תורת חיים חלק א קלה

ולדבריו הסכים הרא"ש ז"ל ודבריהם דחוקים חדא דטפי הוה ליה לשנויי שאני דרוסה דשכיח ממאי דמוקי לה להא דעולא דלא כהלכתא דהא קיימא לן חוששין לספק דרוסה. ועוד דישב לו קוץ בושט נמי שכיח הוא שיצא לחוץ כמ"ש רבינו ירוחם ז"ל דכשמותחת צוארה והקוץ נתחב לרחבו הוא נוקב וכן צ"ל למאי שכתבו התוספות דשאני דרוסה דשכיחא דאי לאו דס"ל דנקיבת קוץ נמי שכיחא אכתי תיקשי להו מההיא דפ' ד' אחין אהא דישב לו קוץ בושט דסבירא ליה דחוששין שמא הבריא ולא אמרינן כיון דנשחטה נעמידנה בחזקת מה שהיתה קודם שנולד בה הספק כו' אלא צ"ל דנקיבת קוץ נמי שכיח הוא. ועוד מדנקט ש"ס ולעולא מ"ש מספק דרוסה ולא נקט סתמא ומ"ש מספק דרוסה דהא ודאי אדעולא קאי משמע קצת דאתי לאשמעינן דדוקא לעולא קשיא לאפוקי לדידן דכיון דאנן קיימא לן חוששין לספק דרוסה ממילא חיישינן נמי שמא הבריא. על כן נראה דכיון דקיי"ל חוששין לספק דרוסה חוששין נמי שמא הבריא ושאני מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד דליכא שום סברא למימר שניקבה גם הצד השני דכיון דחלל דבית הכוסות רחב הוא ואין שום דבר דוחק שם את המחט מהיכא תיתי למימר שנקבה צד השני דהא ליכא שום ריעותא בצד השני והוה ליה כניקב עור הפנימי ע"י חולי דלא חיישינן לחיצון אבל ישב לו קוץ בושט לרחבו תקוע מצד זה לצד זה כיון דליכא רווחא שני הצדדין דוחקין את הקוץ וכשמותחת צוררה איכא למיחש שניקב מעבר לעבר הלכך אף על גב דלא חזינן בניקב אפי' עור הפנימי חיישינן שמא כבר ניקב שניה ונתרפא. וישב לו קוץ בושט דקאמר לאו שנתחב בו ראש אחד של הקוץ וראשו השני אינו תקוע בצד השני של ושט אלא איירי כדפירשתי שהוא תקוע לרחבו מצד זה לצד זה וכן משמע מדברי רבינו ירוחם ז"ל שכתבתי לעיל והרמב"ם ז"ל נמי כתב נמצא קוץ עומד בושט הרי זה ספק נבלה אבל אם נמצא הקוץ לארכו אין חוששין לו כולי משמע נמי כדפי' ועוד יש לחלק דעובי בית הכוסות הוא עב לכך לא חיישינן ביה שמא הבריא כמ"ש הרא"ש ז"ל בעצמו. ולכך נראה דמ"ש בהגהת ש"ע סי' ל"ג ויש מכשירין אם אין קורט דם מבחוץ דלא חיישינן שמא הבריא כו' ונהגו להקל בישב לו קון בושט אם אינו נקוב משני צדדין ואין קורט דם מבחוץ כו' שאין לסמוך על מנהג זה בישב לו קוץ כדפי' מיהו אותן שמלעיטין אווזות בגילגולי עיסה שמייבשין בתנור ושכיח הוא שנמצא בתוך הושט כמין שחין ובועות על ידי שמסרטין בהו את הושט אם לא נמצא שום ריעותא בעור החיצון לא קורט דם ולא שום חלודה ולא שום לבנונית כנגד השחין או בועה שבעור הפנימי יש להכשיר אותן דלא דמיא לקוץ שהוא חד ונוקב אבל הנך חלקין הן ושמין אותן בתוך המים בשעת הלעטה והוה ליה כניקב על ידי חולי שמכשירין היכא דליכא ריעותא בעור החיצון:

