תורת חיים חלק א קמג

וחרגול יש לו זנב אבל לגירסת ספרים שלנו לא אתי שפיר דקאמר ולא ראי שניהן כו' כיון דלית מילתא דארבא וחרגול שוין בה וליתא בסלעם וכן כתב הרז"ה

וכי תימא כיון דשוו בארבע סימנין מייתינן ולא פרכינן דס"ל לתנא דבי רבי ישמעאל כמ"ד כללא בתרא דוקא כדפירש רש"י ז"ל וא"ת אם כן אמאי נקט ברייתא דראשו ארוך אתי במה הצד תיפוק ליה בכלל ופרס וכלל ויש לומר דהכא לא מצינו למילף מידי במה הצר כמו בעלמא דכיון דכתב לן רחמנא כלל ופרט וכלל למידן כעין הפרט כל דלא הוה כעין הפרט רחמנא מיעטיה והא דנקט ברייתא הרי אתה דן בנין אב משלשתן וכו' לא במה מצינו קאמר כמו בעלמא אלא כולה שמעתא בכלל ופרט וכלל איירי וה"ק הרי אתה דן בנין אב מחלתא כלל ופרט וכלל דכתיבי בהדיא וכדו דכלל ופרט וכלל דסלעם לא איצטריך לגופיה דמכלל ופרט וכלל דארבה ודחרגול אהיא דסלעם נמי הוה כפין הפרט דארבה דמה פרכת מה לארבה דאין לו גבחת הרי חרגול וכו' וכיון דאינו ענין לגופו תנהו כלל ופרט וכלל דסלעם לראשו ארוך

דף סו יש לו קשקשת ויש לו סנפיר דג טהור יש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא הש"ס אתי לאשמעי' דלא תימא בחד מנייהו סגי או סנפיר או קשקשת כדאמרי' בפ' אותו ואת בנו אביו ואמו קלל משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו וא"ת ודלמא אין הכי נמי בחדא מנייהו טהור בהא או בהא ותירצו התוס' בפרק בא סימן דהוה דומיא דסימני בהמה דבעינן מעלת גרה ומפרסת פרסה מדאסר חזיר וגמל ולפי מה שכתבו התוספות הכא דהא דקתני כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר הכי קים להו הלכה למשה מסיני ניחא דליכא למימר דהא או הא בעינן דא"כ למאי הלכתא אגמריה רחמנא למשה דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר כיון דבחדא נמי סגי

ולכתוב רחמנא קשקשת וכו' וא"ת והיכי הוה ידעינן מאי קשקשת קודם שנכתב קרא דגלות וי"ל דמקבלה הוה ידעינן דהכי נמי נגיחה לא ידעינן דהויא דקרן אלא מקרא דויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל כן כתבו התוס' בפרק בא סימן

והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת ממאי דקשקשת לבושא הוא פירש רש"י ז"ל דמפרש תנא דמתני' קשקשין אלו הקבועין בו ועוד נראה דדייק הכי מדקתני כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אלמא פשיטא ליה לתנא מהו ת וכן משמע דבפ' בא סימן נמי פריך הכי והתם לא קאי אמתני' דהכא ולא הזכירה כלל, וכן פירש"י ז"ל התם דדייק מדקתני כל שיש לו קשקשת וכו'

דף סז דבי רבי ישמעאל תנא במים במים שתי פעמים אין זה וכו' בפ"ק דשבועות כתבו התוספות תימא דר' ישמעאל תני בשלש עשרה מדות התורה נדרשת והא איכא טפי הך מדה דשני כללות הסמוכות דדרשינן בריבה ומיעס ע"כ ונראה דר' ישמעאל גופיה כדאמרי במערבא ס"ל דשתי כללות הסמוכות הטל פרט ביניהן ודונן בכלל ופרט ותנא דבי ר' ישמעאל לאו היינו ר' ישמעאל גופיה כדאשכחן בסוף פרק כיצד הרגל דקאמר ש"ם מנא הני מילי אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא כו' משמע דתנא דבי חזקיה לאו היינו חזקיה גופיה

ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי רבה חריצין ונעיצין לאיסורא תימא למה לי דכתב רחמנא ריבוי שני לרבות חריצין ונעיצין לאיסור' הא מריבוי ומיעט לחודא מייתינן כל דדמי ליה בכל מילי כדמשמע בפרק נגמר הדין כדפי' רש"י ז"ל וא"כ מריבוי ומיעוט לחודא נמי הוה מייתינן חריצין ונעיצין לאיסורא כיון דדמיין לימים ונחלים בכל מילי לכך נראה כמו שכתבו התוספות דהנך חריצין ונעיצין דהכא באין נבעין איירי ולהכי איצטריך ריבוי שני דמריבוי ומיעוט לחודא לא הוה מייתינן להו כיון דאינן נובעין ולא דמיין למיעוטי בכל מילי. וכן משמע מדקאמר ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל וכו' משמע דקאמר. היא המדה דכל היכא דדרשינן ריבה ומיעט וריבה אמרינן דריבה את הכל לאפוקי היכא דדרשינן כלל ופרט וכלל דהוה המדה דאי אתה אלא כעין הפרט כו' ואי חריצין ונעיצין דהכא בנובעין איירי כהנך דלעיל אם כן מאי ריבה הכל דקאמר דמשמע דכיון דדרשינן להו בריבה ומיעט וריבה מרבינן מיניה ספי והא לעיל ני דריש להו בכלל ופרט וכלל נמי מייתין מיניה חריצין ונעיצין לאיסורא אלא צריך לומר דחריצין ונעיצין דהכא באין נובעין איירי והיינו דנקט ריבה הכל אף על גב דלא דמיין לימים ונחלים

אי הכי כפנא נמי מדקאמר א"ה משמע דס"ל דאי לאו הא דרב הונא איכא למימר דכי התיר רחמנא שרצים הגדילים בכלים לגמרי התירן אפילו פירשו ותימא דא"כ מאי דייק ליה רב הונא מברייתא דקתני מנין לרבות בורות כו' דהיכא דהיינו רביתיה שריא דאי לאו הכי ניחוש דלמא פריש לדפנא והדר נפיל דלמא ברייתא כסברת המקשה סבירא לה דשרצים דכלים ובורות שיחין ומערות לגמרי התירן הכתוב אפי' פירשו ונראה דהכי קאמר א"ה במנא נמי דאי לאו דרב הונא איכא למימר דלא מיחייב משום השרץ השורץ על הארץ אלא אם כן שור' על הארן ממש לאפוקי שור' במנא לא אבל מדקאמר רב הונא דלמא פריש לעיל מצבייתא אלמא דשורץ על הארץ לאו דוקא הוא לכך פריך א"ה במנא נמי ומשני התם היינו רביתיה והשתא דייק ליה שפיר מברייתא דקתני מניין לרבות בורות שיחין ומערות כו' וליחוש דלמא פריש לדפנא דכי פריש לדפנא דכי פריש לדופן בור ושיח ומערה הרי הוא שורה על האר' ממש אלא צ"ל דכיון דהיינו רביתיה שרי

