תורת חיים חלק א קלו

כו' משמע דמפרש כנפה לאשמעינן שהן נקבים קטנים ובתר הכי כתב וכן אם ניטלה ממנו רצועה מצטרפת לכאיסר ובעוף כל שאינו מקפל הרצועה אז הנקבים שיש בהן חסרון ומניחן על פי הקנה וכו' משמע כדפי':

ואמרי לה עד דאינקב תתאי כך היא גירסת ספרים שלנו וכתב הרא"ש ז"ל דנראה לו שכך היתה גירסת רש"י ז"ל ולכך לא הוצרך לפרש מידי דממילא משמע דבעינן דאינקוב תרוייהו וכתב עוד וזקני ראב"ן ז"ל פסק דבעי' ארוייהו וכו' וקשה דאי תרוייהו בעינן אמאי קתני מתניתין ניקב קרום של מוח ניקבו קרומים של מוח מיבעי ליה דהא תרי קרומי המוח לאו כחד קרום דמיין שאין מחוברין ודבוקין יחד כקרומי הוושט והריאה אלא מפורדין הן זה מזה ושני קרומים גמורים הן לכך נראה דלא פליגי אלא באיזה קרום איירי מתני' בעילאה או בתתאה וליכא מאן דפליג דלא בעינן תרוייהו וגרסינן ואמרי לה דאינקוב תתאי כמ"ש הרא"ש ז"ל:

רבי ירמיה בדק בעופא ואשכח כמין שני פולין משום דבעוף ידועין יותר מן הבהמה כ"כ הראב"ן ז"ל:

וכמה רובו משום דאיכא למימר דתרוייהו בעינן רוב עורו ורוב מוחו דתרוייהו חדא נינהו לכך מפרש רב דברוב עורו סגי ואמרי לה ברוב מוחו סגי ובסמוך דבעי מ"ד רוב עורו ורוב מוחו מאי נראה כדפי' הראשון שכתבו התוספות דלר"ת ז"ל דמפרש דקמיבעיא ליה אי בעי נמי רוב מוחו קשה דאי רוב עורו דנקט רב היינו רוב עורו ורוב מוחו א"כ רב דאתי לפרושי רובא דברייתא ולמימר דתרייהו בעינן הא לא מפרש לה ולא מידי דכי היכי דאיכא למעטי בברייתא ולמימר דלא בעינן תרוייהו אלא ברוב עורו סגי או ברוב מוחו סגי הכי נמי איכא למיטעי בדברי רב ולמימר דברוב עורו סגי ולא בעי תרוייהו דהא רוב עורו סתמא קאמר דמשמע רוב עורו לחודא לכך נראה דודאי לאשמעינן דברוב עורו סני ולא בעינן תרוייהו:

נתמזמז מוחיה דדין כתבו התוספות תימא לריב"א דמייתי ראיה ממוח דראש דשיעורו בנקב משהו למוח חוט השדר' דשיעורו ברוב' נראה דמייתי ראיה שפיר דכיון דאשכחן דע"י שנתמזמז מוח הראש עתיד הקרום לנקוב ממילא שמעינן דכשנתמזמז מוח חוט השדרה עתיד הקרום ליפסק דכיון דיש כח בליקוי זה לעשות נקב במשהו יש בו נמי כח ליפסק רובו דהיום עושה נקב משהו ומחר חוזר ועושה נקב משהו וכן הולך וחוזר ונוקב נקב משהו עד שפוסק רובו דכל הנך נקובי דמתני' בניקב ע"י קוץ ומחט איירי דאותו נקב משהו כדקאי קאי אבל נקב שנעשה ע"י ליקוי המוח כל זמן שהמוח לקוי נוקב וחוזר ונוקב והולך ומתגבר וכל שכן למה שפירש רב אלפס ובעל הערוך ז"ל דנתמזמז היינו שנתנדנד המוח דאיכא למימר הכי וכן משמע מפירש רש"י ז"ל שכתב שמתוך ליקוי זה עתיד לינקוב וליפסק משמע דנקב שנעשה על ידי ליקוי סוף שהליקוי פוסק רובו:

דף מו פי פרשה מהו מפירוש רש"י ז"ל משמע שהחוט הישר בשדרה שבין פיצול לפיצול נקרא בין הפרשות והחוט שבין פני הפיצולין בהתחלתן כשמושכין אילך ואילך נקרא פי פרשה וחוטי הפיצולין עצמן נקראת פרשות וטפי נראה דהחוטין שבין הפיצולין בהתחלתן נקרא בין הפרשות ופי פרשה מיקרי חודה של הפרשה דכשמתחלת לצאת מן החוט הישר היא מתרחבת בהתחלתה ויש לה כמין חוד לצד מעלה וכן יש לפרשה שנייה שכנגדה וקא מספקא ליה באותו החוד אם מכלל פרשה הוא או מכלל חוט הישר הוא שאם הן הפרשות נמצא דבין הפרשות מתחיל לצד מעלה מתחלת החודין ואם הן מכלל חוט הישר נמצא דבין הפרשות אינו מתחיל אלא בכלות החודין נגד קו השוה של הפרשות לכך קמבעי' עליה פי כזה פרשה מהו שאם הן מכלל הפרשיות נמצא דלא הוה טריפה ודאי אלא עד תחילת החודין ומשם ואילך הוה בין הפרשות ובכלל אינו יודע הוא ואם הן מכלל חוט הישר הוי טריפה קו השוה ודאי עד כלות החודין נגד קו השוה של הפרשות ומשם ואילך בכלל איני פרשה פרשה יודע הוא והשתא אתי שפיר הא דבעי פי פרשה מהו אע"ג דאמר שמואל עד בין הפרשות ואין צריך לפרש כמ"ש התו' ואתי נמי שפיר א ש הא דקאמר בסמוך ואם תימצי לומר עד ועד בכלל פרשה עצמה מהו דלא מצי למיבעי אלא אפ"ל עד ועד בכלל אבל את"ל דעד ולא עד בכלל אפי' את"ל דפי פרשה טרפה הוא אכתי לא מצי למיבעי בפרשה עצמה מהו דכיון דלא עד בכלל ואפי' חוט הישר שבין הפרשות לאו ודאי טריפה הוא כל שכן פרשות עצמן ואין צריך לדחוק כמ"ש התוס' ולפי מה שפירש' ניחא דהוה עד בין הפרשות דומיא דעד בין אגפיה דבסמוך דהיינו עד בין גף לגף שבצדו והכי נמי הוו עד בין פרשה לפרשה שבצדה אבל לפירש"י ז"ל דמפרש עד בין הפרשות בין פרשות שלמעלה לבין פרשות שלמטה לא הוה דומיא דעד בין אגפים ועוד נראה דלפי מה שפירש עד דנקט שמואל אכולהו קאי וה"ק מן הצואר עד אחת טריפה מן הזנב עד שלישית כשר' וכ"כ הראב"ן ז"ל ועד שניה דהיינו מן הראשונה ומן השלישית עד שניה איני יודע ולפ"ז כי קא בעי או דלמא עד ולא עד בכלל אין צריך לדחוק ולפרש כדפי' רש"י ז"ל דהא דקאמר שניה איני יודע הוא הדין לראשונה וממילא משתמע וכו' והא דקאמר רב פפא את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו ה"ה דהוה מצי למימר את"ל עד ועד בכלל פי פרשה שלישית מהו אי הוה ודאי כשרה או בכלל איני יודע אלא כחדא מנייהו נקט אי נמי ניחא ליה טפי למיבעי אפי' פרשה ראשונה דארישא מלתא דשמואל קא מיבעי ליה והא דנקט שמואל עד בין הפרשו' ולא נקט עד הפרשות כתבו התוס' לפי שהאחד מתחיל לצאת ולהתפצל קודם לחבירו ועוד נראה דניחא ליה טפי ליתן סימן בחוט עצמו כאלו אמר עד החוט השדרה פי שבין הפרשות ולהכי נקט נמי ריש לקיש בסמוך גבי עופא עד בין האגפים ולא קאמר עד האגפים:

דריאה שניקבה הא דלא נקט מתני' ניקב קרום של ריאה כדקתני ניקב קרום של מוח משום דקרומי הריאה דבוקין ומחוברין בבשר הריאה וכי חדא נינהו לכך נקט הריאה שניקבה:

אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה מאי כתבו התוספות לעיל גבי קרום של מוח לא בעי הכי דפשיטא דעילאה מגין שהוא עב וחזק ולגירסת הספרים דגרסינן לעיל ואמרו לה דאינקיב תתאה לחודא טרפה כמ"ש הרי"ף ז"ל י"ל דלהכי לא בעי לעיל הכי דפשיטא ליה דאינו מגין כיון דרב שמואל בר נחמני וריב"ל תרווייהו מהדדי למיתב סימני בקרום התחתון משמע שצריך להכירו לפי שבו תלוי הטרפות כמ"ש הרא"ש ז"ל ואע"ג דמסתבר דהעליון עדיף מתחתו כיון שהוא עב וחזק י"ל דאדרבא כיון שהעליון הוא קשה ועב לכך אינו מגין על המוח שהוא רך ביותר כמ"ש בספר שבילי אמונה דלכך נבראו שני הקרומים להגין על המוח דלרוב ההפך שבין המוח והעצם כי המוח רך ביותר והעצם הוא יבש וקשה יצטרך לאמצעי ביניהם שיחברם כי שני הפכים לא יתחברו כי אם ע"י אמצעי:

האי ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשרה אפי' באיגליד כולה קאמר דכשרה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ז מהלכות שחיטה ובטור סימן ל"ו ובש"ע שם וכן משמע מדנקט רבא בתר הכי ריאה שהאדימה מקצתה וכו' ריאה שיבשה מקצתה וכו' וגבי ריאה דאיגליד נקט סתמא משמע דאפי' באיגליד כולה קאמר דכשרה ולפי זה לעיל דקאמר רבא שני עורות יש לו לוושט חיצון אדום ופנימי לבן וקאמר למה לי למימר חיצון אדום ופנימי לבן דאי חליף טרפה נראה דדוקא בנחלפו דהיינו שהחיצון לבן ופנימי אדום הוה טריפה אבל אם שניהם אדומים או שניהם לבנים כשר דאע"ג דאחד מהן לקה חבירו מגין עליו והרא"ש ז"ל כתב שם וז"ל ואם שניהם אדומים או שניהם לבנים כתב בעל העיטור ז"ל דמסתבר דכשר דאחד מהן לקה וחבירו מגין עליו והוה ליה כניקב זה בלא זה ואיכא מ"ד דטריפה דלא דמי לנקב קטן דחבריה מגין עלוהי אבל כאן שכולו לקוי אין מתקיים על ידי השני עכ"ל וקשה דהא גבי ריאה מכשיר רבא באיגליד משום דחבריה מגין אע"ג דאיגליד כולה עור החיצון אע"ג דאין אומרים בטריפות זו דומה לזו מכל מקום מנא ליה הך סברא לחלק בין נקב קטן לבין לקוי כולו כיון דגבי ריאה אשכחן בהדיא דאפי' לקה כולו חבירו מגין עליו. ועוד דלישנא דאי חליף טרפה משמע שנהפכו שניהם היינו פנימי אדום וחיצון לבן דכל לשון חליפין לא שייך אלא כשמחליף זה תחת זה כמו קנין חליפין וכמו המחליף פרה בחמור ואי בנהפך חד מנייהו נמי טריפה אמאי נקט אי חליף טריפה הל"ל דאי שניהם לבנים או שניהם אדומים טריפה ובש"ע סימן ל"ג כתב וכן אם שניהם אדומים או לבנים טריפה ונראה דהמקיל בהפסד שסד מרובה לא הפסיד דף מוז או חליף טריפה נראה דהיינו דוקא כשנמצאו שתים מימינא ושלש משמאלא אבל אם נמצאו ארבעה מימין ואחת משמאלא כיון דאית לה חמש אונות כשרה דלאו חליף הוא דלשון ן לא שייך אלא בנחלפו שניהם כמו קנין בחליפין כמ"ש לעיל אבל כהאי גוונא לאו חליף הוא וליכא למימר דטריפה הוה משום חסר ויתיר דמצא ימין יתיר אחת ומצא שמאל חסר אחת דכיון דאית לה חמש אוני לא חסר הוא ולא יתיר הוה דאי בכי האי גוונ' נמי בכלל חסר ויתיר הוא א"כ למה ליה לרבא למימר דאי חליף טריפה תיפוק ליה דשתים מימין ושלש משמאל טריפה הוו משום חסר ויתיר ולא הוה איצטריך ליה לרבא למימר אלא דאי חסיר או יתיר טריפה אלא ודאי כיון דלית לה אלז חמש אוני לאו חסר ויתיר הוא מיהו היכא דנמצאו ארבעה אוני משמאל ואחד מימין טרפה הוא משום חליף דבכי האי גונא חליף גמור הוא כיון דמצד ימין ראוי להיות אונות יותר מבצד שמאל וזו יש לה אונות בצד שמאל יותר מבצד ימין:

