן עולא:

דף עו ועוד הפורה חסה וכו' וא"ת מאי ועוד דאי לא קיימא לן כר' יוחנן אלא כריש לקיש דאזיל בתר סוף כי חסה תורה על ממונן שו ישראל מאי הוי וי"ל דרבה הוה מספקא ליה אי אזלינן בתר השתא אי בתר סוף לכך קאמר חדא הא איכא ר"י דלא מספקא ליה בהכי וס"ל דודאי אזלינן בתר השתא ועוד את"ל דלאו ודאי הוא אלא ספקא מ"מ מספקא יש להקל משום דהתורה חסה וכו' וקאמר ליה רב פפא דאדרבא חדא האיכא ריש לקיש דלא מספקא ליה בהכי וסבר דודאי אזלינן כפר סוף ועוד את"ל דלאו ודאי הוא אלא ספקא מ"מ מספיקא יש להחמיר כיון דאיסורא דאורייתא הוא דספקא דאורייתא וכו' קיימא לן לחומרא:

בלשון יחיד וכו' כתבו התוספות היה שונה במשנה דברי ר' שו כבר כתבו התוספות הך מלתא בפרק אלו טרפות ולא חזרו וכתבו כן הכא אלא משום קושיא דבתר הכי דממאי דההיא דפסח הדר ביה וכו' דלפי' רש"י ז"ל ניחא דע"כ יחידאה היא דלא אתיא אלא כרבי שטעון דברייתא דמייתי בפרק אלו טרפות ולא כח"ק דהתם. דחריפא סכינים ויחתוך הדין לאלתר ולא ישהא כאביי דשהי תלתא רגלי:

מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל וכו' כלומר דלא דמיא להנך בעיא דבסמוך דכולהו איירי דאיכא ריעותא איירי בבשר החופה אבל בעצם לא קפדינן היכי איתיה דנשבר העצם ויצא נחוץ אם עור ובשר חופין את רובו תנן משמע דכולה מלתא בבשר החופה תליא:

נקלף מהו פירש"י ז"ל שנקלף בשר החופה מעל העצם ואינו דבוק בו ולפירושו צ"ל דלא קמיבעיא ליה אלא בבשר החופה שלמעלה ולמטה מן השבר דהבשר שעל גוף השבר ממש א"א להיות דבוק בשבר וא"כ לא הוי הך בעיא דומיא דאינך דכולהו איירי היכא דאשכחן ריעותא בבשר החופה על גוף השבר נמי לכך נראה דנקלף היינו שנגרר בשר החופה מלמעלה עד שלא נשאר מן הבשר אלא בקליפה וקמיבעיא ליה מי אמרינן כיון דקליש הוא אינו מגין והד' בעי ניטל שליש התחתון מהו מי אמרינן כיון דאינו נוגע בעצם אינו מגין וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות ובש"ע סימן נ"ה כתב או נקלף מעל העצם ולא מייתי כלל דברי הרמב''ם ז"ל ולא ידענא אמאי השמים דבריו:

והוא דקנא משכא דידיה כתבו התוספות דרבינו תם ור"ח גרסי ברי"ש פי' ריריה וכו' כן נראה עיקר וכ"כ בש''ע סימן נ"ה ולפי זה נראה דבסמוך נמי גרסינן והוא דקנה גרמא ריריה ברי"ש דכיון דקנה העצם ליחה שלו מתחבר הבשר ונמשך זה אצל זה דהא חד לישנא נקט אלא דהכא איירי בעור ובסמוך בעצם ובש"ע סימן נ"ה כתב נקדר הבשר כו' כשרה והוא שיהא הבשר דבוק בעצם סביב הקדירה והיינו כדפירש רש"י ז"ל ולפי מה שפירש לא מהניא אלא אם כן קנה העצם ליחה שלו:

מנא הני מילי לא קא בעי היכא דמצא שליא ובתוכה ולד גמור מנא הני מילי דשליא מותרת דכיון דולד שרי מבהמה בבהמה כדאמרינן בריש פירקין שליא דידיה נמי מותרת דבתר ולד גרירה דכי חדא נינהו אלא משום דמתניתין איירי בשליא שנימוח הולד שבה לכך בעי מנא הני מילי דכיון דנמחה לאו בכלל בהמה הוא וקרא בהמה בבהמה כתיב וקאמר דכל בהמה לרבות את השליא דמרבינן מכל בהמה ולד שנימוח וכיון דולד שנימוח בכלל בהמה הוא שליא דידיה נמי מותרת דבתריה גרירא והשתא ניחא הא דפריך מכדי אין שליא בלא ולד למה לי קרא דכיון דכל בהמה לרבות את השליא קאתי אלמא דאין שליט בלא ולד דאי יש שליא בלא ולד היאך מצינו למילף שליא מכל בהמה דשליא בלא ולד לאו בהמה היא וכיון דאין שליא בלא ולד קרא מה לי. אותו ואת בנו פרק חמישי דף עח מניין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין כתבו התוספות דמעיקרא קשיא ליה משום דשור הפסיק הענין דמשמע למעוטי וכו' ולפי זה הא דפריך ש"ס ואימא במוקדשין אין בחולין לא וכו' לא אתי אלא לפרש לן ברייתא ואין נראה דא"כ הוה ליה למימר מאי קאמר הכי קאמר מניין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין והא שור הפסיק הענין וכו' ועוד אי מעיקרא קשיא ליה משום דשור הפסיק הענין לא הוה ליה לאתויי רישא דקרא דשור או כשב או עז כי יולד וגו' כיון דעליה קאי אלא הוה ליה למימר ת"ל ושור או שה וי"ו מוסיף וכו' גם מה שכתבו דלפי המסקנא ל"ל דלשום דרשה נכתב שם לא ידענא מאי שום דרשה דליכא למימר לאשמעינן דאינו נוהג בחיה דומיא דקדשים דממשמעותא דשה נפקא ליה כמ"ש התוספות לקמן ונראה לפרש דאיצטריך שאם צריך לפסח וקרבן תמיד וכיוצא בהן ואין לו אלא אותו שנשחט כו ביום אביו או בנו דסלקא דעתך דאתי עשה דקרבן ודחי לאו דאותו ואת בנו אע"ג דבמחוסר זמן איכא לאו ועשה עשה דקרבן שאני כדאשכחן בשבת דאתי עשה דקרבן ודחי שבת אף על גב דבשבת איכא כמה לאוין וכמה עשין וקל וחומר הוא ומה שבת דסקילה עשה דקרבן דוחה אותו ואת בנו דלאו בעלמא לא כ"ש לכך איצטריך קרא דלא דחי והא דפריך ואימא בחולין אין במוקדשין לא שפיר פריך דליכא למימר דלא בא להפסיק אלא משום דלא תימא במוקדשין דוקא דכיון דאפסקיה אפסקיה ותו ליכא הקישא ולפי מה שפי' ניחא טפי לישנא דאימא קדשים וכו':

מאי לאו מאו נפקא והכי קאמר אלו נאמר שור ושה ובנו ולא ק לא או