טעמא דסיננן הא לא סיננן שרי לכאורה משפע דבייתי ליה סייעחא דכל היכא דהיינו רביתיה שרי דאי לאו משום דהיינו רביתיה ליחוש דלמא פריש לדפנא כדאמר לעיל ואין נראה חדא דאם כן מאי תניא דמסייע לך דקאמר דמשמע דלית ליה סייעתא אחריתי והא ברייתא דמייתי רב הונא דקתני מניין לרבות בורות וכו' נמי מסייע ליה ועוד דאם כן הוה ליה לפרש בהדיא ולמי' וליחוש דלמא פריש לדפנא כו' כדנקט לעיל ועוד דמשמע דמייתי סייעתא לעיקרא דמלתא דאמר רב הונא לא לשפי איניש שיכרא וכו' לכך נראה דודאי לעיקרא דמילתא דרב הונא מייתי ראיה דקאמר דלמא פריש לעיל מצבייתא אלמא אית ליה דשרצים דכלים כי פירשו על גבי כלי אסירן וברייתא נמי הכי סבירא ליה דקתני בהדיא לרבות יבחושין שסיננן דכיון שסינן ופירשו מן המים אסירי. ולא גרסי' מה שכתוב בספרים טעמא דסיננן הא לא סיננן שרי דהאי דיוקא לא איצטריך ליה והרי"ף והרא"ש והרשב"א ז"ל בתורת הבית לא גרסינן ליה ואפי' גרסי' ליה יש לדחוק דה"ק טעמא דסיננן הא לא סיננן שרי אלמא דאע"ג דשרו כי לא סיננן אפילו הכי כי סיננן ופירשו אסירי

בהמה המקשה פרק רביעי

דף סח תנינא איזהו בכור לנחלה וכו' הך פירכא אליבא דשמואל הוא דאמר ר"פ יש בכור דאין הראש פוטר בנפלים דלדידיה צ"ל דהא דתנן הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי כו' מאי ראשו רובו ולא אתי לאשמעי' אלא דיוקא דסיפא דטעמא דראשו מת הא ראשו חי הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוה ולכך פריך חנינא וכו' פירש ליתני חדא הך דהכא או ההיא דבכורות אכל למאי דמסיק התם דתיובתא דשמואל וראשו דקתני מתני' דוקא הוא ואתי לאשמעי' דראש הנפלים פוטר ותנא סיפא אטו רישא לא מצי פריך הכא תנינא כיון דההיא ובכורות איצטריך לאשמעי' דראש נפלים חומר וליכא למימר דהא דפריך תנינא פלגא קושיא הוא דפריך דכיון דקתני ההוא דבורות לא ליתני ההיא דהכא אבל אבכורות לא פריך מידי דכיון דבסמוך קעביד תרתי צריכותא תא אאדם ובהמה צ"ל דתנינא דפריך קושיא שלימה היא דלא ליתני מתני' דהכא א"נ לא ליתני ההיא דבכורות. וכן הא דפריך בפ' יש בכור ומאי קמ"ל דכיון דמפיק ליה רישיה היה לידה תנינא הוציא ראשו אע"פ שהחזירן וכו' למאי דמשני הכא מעיקרא דה"ה אע"ג דלא החזיר ואיידי דקא בעי מיתני סיפא הוציא את ראשו כו' הוא דפריך דלמסקנא דהחזירה דרישא דוקא הוא משום מקום חתך ותנא סיפא איידי רישא לא מצי פריך תנינא כיון דהכא קתני לה איירי רישא והתם נמי ע"כ קושיא שלימה פריך משני צדדין מדקא עביד נמי התם תרתי צריכותא ומשום דאלים טפי למיפרך קושיא שלימה מפלגא דקושיא לכך פריך מעיקרא בין הכא בין בבכורות לפי אוקימתא קמייתא אע"ג דלא מסיק הכי דלפי המסקנא דהכא ודהתם לא הוה מצי פריך אלא פלגא דקושיא וכן משמע מדלא סריך הכא מעיקרא תנינא ממתני' דשליא דאיירי נמי בבהמה ובבכורות נמי אמאי לא פריך מעיקרא חנינא ממתני' דנדה דאיירי נמי באדם אלא משום דניחא ליה למיפרך מעיקרא קושיא שלימה דמתני' דשליא לא פריש אלא פלגא קושיא דההי' דשליא ודאי איצטריך לאשמעינן דאין שליא ודאי בלא ולד וכן ממתני' דנידה לא פריש התם אלא פלגא קושיא דההיא דנידה ודאי איצטריך לאשמעי' דברוב ראשו דהיינו משחצא פדחתו הוה כילוד. והשתא מה שכתבו התוספות דהוה מצי למיפרך הכא ממתני' דנידה לאו קושיא היא דניחא ליה טפי למיפרך קושיא שלימה דמההיא דנידה לא הוה מצי פריך אלא פלגא דקושי'. וכן מה שכתבו התוס' תימה דהוה ליה למיפרך בפשיטתו דמדקתני ואין בכור לכהן וכו' לאו קושיא היא דמפשטא דמתני' לא הוה מצי פריך אלא פלגא דקושיא דההיא דבכורות ודאי איצטריך לאשמעי' דראש נפלים פוטר לכך פריך מדיוקא ואליבא דשמואל דהתם דלדידיה לא אתי לאשמעי' אלא הא דהוציא ראשו הוה כילוד דהוה קושיא שלימה. ואין להקשות אמאי שקיל וטרי ש"ס מעיקרא הכא והתם לפי אוקימתא קמייתא כיון דלא קאי הכי יש לומר דאע"ג דלא קאי הכי מכל מקום תרוייהו אוקימתא נינהו דשמואל דהתם ס"ל דמתני' דבכורות היא גופא קא משמע לן דהבא אחר נפלים הוה בכור לנחלה כיון שאין לבו דוה עליו ואוקימתא קמייתא דהכא נמי יש לומר דאיכא למימר דמתני' דהכא אשמעי' דאף על גב דהחזירו הוה כילוד דלא אשמעי' לה מההיא דשליא וכן משמע קצת מהא דרב נחמן בר יצחק דבסמוך דמשני לא נצרכה אלא למקום חתך אברייתא דפרסה החזיר וכו' ולא משני איהו גופיה הכי אמתני' דהכא כדמסיק ש"ס דלא נצרכא אלא למקום חתך אלא צ"ל דרב נחמן הוה סבר דמתני' איכא לאוקמא כאוקימתא קמייתא וכדפי'. ובפרק המפלת גבי הא דקאמר סנדל דלית ליה חיותא עד שיצא רובו אבל ראשו לא משמע כדשמואל אע"ג דאיתותב ועיין מ"ש התוס' שם