אבל אגבה אפילו כטרפא דאסא טרפה כתבו התוספות נראה דאם נמצאת העינוניתא לצד שמאל כיון דלאו אורחא בהכי טריפה לפי זה מה שכתוב בהגהת ש"ט סימן ל"ה אם יחסר מקצת מן הורדא יש לבדוק באונות או באומה מצד שמאל אם נמצא החתיכה החסרה י"א דכשר טעות נפל בספרים וצריך להיות מצד ימין דלאו אורחא להיות בשמאל והרבה פעמים בא לפני ראיה שהיה חסר מקצת מן הורדא ולעולם מצאתי החתיכה החסירה מצד ימין:

ריאה שנשפכה כקיתון כשרה הכי קיימא לן וכן ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים קיימא לן דכשרה וכבד שנימוקה דהיינו שדם יוצא מבשר הכבד שנימקו היה לדם כתב בהגהת ש"ע סי' מ"א דטריפה אע"ג שנשתיירו שני הזתים דסופו לרקב הכל והוא מדברי הרוקח שהביא בבית יוסף וז"ל כתב הרוקח הכבד שנימוקה טריפה כדאמרי' במי שאחזו דמא דאתי מפומא אי מכבדא אתי לית ליה תקנתא ויש לתמוה אמאי כתב בהג"ה דטריפה אע"ג שנשתיירו שני הזתים והא בפרק מי שאחזו משמע בהדיא דאם נשתיירו שני הזתים כשרה דאיתא התם לדמא דאתי מפומ' בדקינן ליה בגילא דחיטת' אי סריך מריאה קאתי ואית ליה תקנתא ואי לא מכבדא קאתי ולית ליה תקנתא א"ל רב אמי לרב אשי והא א איפכא תנן ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום הריאה שניקבה או שחסרה א"ל כיון דמפומא קאתי אימר אתמוהי אתמה ופירש"י ז"ל כיון דדמא דכבדא שהיא תלויה למטה מן הריאה עולה למעלה ונפיק דרך הפה אימר אתמוהי אתמה כולה כבדא ולא נשתייר הימנה כלום ונפל לריאה דרך קנה הכבד משמע בהדי' דהא דלית לה תקנתא איירי דוקא כשנימוקה כולה ולא נשתייר כלום אבל נשתיירו שני הזתים כשרה דאית לה תקנתא וכן קשה לדברי בעל הרוקח ז"ל דמשמע דסבירא ליה דאפילו נשתיירו שני הזתים פריפה דאי בנימוקה כולה דוקא קאמר א"כ מאי קמ"ל מתני' היא ניטל' הכבד