הי ניהי תורבץ הושט י"מ תורבץ מלשון רובץ שהושט רובץ ועומד שם כשחותכין אותו וטעות הוא בידם דאם כן תיקשי לשמואל דאמר כל שחותכו ומרחיב זהו תורבץ הוושט אמאי קרי ליה תורבץ והלא אינו רובץ עומד שם כשחותכין אותו אלא מרחיב שלכך נראה דתורבץ הוושט היינו חצר הושט כדרך שעושין חצר גדול לפני הטרקלין ולפני הבית כך יש לו לושט מקום רחב לפניו והוא חצרו של הושט והוא מלשון תרביצא דאפדנא דפרק המוכר פירות ובפרק קמא השותפין איתא וחד מטיא תרביצא והיינו דקאמר שמואל כל שחותכו ומרחיב זהו תורבץ הושט וכו' דכשם שהחצר שלפני הטרקלין הוא רחב יותר מן הטרקלין כך חצרו של הושט הוא מקום רחב שבו יותר מן הושט. ורב ביבי קאמר כל שחותכו ועומד במקומו וכולי דבין למר בין למר נ"ל דחצרו של ושט הוא רחב יותר מן הושט דלהכי קרי ליה תרבץ דומיא דתרבץ אפדני. ורבי זירא קאמר דמבלעת' הוא תורבץ הושט דבית הבליעה הוא רחב מן הושט עצמו ולכך קרי ליה תורבץ ויונה הוא שם חכם כמ"ש רבינו ירוחם ז"ל וכן איתא בפרק הניזקין גבי פעוטות וטעותו עד כמה אמר יונה אמר ר' זירא עד שתות כגדיל וכן משמע בערוך ערך תרבץ דתרבץ היינו חצר דמייתי ההיא תרביצא דאפדני וההיא דח' מטיא תרביצא ומייתי נמי התם תורבץ הושט משמע דחד לישנא הוא:

לעולם הלכתא כדברי בית הלל נראה דלכך נקט לעולם משום דכל היכא דפליגי תנאי ואמוראי ואיפסיק הלכתא כחד מנייהו לא פסקינן כוותיה אלא משום דמסתבר טעמיה טפי מדחבריה ולכך בדוכתא אחריתי דלא מסתבר טעמיה ליה הלכתא כוותיה ומהאי טעמיה הלכתא כרב באיסורי והלכתא כשמואל בדיני דמר הוה חכים טפי בדיני ומר הוה חכים טפי באיסורי אבל הא דיצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל לאו משום דמסתבר טעמייהו טפי מדבית שמאי דהא בהדיא איתא בפרק א' דעירובין דיצתה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי וכו' וכיון דמהאי טעמא זכו לקבוע הלכה כמותן לכך הלכה כמותן לעולם בכל מקום דלא שייך לחלק בין מקום למקום כיון דלאו בטעמא תליא מילתא דף מד מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל מפרש בפרק קמא דעירובין בתרי חומרי דסתרן אהדדי וכן מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל לא הוי רשע אלא בתרי קולי דסתרן אהדדי כההיא דשדרה וגלגולת אבל בשני מחלוקת דלא סתרי אהדדי לא הוי רשע במאי דסבירא ליה בהא כבית שמאי ובהא כבית הלל וכן כתב רש"י ז"ל בהדיא בפרק קמא דר"ה והא דלא מפרש בעירובין מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל דמיתני ברישא משום דהתם פריך ש"ס ומי עבדינן כתרי חומרי והתניא מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל עליו הכתוב אומר כו' ואיצטריך לשנויי כי לא עבדינן בתרי חומרי היכא דסתרי אהדדי כשדרה וגלגולת:

ושט נקט בו חכמים שיעור ואם תאמר ודלמא נחנו בו שיעור למטה קאמר ועוד קשה אמאי קאמר דנתנו בו חכמים שיעור והלא הגרמה אחד מחמשה הלכות שחיטה הוא דהלכתא גמירי להו מסיני ולאו מדברי חכמים נינהו וליכא למימר דמשה סתמא הוה גמיר להו דהגרמה אסורה ואתו חכמים ופירשו שיעורא דהגרמה דאם כן לא הוה גמיר להו מידי דכל כמה דלא ידעינן מקום הגרמה לא ידעינן מה ניהו הגרמה. ועוד קשה אמאי נקט רב ושט נתנו בו חכמים שיעור ולא נקט קנה דהא בקנה נמי נתנו בו שיעור כדאמר לקמן מטבעת הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה לכך נראה דודאי משה הוה גמיר להו לישראל מקום הגרמה בקנה משבעת הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה ובושט מן התורבץ עד כדי שישעיר ואתו חכמים ונתנו שיעור לתורבץ הושט כמה הוי ואמרו דשיעורא דתורבץ הוא כדי תפיסת יד כדאמר בסמוך אבל לשאר מקומות דהגרמה לא נתנו בהן חכמים שיעור והיינו דקאמר מכלל דתורבץ הושט לאו מקום שחיטה הוא דעל כרחך הא דקאמר רב ושט נחנו בו חכמים שיעור למעלה בתורבץ קאמר כיון דלא אשכחן דיהבו רבנן שיעורא לשום מקום הגרמה אלא בתורבץ בלבד כדאמר בסמוך כדי תפיסת יד וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק קמא מהלכות שחיטה שכתב מקום השחיטה כיצד בוושט מתחילת המקום שכשחותכין אותו מתכווץ עד מקום שישעיר שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תורבץ או למטה וכו' שחיטתו פסולה ושיעור תורבץ הוושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה בבהמה וחיה כדי שיאחז בשתי אצבעותיו ואיזהו מקום שחיטה בקנה משיפוי כובע ולמטה עד ראש כנף הריאה וכו' משמע כדפירשתי דלא יהבו רבנן שיעורא לשום מקום הגרמה כי אם לתורבץ הוושט בלבד משום דאף על גב דידעינן ליה דכל שחותכו ועומד במקומו זהו תורבץ כו' כדאמר לעיל אפ"ה יהבו ביה רבנן שיעורא כמה הוי אותו מקום שחותכו ועומד במקומו לפי שאין הכל בקיאין בזה:

