תורת חיים חלק א קמב

לה כמ"ש התוספות ותרנגולתא דאגמא דבתר הכי י"ל נמי כמ"ש התוספות דמתחילה היו סבורים דלא דרסה ובהאי סימנא לחודא היו אוכלין אותה דלא חיישינן לפרס ועזניה דלא שכיחי וטפי נראה לומר דמתחילה היו סבורים דלא דרסה ואית לה נמי עוד שני סימני טהרה וחד סימן טומאה וכיון שהיו סבורים דלא דרסה נמצא דיצא מספק כל עופות טמאין וכיון דחזי דדרסה הוה מספקא להו דלמא עורבתא היא:

דף סג והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק דלשון שריקה שייך במי שקורא לאנשים שיבאו עליו דאשרקה לכם פירש"י ז"ל כדרך השורקים לסימן אות לבא אליו וכ"כ הרד"ק שם שהוא סימן הקריאה וכן ושרק לו מקצה הארץ ובמדרש ותעל הצפרדע צפרדע אחת היתה שרקה להם והם באו וכיון דנשמע קול הרחם באומר שרקרק סי' בשורה היא דהוי כאלו קורא לבני אדם שיבאו אליו ויבשר להם בשורה טובה והוא דיתיב דוקא אבל עביד שרקרק בעמידה לאו סי' בשורה הוא דדרך העופות כך הוא עומדים על רגליהם וקוראים זה אל זה אבל יושב ושריק סימן בשורה היא דאין דרך העופות לישב ולקרות זה לזה וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק אתי משיחא כדפירש"י ז"ל דכיון שאין דרכו לעשות כן בא לבשר על הגאולה הא דבספר ויקרא כתיב ואת הרחם לשון זכר ובמשנה תורה כתיב ואת הרחמה לשון נקבה נראה שהוא רמז על שאין הרחמים שוים דזימנין הרחם בא לעולם וזימנין הרחמה באה דבעולם הזה הרחמה באה שכל הרחמים והטובות שיש לישראל בעוה"ז כדמות נקבה הן כדאיתא בשיר השירים רבה נמשלו ישראל כנקבה מה נקבה זו נוטלת עישור נכסים מאביה ויוצאה כך ירשו ישראל שבעה עממים שהוא עישור שבעים אומות ולכך אמרו שירה בלשון נקבה אז ישיר אח השירה הזאת אבל לעתיד לבא הן עתידין לירש כזכר היורש כל נכסי אביו וכו' כתיב שירו לה' שיר חדש ד"א למה נמשלו ישראל כנקבה מה נקבה זו טוענת ופורקת טוענת ופורקת כך ישראל משתעבדין ונגאלין משתעבדין ונגאלין וחוזרין ונגאלין ושוב אין משתעבדין עוד לעולם הה"ד ביום ההוא יוכר השיר הזה ע"כ אבל לעתיד הרחם בא לעולם אע"ג דרחמים היינו מטר מ"מ כל הטובות וההצלחות נמשכין ממנו כמ"ש אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וגו' וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ וגו' וכתיב נמי והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגומר ונתתי מטר ארצכם בעתו ואספת דגנך ותירושך וגומר. ועוד שאפילו הגידולים והצמחים שיש להן לישראל ממטר ארצה בעוה"ז אינן אלא כדמות נקבה וזה רמז הכתוב מה דכתב בברכת יעקב ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ובברכת עשו כתיב איפכא הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל לפי שאין לך טפה יורד מלמעלה שאין מן הארץ עולה כנגדו כפלים כדאיתא במסכת תענית ובבראשית רבה א"ר שמעון בן אלעזר אין לך טיפה יורד מלמעלה וכו' מה טעם תהום אל תהום קורא לקול צינוריך א"ר לוי המים העליונים זכרים והתחתונים נקבות והן אומרים אלו לאלו קבלו אותנו מיד הן מקבלין אותן הה"ד תפתח ארץ כנקבה זו שהיא פותחת לזכר ויפרו ישע שהן פרין ורבין ע"כ וידוע מה שאמרו חז"ל אשה מזרעת עת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחילה יולדת נקבה נמצא דגידולי יעקב וטובותיו בעוה"ז כדמות נקבה הן כיון דטל השמים דהיינו מים העליונים שהן כדמות זכר יורדין תחילה ואח"כ משמני הארץ הרי כן כאיש המזריע תחילה שיולדת נקבה אבל גידולי עשו וטובותיו בעה"ז כדמות זכר הן לכך כתיב גביה משמני הארץ תחילה והדר כתיב מטל השמים דהוה ליה כאשה שמזרעת תחילה יולדת זכר:

אקרא אני איה דיה למה נאמרה כתבו התוספות הכי נמי הוה מצי למינקט מראה ודאה אלא חדא נקט וקשה דאם כן טפי הוה ליה למינקט מראה ודאה שכתובין תחילה קודם איה ודיה והמקשה נמי אמאי נקט וכי מאחר שאיה ודיה אחת היא למה ליה למיכתב וכו' טפי הוה ליה למימר וכי מאחר שראה ודאה אחת היא וכו' לכך נראה דמראה ודאה לא אלים ליה למיפרך כיון דלא כתב לן קרא שום ייתורא אלא דבמקום דל"ת דדאה כתב לן רי"ש דראה אבל איה ודיה קושיא אלימתא היא דכיון דאחת היא דיה קרא יתירה הוא ולא הוה ליה למיכתב דיה כלל:

שבע מאות מיני דגים הן וא"ת מנא הוו ידעי שהתירו בכך שאר כל הדגים ויש לומר דהכי הוה קים להו הלכה למשה מסיני וכ"כ התוספות לקמן:

רא משום נבלות ולא משום טרפות לא זו אף זו נקט דביצת טרפה חמירא טפי כדאיתא לעיל ושוין בביצת טרפה שאסורה ובביצת נבלה פליגי ולהכי נקט לא משום ולא משום תרי זימני ולא קאמר ואין חוששין משום נבלות וטרפות:

דף סד והתניא גבי בצים בפרק אין מעמידין לא גרסינן אלא הכי גרסינן עוברי התם סימני דגים סלקא דעתך וכו' אלא אימא כך סימני דגים ואלו הן סימני בצים כל שבודרת וכו' וסיומא דברייתא היא דקתני רישא כסימני ביצים כך סימני דגים ומפרש ואלו הן סימני ביצים:

בטרופות בקערה ואם תאמר כיון שהכל מעורב ולא מינכרא אי חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים או איפכא אי שני ראשיה כדין או חדין או לאו א"כ כי אמר נמי של עוף פלוני וטהור הוא אמאי סמכינן עליה ניחוש דלמא קא משקר דכי מייתינן נמי ביצי אותו העוף לראות אם דומין לאלו אין אנו יכולין כיון דהנך טרופות נינהו וי"ל דאע"ג דהנך טרופות אכתי יכולין להבחין בחלמון וחלבון גופא ולראות אם דומין זו לזו בחזותא או במישוש וכיוצא בזה וטרפינן נמי להנך דמייתינן ורואין אם אין הפרש ביניהן והשתא אתי שפיר הא דמסיק בסמוך דסימני ביצים טהורים אינן ידועין דאיכא דעורבא דדמיא לדיונה וברייתא לא אתי לאשמעינן אלא שכל ביצה ששני ראשיה כדין או חדין או שהיה חלמון מבחוץ וחלמון מבפנים בידוע שהיא ביצת עוף טמא אבל אם ראשה אחד כד ואחד חד חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים אפשר שהיא ביצת עוף טמא ואפשר שהיא ביצת עוף טהור הלכך בעינן שיאמר של עוף פלוני היא וטהור וא"כ תיקשי כי אמר נמי של עוף פלוני וטהור הוא מאי הוי דלמא משקר ודעוף טמא נינהו כיון דאיכא דעורבא דדמיא בסימנין לדיונה אלא צ"ל דאע"ג דאשכחן ביצי עוף טמא דדמיא בהנך סימנין לשל עוף טהור מ"מ בחזותא או בגישתא וכיוצא בו ולא דמיין להדדי ואפשר לעמוד עליו והלכך מרתת העובד כוכבים ולא משקר. וב"י בסימן פ"ו כתב ואם תאמר כיון דסימנים אלו אינם מובהקים דאיכא דעורבא דדמיא לדיונה כי אמר של עוף פלוני וטהור הוא מאי הוה הא מצי לאשתמוטי וכו' תירץ הרשב"א דאף על גב דדמו להדדי אכתי רתותי מירתת דלמא יהיב ישראל דעתיה עליה ומקיפה לדיונה ומכיר שאי אפשר לשני מינים חלוקים שלא יהא הפרש כל דהו ביניהן ע"כ משפע דא"א לשני מינים שלא יהא הפרש כל דהו אסימנין קאמר וזה דוחק ולא הוצרך ליכתוב כן:

נפש יפה מי שאינו אסטניס תאכלם אבל מי שהוא אסטניס לא יאכלם כל האוכל דבר ונפשו קצה בו עובר בבל תשקצו את נפשותיכם:

ודלמא היינו שמייהו והא דכתיב בת היענה ולא כתיב הבת יענה כפו הנשר הפרס אורחא דקרא הוא בכל דבר ששמו כפול אם הוצרך להטיל בו ה"א נותנה בראש התיבה השנייה כגון קרית הארבע בית הלחמי בית האלי:

