תורת חיים חלק א קמד

בעיא שניה נמי דוקא למ"ד אין לידה אבל למ"ד יש לידה כיון דכל אבר דנפק כילוד דמי כי השלימו לרובו עובר נמי כילוד דמי דאף על גב דלא נפק רוב עובר בבת אחת מכל מקום כיון דחל שם לידה על כל אבר ואבר הרי יש לידה לרוב עובר אבל למאן דאמר אין לידה לאברים כיון דאכתי לא חל עליו שם לידה איכא למימר דכל כמה דלא נפיק רובא בבת אחת לאו לידה הוא

דף סט תלתא א לא אמרינן כתבו התוספות תימא מאי קמיבעיא ליה והא קיימא לן דזה וזה גורם מותר נראה דס"ל דזה וזה גורם לא שרי אלא היכא דהאיסור לחודיה קאי וההיתר לחודיה קאי אבל הכא דתרוייהו כי הדדי נינהו כחד גורם דמי והתוספות נראה דלית להו הך סברא משום דאם כן מאי קאמר או דלמא תרי איסורי אמרינן תלתא לא אמרינן הא כיון דכי הדדי נינהו מה לי תרי איסורי מה לי תלתא הא כולהו כחדא דמי ואפשר דלהכי לא הקשו קושייתם לעיל גבי הא דקאמר או דלמא מבלבל זרעיה משום דלעיל איכא למימר דבכי האי גונא כחד גורם דמי כיון דכי הדדי נינהו מיהו נראה דסברא מעלייתא היא וגני איסורין שאני כיון שאין מצטרפין להדדי שהאוכל חצי זית חלב וחצי זית דם אינו לוקה לכך חשיבי כתרתי ותלתא אף על גב דכי הדדי נינהו

מהו לגמות את חלבו אף על גב דחלב הבא מן הטרפה אסור שאני הכא דאבר היוצא אין בו איסור אלא משום דאין שחיטה מועלת בו והרי הוא כאבר מן החי והיינו דקאמר חלב דעלמא נמי מי לא דמי לאבר מן החי אפילו הכי שרי האי נמי לא שנא או דלמא וכו' וכ"כ הרשב"א והר"ן ז"ל

מהו לגמות את חלבו אם נקבה היא וילדה והרי היא חולבת והא דנקט חלבו לשון זכר משום דקאי אעובר ועובר לשון זכר הוא וב"י בסי' י"ד כתב דמה שכתב הטור וגדל וילד אינו מדוקדק וצריך להגיה וגדלה וילדה ונראה דאין צריך להגיה כיון דקאי אעובר

הכא לית ליה תקנתא לאיסורי' בשחיטה תיקו ופסק הרמב"ם והרשב"א ז"ל לחומרא כדין תיקו דאיסורא דאורייתא וכן כתב בש"ע סימן י"ד דהרי זה כחלב טרפה שנתערבה בחלב כשרה ונראה דהיינו דוקא כשאין בעובר שבפנים ששים נגד האבר שיצא כגון שהוציא ידו במקצת גופו אבל אם יש בו ששים מותר לגמות חלבו דאז חלב האיסור בטל בששים של היתר ושמא להכי נקט לעיל תרי איסורי ותלתא לא חשיב נמי איסור גיד הנשה משום דכח איסור גיד הנשה מעט הוא ובטיל בס' לגבי בהמה כולה אבל דם וחלב רב הוא ואין בכל בהמה ששים נגד הדם או חלב כדאמרינן גדי שצלחו בחלבא אסור לאכול אפילו מראש אזנו וכתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהמ"א דאיירי שאין בו ששים נגד החלב ונראה דלפי מאי דקיימא לן דמידי דלית ליה תקנתא לאיסורי' בשחיטה חלבו אסור אם כן לפי הלכות גדולות שכתבו התוספות בפרק קמא דעיקור היינו שהעקר הסימן נשמט ממקומו ולאו טריפה הוא אלא דהלכה למשה מסיני הוא דאין שחיטה מועלת בסימן הנשמט מכל מקום חלבו וכן הבצים אסורין אף על גב דלאו טריפה היא כיון דלית ליה תקנתא בשחיטה אסורין. וב"י בסימן כ"ד כתב כשם תשובת הרשב"א דלפירוש ה"ג החלב והבצים מותרין כ"כ בהגהת ש"ע שם ושמא ס"ל דלא דמיא דשאני התם דהוה לה שעת הכושר קודם שנעקר בסימן ודוחק הוא

דף ע אלא בלעתו והוציאתו והכניסתו והקיאתו כו' הא דלא בעי הכי בכרכו בסיב או בשליא שאם כרכו בסיב והוציאו והכניסו וסילק הסיב ויצא מאליו מהו משום דלא הוה מצי למיבעי הכי אלא באת"ל דסיב ושליא הוה חציצה ולכך בעי כשבלעו חולדה דאפי' את"ל דסיב ושליא לא חייצי איכא למימר משום דבטלי לגבי העובר דהוו כמלביש אבל עובר שנבלע בחולדה פשיטא דחולדה חייצה דאין החולדה בטילה לגבי עובר דאדרבה כיון דהעובר בלוע בתוכה בטל הוא לגבי דידה ולכך פריך ש"ס הא אפיקתיה איבעיא דחולדה ולא פריך הכי אבעיא דסיב ושליא משם דחולדה ודאי הוה חציצה כדפירש