מאי בינייהו פירש רש"י ז"ל בין לישנא דמערבא ללישנא קמא כבר הקשו עליו רבינו זרחיה והרא"ש ז"ל דאם כן הך בעיא דהוציא העובר אח ידו והחזירה הוה דלא כהלכתא דהא ר' יוחנן איתותב לעיל ועוד דכיון דלר' יוחנן הוה חזרה להתיר עצמה לאכילה כ"ש לענין העובר דלא הוה כילוד ועוד קשיא לן דמשמע דבעיא שניה נמי דוקא למ"ד אין לידה לאברים קמיבעיא להו דומיא דבעיא קמייתא ולפירש"י ז"ל צ"ל דבעי שניה קמיבעיא להו אפי' למ"ד יש לידה לאברים לכך נראה כדפירש רב אלפס ז"ל דקא בעי מאי בינייהו בין רב לרבי יוחנן וקאמר למיסר מיעוט חבר שבפנים לרב דאמר יש לידה אסור דשרינן מיעוט אבר שבפנים אחר רוב היוצא כמו בלידת עובר שאם יצא רובו שדינן מיעוטיה בתריה ולר' יוחנן שרי כיון דאין לידה לאברים אלא לעובר וקמיבעיא להו למאן דאמר אין לידה לאברים הוציא העובר את ידו והחזירה וכו' מי אמרינן הא נפק לה רוב עובר והוה לידה או דלמא כיון דהדר הדר אבל למ"ד יש לידה לאיברים לא קמיבעיא להו דודאי עובר כילוד דמי דכיון דכל אבר דנפק הוה כילוד כי החזירו מאי הוה והשתא