דף סח אלו כללי כללות ואלו פרטי פרטות כתבו הפוס' ולמינהו דסלעם מפרש הריב"ם דאיצטריך דאי לאו כתיב למינהו ה"א דוקא בעין סלעם שרי קאמר ארוך אבל בשאר לא אי נמי ה"א דסלעם אתי וכו' וכתבו עוד ולא קאמר כללי כללות למימר דכל אלו ראוין לדונם בכלל ופרט וכלל וכו' אלא ארבה וחרגול בלבד הוא דבאים בכלל ופרט וכלל כדמוכח בשמעתא וסלעם למישריה ראשו ארוך כדמסקינן וחגב להצריך וכו' ודבריו תמוהים דאי לא דרשינן בכלל ופרט וכלל אלא ארבה וחרגול בלבד א"כ היאך יליף לקמן מסלעם דראשו ארוך שרי מה ענין זה לזה אטו משום דסלעם מיותר הוא אתיא לראשו ארוך דלמא לשום דרשא אחריתי אתא וגם לאו אורחא דש"ס למדרש מלתא מייתורא אלא ע"כ יתורא משמע הכי קצת וכן קשה בהא דיליף בסמוך מלמינהו דחגב עד שיהא בו כל הסימני' הללו היאך ילפינן ממשמעותא דלמינהו עד שיהא בו כל הסימנים הללו דלא שייך למימר דמיתורא בעלמא ילפינן הכי אף על גב דליכא שום משמעותא דלאו אורחא דש"ס הכי:

ועוד דקאמר אלו כללי כללות ופרטי פרטות ת משמע דיש כאן כללות הבאין אחר כללות ולפי' ריב"ם ז"ל לא משכחת לה כללי כללות אלא כללות לחוד' כיון דלא דריש למינהו דסלעם ודחזר בכלל ופרט וכלל ועוד דקאמר לקמן תנא דבי רבי ישמעאל סבר אשר לו כרעים כלל ארבה סלעם חרגול חגב פרט למינהו חזר כלל כלל ופרט כלל אי אתה דן וכו' משמע דסלעם וחגב נמי בכלל ופרט וכלל דריש להו דומיא דארבה סלע' וכיון דנקט לכולהו בהדי הדדי משמע דהא דקאמר אי אתה דן אלא כעין הפרט אכולהו קאי ועוד דומיא דכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט דנקט תנא דבי רב קאי אכולהו הכי נמי כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט דנקט תנא דבי רבי ישמעאל קאי אכולהו:

ע"כ נראה דסלעם וחגב נמי בכלל ופרט וכלל דריש להו וה"ק סלעם דכ' רחמנא למה לי פירש כלל ופרט וכלל דסלעם למה לי לא ליכתוב סלעם למינהו דבין איהו בין מיניה הארבה וחרגול שמעי' להו אם אינו ענין לגופו תניהו ענין לראשו ארוך דמכלל ופרט וכלל מרבינן ליה דמה הפרט מפורש שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את רובו אף כל וכו' אף על פי שראשו ארוך דאי לאו דאתי לרבויי ראשו ארוך לא לכתוב לכלל ופרט וכלל דסלעם כיון דלגופי' לא איצטריך וכן הא דדריש מלמינהו דחגב עד שיהא בו כל הסימנין הללו מכלל ופרט וכלל דריש ליה דהשתא דכתיב בכלל ופרט וכלל דסלעם לרבות מיניה ראשו ארוך אימא לירבי מיניה כל דהו ואפי' לא דמי ליה אלא בחד סימן לכך איצטריך למינהו דחגב למידן בכלל ופרט וכלל לומר מה הפרט מפורש שיש בו כל הסימנים הללו אף כל וכו':

עוד כתבו התוס' והא דמרבינן ראשו ארוך ולא אמרי' דמרבינן אע"ג דלית ליה מהנך ארבעה סימנין ואין ראשו ארוך ניבעי בהדי הנך שלשה סימנין משום דסברא הוא לרבויי סימן דגרוע מכולהו וריב"א מפרש שאין שום מין חגב שהוא חסר וכו':

גם זה נראה דוחק לכך נראה דהנך ארבעה סימנין כי חד סימן דמי דכולהו חד ענינא נינהו שע"י הרגלים והקרצולים וארבע כנפים כשחופין את רובו הוא מנתר וקופץ יפה על הארץ וכיון דקרא בהדיא כתיב אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ לכך דרשינן נמי מכעין הפרט ארבעה כנפים ושיהו חופין את רובו דעל ידי כך מנתר יפה וחד מילתא נינהו אבל אין ראשו ארוך מילתא אחריתי הוא ול"ש להנך וכ"כ רבינו זרחיה ז"ל וכן משמע לקמן דקאמר אליבא דתנא דבי רב דמרבי מידי דדמי ליה משני צדדין פירש כל הנך ארבעה סימנין כיון דחד ענינא נינהו חד צד קרי להו ואין ראשו ארוך דמלתא אחריתי הוא נמי חד צד הוא והוה ליה שני צדדין ותנא דבי רבי ישמעאל מרבה כל דדמי ליה בחד צד דהיינו בארבעה סימן דכולהו חד צד קרי להו כדפירש אע"ג דראשו ארוך דלא בעי שני צדדין:

רא ראי ארבה כראי חרגול וכו' כתבו התוספות הא דנקט תחילה ארבה וחרגול ומניח סלעם וכו' מיהו יש ספרים דגרסי לא ראי ארבה כראי סלעם ולא ראי סלעם כראי חרבה ולא ראי שניהם כראי חרגול וכו' וכן נראה דהשתא אתי שפיר דקאמר ולא שניהם כראי חרגול דמשמע דשניהם שוין בחד מילתא דליתא בחרגול משום דארבה וסלעם שניהם אין להם זנב