דרבי יצחק למה לי משמע דטעמא דר' יצחק כדקאי קאי וקשה דקאמר אלא אמר רב נחמן בר יצחק משמע דהדר ביה ויש לומר דהא דפריך אלא מעתה וכו' סתמא דש"ס הוא דשקיל וטרי הכי ודחק ומשני כל הנך שינויי לאוקמא טעמא דר' יצחק וכיון דרב אחדבוי שדי ביה נרגא לכך קאמר אלא אמר רב נחמן דהדר ביה מהנך שינויי דחיקי דלא צריכי דמנבלת בהמה טמאה ילפינן שפיר דכל העובר שבטמאה טמא אפילו שרה במעי גמל וכל שבטהורה טהור אפי' קלוט מיהו מטעמא דר' יצחק לא הדר לכך קאמר דר' יצחק למה לי

דף עא חיה טמאה בכלל בהמה סמאה אף על גב דלא אשכחן בהדיא אלא חיה טהורה בכלל בהמה דאיל וצבי טהורין הן ובהמה נמי לא אשכחן בהדיא בכלל חיה אלא בטהורה דכל מפרסת פרסה טהורה היא מכל מקום מדכתיב וזאת הבהמה מיעוטא דמשמע טהורות אין ממאות לא וכיון דקאי נמי אאיל וצבי משמע דחיה טמאה נמי בכלל בהמה היא וכן יש לפרש מיעוטא דזאת החיה והוה ליה למינקט בסיפא דברייתא מעיקרא הא דבהמה טהורה בכלל חיה טהורה דכתיב בהדיא ועוד דומיא דרישא דנקט טהורה מעיקרא ולפי גירסת רבינו זרחיה ז"ל ניחא

כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות והכי קאמר כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה את האדם הבולעה כך אינה מטמאה טהרה שאצלה ודריש לה נמי מן האוכל את נבלתה כמו שכתבו התוספות מיהו הא דטהרה בלועה לא מיטמאה מטומאה דעלמא כדקתני מחני' בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת והזה וכו' מקל וחומר דצמיד פתיל יליף לה כדאמר לעיל דאף על גב דמוהאוכל את נבלתה ילפינן נמי דטהרה בלועה לא מיטמאה מטומאה בלועה שאצלה איכא למימר דטעמא לאו משים דטהרה בלועה היא אלא משום דטומאה בלועה הוא דלא מטמאה מגזירת הכתוב אבל הא דטהרה בלועה הוה אמינא דלא מהניא מידי לכך איצטריך ק"ו ולהכי לא קאמר ש"ס אלא כי קאמר רבה, אף על גב דנזכר אמורא קודם לכן משום דאכתי איצטריך כולה שקלא וטריא דלעיל ולא הדר מיניה

דף עב גזירה שמא יוציא ולד ראשו כתבו התוס' דרבי עקיבא נמי לא פליג אלא בהוציא את ידו ולפי זה מה שכתבו התוס' לעיל גב רועה שהושיט את ידו ונגע בעובר דלא איצטריך ק"ו אלא משום דר' עקיבא מטמא לקמן עובר במעי אשה צ"ל דאיירי נמי בהוציא עובר את ידו לחוץ דבאשה טמא מה שבפנים ויליף חק"ו דבהמה טהור מה שבפנים מיהו נראה דוחק לאוקמי מתני' וברייתא בהוציא את ידו דוקא כיון דסתמא קתני ור' עקיבא נמי מנא ליה דבלא הוציא אינו סמא הא קרא דיליף מיניה סתמא כתיב הנוגע במת בנפש איזהו מת שבנפש וכו' משמע אפילו לא יצא לחוץ כלל גם מה שכתבו התוספות דהא דקאמר דלא תימא אליבא דרבי עקיבא היינו דלר' עקיבא אחיא מתניתין בפשיטות דטמאה החיה מדברי סופרים דגזרינן כו' דוחק הוא דלישנא דטומאה זו אינה מדברי תורה דנקט משמע דלרבי עקיבא החיה טמאה דבר חורה לכ"נ דטומאת משא כיון דלא מיפרשה בהדיא גבי מת דטומאת משא במת ילפינן לה בק"ו דנבלה שהיא טומאת ערב ואינה מטמאה באהל מסמא במשא מת לא כ"ש כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ק מהלכות טומאת מת הלכך עובר במעי אשה אינו מטמא במשא כיון דעובר מת במעי בהמה נמי טהור והשתא ר' עקיבא דיליף מהנוגע במת בנפש דעובר במעי אשה טמא אפילו לא יצא לחוץ כלל איירי אפ"ה מתוקמא מתני' שפיר אליביה דחיה טמאה משום נגיעה ואשה טהורה דמגע בית הסתרים הוא והא דלא מיטמא במשא משום דטומאת משא ליתא בעובר דלא עדיף מעובר דבהמה ומגעו שאני דגלי קרא

מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה ואם תאמר כיון דגלי קרא בבהמה טמאה ובשרץ דאין שחיטתן מטהרתן הוו להו שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין ויש לומר דתרוייהו צריכי דשרץ מבהמה טמאה לא ילפינן דמה לבהמה טמאה שכן מטמאה במשא ובהמה טמאה משרץ לא ילפינן דמה לשרץ שכן מטמא בכעדשה והכי איתא בפרק העור והרוטב אמילתא אחריתי ולהכי בעי למילף הכא טריפה מבהמה טמאה ולא משרץ משום דאיכא למיפרך מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה

דף עג מטביל עד מקום מדה כתבו התוספות דאיירי בידות הכלים העשויין כעין חוליות והא דקתני נמי סיפא שלשלת כלי גדול וכו' מיירי נמי כגון דאותה טבעת עצמה עשויה כחוליות ה דוחק דאין דרך לעשות טבעת מחוליות לכך נראה דהוה ליה כבית הסתרים ולא חיישינן לדבר חוצץ בבית הסתרים דלא קפדי אינשי בהכי כדתנן בפרק תשיעי דמקומות אלו שאין חוצצין ובית הסתרים באיש וכ"כ רבינו שמשון ז"ל בסוף מסכת מקואות דלא חיישינן לחציצה בבית הסתרים ומייתי שם ראיה ממתניתין ותוספתא וכתב דלאו משום דלא בעינן ביאת מים דהא מקום הראוי לביאת מים בעינן אלא משום דלא קפדי אחליצה דבית הסתרים ולהכי מחלק בין איש לאשה עד כאן ואף על גב דלא הוה כבית הסתרים דכיון דעומד לקצוץ כקצוץ דמי היינו לענין מגע דלא הוה כמגע בית הסתרים מיהו חציצה לא הוה דכל כמה דלא קצץ לא קפדי אינשי כיון דחוצץ בבית הסתרים

דף עד אין בהן אלא מצות פרישה בלבד רש"י ז"ל והתוספות כתבו דאינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי באכילה והקשו התוספות דאם כן אמאי נקט לעיל בברייתא לא אם טהרה שחיטה טרפה אותה ואת האבר המדולדל וכו' ולעיל נמי גבי הא דקאמר מאי טעמא דר' יוחנן הקשו דלמא שאני אבר בהמה דמדאורייתא שרי אף באכילה וגבי הא דקתני הוכשרו בדמיה הקשו נמי ואם תאמר וכיון דמדאורייתא האבר מותר באכילה לר' יוחנן למה לי הכשר אדם וכו' ואף על גב שהתוספות תירצו כל הנך קושיות מכל מקום נראה טפי לפרש שהן אסורין מן התורה והא דקאמר שאין בהן אלא מצות פרישה היינו שאין לוקין עליהן אבל מ"מ מצוה הוא מדאורייתא לפרוש וכן משמע בסמוך דקאמר משמיה דרבא כלו לזה אינו לוקה ואי לא הוי אלא איסור דרבנן לא הוי ליה למימר דאינו לוקה דמשמע מלקי הוא דלא לקי הא איסורא איכא אחר כך מצאתי שכ"כ הרב המגיד ז"ל

ולהאי תנא דפריך טרפה דשחיטת' מטהרתה מנ"ל כתבו התוספות צת תימא דכולה חדא ברייתא היא בת"כ וידע רישא ולא ידע כישא נראה דלא קשה מידי דסתמא דש"ס הוא דקאמר ולהאי תנא דפריך טריפה דשחיטתה מטהרתה מנ"ל ואיכא למימר דלא ידע סיפא דברייתא וכי פריך מעיקרא והתניא בן שמנה חי יוכיח לא היינו סתמא דש"ס אלא בימי רב כהנא הקשו' ואינהו ודאי הוו ידעי סיפא דברייתא

ואמר ר' אלעזר א"ר אושעי' מחלוקת וכו' וא"ת מאי איצטריך לאתויי הא דר' אלעזר אמר ר' אושעי' בלאו הכי תיקשי ליה מברייתא וליכא למימר דה"א דפליגי בבן שמנה דוקא בבן שמנה ס"ל לרבי יהודה דחלבו מותר דא"כ תיקשי דר"מ אדרבי מאיר דחתני' קתני קורעו ומוציא את דמו משמע דחלבו דבן שמנה אפי' לר' מאיר וי"ל דאי לאו הא דר' אליעזר ה"א חלבו דקתני בברייתא היינו חלבו דגיד דעלמא ולא חלבו דשליל לכך מייתי הא דר' אלעזר דהלכו לשיטתן משמע דאכולה מלתא קאמר בגיד ובחלב דבתרוייהו