וכמה רובה רב אמר רוב עוביה כו' ואם תאמר לעיל בריש פרק שני גבי שחיטה דקתני השוחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה אמאי לא קבעי התם כמה רובה אי רוב עוביה או חללא בעינן ויש לומר דלעיל גבי שחיטה לא נקט גרגרת אלא קנה כדאמר התם בש"ס אחד בעוף רב נחמן אמר או וושט או קנה רב אדא אמר וושט ולא קנה וגרגרת גופיה דהיינו עובי הטבעת לאו בכלל קנה הוא דלא איקרי קנה אלא הקרום שבתוך הטבעת המכסה אותה מבפנים כדפי' רש"י ז"ל בהדיא בפרק קמא גבי השוחט מתוך הטבעת ודייק לה מדנקט ש"ס בטבעת הגדולה שמקפת את כל הקנה וגבי הקנה דהיינו אותו קרום דק שבתוך הטבעת לא שייך לחלק בין רוב עוביה לרוב חללה דכי הדדי נינהו אבל הכא דקתני פסוקת הגרגרת לכך קבעי אי עובי הגרגרת בכלל חשבון הוא אי לאו:

וזבן מינה בתליסר אסתירי פשיטי בישרא נראה דלכך לא נקט סתמא דזבין מינה בישרא כדנקט בסמוך לאשמעינן דזבן מינה טוב' בתליסר אסתירי דבכי האי גונא ליכא למימר דעביד הכי כדי לברר הוראתו דשרי כמ"ש בהגהת אשיר"י פרק קמא דעבודת כוכבים ומזלות דליכא חשדא דכיון דזבין מינה טובא לא שייך למימר הכי ואיכא חשדא ולכך פריך בסמוך ותיפוק ליה משום חשדא:

וכיון דאורי בה חכם היכי אכל מיניה וליכא למימר דרבה בר בר חנה כר' נתן סבירא ליה דאמר שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה ולית ליה חומרא דבהמה שהורה בה חכם דהא רבה בר בר חנה סבירא ליה דכולי עלמא אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה כדאיתא בפרק הזרוע אמר רבה בר בר חנה אמר ר"י כל האוכל מבהמה שלא הורמו מחנותיה כאלו אוכל טבלים וכיון דלכולי עלמא אסור מאי רבותיה דיחזקאל א"כ ע"כ ס"ל כתנא קמא דאמר שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם וכן כתבו התו' בפרק השוחט דרבי יוחנן דפרק הזרוע סבר כמ"ד שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם:

דף מח מתיב רבי ירמיה ובגלגולת וכו' קא סלקא דעתך מדנקט רב סתמא דנקיבת כנפה מצטרפת לרובה בין באין בה חסרון בין ביש בה חסרון דקאמר לכך פריך לה מגלגולת ומשני דאישתמיטתיה הא דרב מחלק בהדיא בין נקבי' שאין בהן חסרון ליש בהן חסרון ואם כן צריך לומר דהא דנקט סתמא משום דקאי לפרושי ריש דמתניתין דקתני ופסוקת הגרגרת דהיינו נקב אחד שאין בו חסרון דהוה כרובא ועליה קאמר שאם ניקבה נקבי' קטנים הרבה כנפיה מצטרפין לרובה ולא נחית לפרושי סיפא דאיירי בנקב שאין בו חסרון:

ניקבה כנפה לישנא, דכנפה דנקט לאו משום דאשמעינן דאיירי שהן סמוכין זה לזה כנקבי הנפה דלעולם הנקבים מצטרפין לכאיסר או לרובה בין שהן רחוקים זה מזה הרבה ולא נקט כנפה אלא לאשמעינן דאף על גב שהנקבים הן דקים מאוד כנקבי הנפה אפילו הכי מצטרפין וכי בעי בעופא מאי ומפ' דמקפלו ומניחו כו' אנקבים לחודא קאי דרואין אותן הנקבים שיש בו חסרון כל שאלו מקפלן ומניחן על פי הקנה אם היה חופה את רובה טרפה דכשהנקבים רחוקין הן זה מזה הרבה לא שייך למימר דחותך אותן עם השלם שביניהם ומניחו על פי הקנה כו' וכן משמע מדברי הרמב"ם זכרונו לברכה בפרק ג' מהלכות שחיטה שכחב ניקבה נקבים קטנים אם נקבים שאין בהן חסרון