תורת חיים חלק א קלד

ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו אסיפא דוקא קאי שאם עשה כן בשוק צריך בדיקה אחריו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא. אבל אם שחט בבית לתוך הגומא ולא עשה מקום חוץ לגומא אף על גב דלכתחילה אסור לעשות כן מכל מקום א"כ אין צריך בדיקה אחריו כיון דאיכא למימר שעשה כן לנקות ביתו. ונראה דהיינו הא דקתני ברייתא בסיפא ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר ובחקותיהם לא תלכו ולא קתני ברישא אין שוחטין לגומא כל עיקר משום שנאמר ובחקותיהם לא תלכו ומתניתין נמי הוה ליה למיתני ברישא אין שוחטין לגומא כל עיקר שלא יחקה את המינין ולא בסיפא אלא משום דברישא ששוחט לגומא שבבית נהי דלכתחילה אסור לעשות כן כיון שכן דרך עובדי עבודת כוכבים ומזלות מכל מקום אינו עובר בלאו דובחוקותיהם לא תלכו דאיכא למימר דטעמא אית ליה בגווה כדי לנקות ביתו דלא אסרינן משום חוקות בעובדי כוכבים ומזלות אלא אם כן עושה דבר בלא טעם כמ"ש מהרי"ק שורש פ"ב דאין לאסור משום חק אלא באחד משני חלקים האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון חק דכיון שהוא עושה דבר משונה אשר אין בו טעם נגלה אלא שהן נוהגין כן אז נראה כנמשך אחריהם ומודה להן דאל"כ למה יעשה כדבריהם החמוהים התם עכ"ל משמע דהיכא דאית ליה טעמא לית ביה משום בחוקותיהם לא תלכו ולא שייך למימר שמא יחקה את המינין אבל בשוק כיון דלית ליה טעמא קא עביד משום ובחוקותיהם לא תלכו ומחקה את המינין וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות שחיטה שכתב ולא ישחוט בתוך הכלים ולא תוך הגומא שכן דרך עובדי עבודת כוכבים ומזלות ושוחט חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן שמא יחקה את האפיקורוסין מדכתב מעיקרא בבית שכן דרך עבודת כוכבים ומזלות ובתר הכי בשוק כתב שלא יחקה אפיקורסין משמע דתרי טעמי נינהו וכפי' דאי לאו הכי ליכתוב ובשוק לא יעשה כן ותו לא שהרי כבר כתב מעיקרא דטעמא שכן דרך עובדי עבודת כוכבים. ורש"י ז"ל כתב אבל עושה גומא כו' וטעמא דגומא משום שהוא חוק המינין לעבודת כוכבים ומזלות משמע דסבירא ליה דבבית נמי טעמא הוא שלא יחקה את המינין:

אלו טרפות פרק שלישי דף מב נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת תימא אמאי לא קתני ניקב הוושט ונפסק הגרגרת כדקתני בכולהו ניקב קרום של מוח וכו' נפסק החוט וצ"ל משום דהנך תרתי מקום שחיטה נינהו לכך נקט בהו הך לישנא דקאי אתרתי פירקי קמאי דאיירי בשחיטת וושט וגרגרת וקתני השתא דנקובתו ופסוקחו טרפה ולהכי נקט בהו לשון דבקות ואשמעינן דאף על גב דמקום שחיטה הוא לא הוי נבלה אלא טרפה והיינו משנה ראשונה קודם שחזר בו רבי עקיבא כדאמר' בפרק השוחט ולהכי נקט ופסוקת הגרגרת בוי"ו כיון דלענין שחיטה שייכי להדדי אע"ג דתרי מיני טרפות נינהו:

נשברה השדרה ונפסק החוט שלה כתבו התוספות בלשון שני סיפא דקתני נשברה השדרה ולא נפסק החוט איצטריך דהוה אמינא דבעי תרתי כו' ולא משמע כך דא"כ טרפות אתי לאשמעינן דנפסק החוט טרפה אע"ג דלא נשברה השדרה דהא דנשברה השדרה כשרה כשלא נפסק החוט מרישא שמעי' לה ומתני' ואלו כשרות ל תני משמע דכשרות אתי לאשמעינן ולא טרפות לכך נראה כתירוץ ראשון:

המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ וסיפא דאלו כשרות דקתני המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה נראה דאיצטריך דלא תימא ניקבו זה לתוך זה נמי טרפה והא דקתני המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ היינו דבעינן נקב משולש כמ"ש התוספות לקמן בפיסקא דהמסס ובית הכוסות וכו':

ולמאן דאמר טרפה חיה ונפקא מינה לספק טרפה למ"ד חיה אפי' היא מתקיימת לאחר שנים עשר חדש אסורה ולמ"ד אינה חיה מותרת כדאמרי' לקמן בפירקין:

והא איכא בסג"ר חרותה שנויה מעיקרא ובתר הכי גלודה במשנה דאלו כשרות ובהמה שנחתכה רגליה בפרק בהמה המקשה והא דלא פריך מנייהו כסדר המשנה ועוד דהפסיק בינייהו במתני' דכמה חסרון בשדרה יש לומר דמעיקרא פריך מבהמה שנחתכו רגליה דאלימא ליה לאקשויי מינה דקתני בהדיא מן הארכובה ולמעלה טרפה וליכא מאן דפליג שם במתני' ובתר הכי אלים ליה לאקשויי ממתניתין דכמה חסרון בשדרה דאף על גב דמתני' לא קתני לה בהדיא מכל מקום ר' יהודה קאמר בהדיא וכן לטרפה ומתניתין דייק לה כמה שכתבו התוספות וליכא מאן דפליג בהכי ובתר הכי פריך מגלודה דקתני נמי בהדיא דחכמים פוסלין מיהו כיון דרבי מאיר פליג עלייהו במתניתין לכך מתניתין דכמה חסרון בשדרה עדיפא ליה אבל חרותא דטרפא היא לא קתני לה מתניתין בהדיא דלא קתני אלא דחרותה בידי שמים כשרה לכך פריך מינה לבסוף:

והא איכא בהמה שנחתכו רגליה כתבו התוספות הא דלא פריך מצומת הגידין משום דהוי בכלל בהמה שנחתכו רגליה. וכי משני דסבר לה כרבי שמעון בן אלעזר דמכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות אניטל צומת הגידין נמי איכא לשנויי הכי דר' שמעון אתרוייהו פליג מהאי טעמא דהכי איתא בתוספתא נחתכה ירך שלה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה נשבר העצם וניטל צומת הגידין שלה פסולה רשב"א מכשיר מפני שיכולה ליכוות ל ולחיות משמע דבניטל צומת הגידין נמי פליג:

ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה כתבו התוספות דמסיפא דייק מדקתני גבי גלגולת כדי שינטל מן החי וימות ולפי זה הוה ליה לש"ס לאתויי נמי סיפא דכמה חסרון בגלגולת ובערוך ערך קרח משמע דגרסינן נמי ובגלגולת ב"ש אומרים כמלא מקדח וכו' ומה שכתבו התוספות בשם ר"ת דרב יהודה לא קאי אגלגולת מדלא פריך מינה כתב עליו הרשב"א ז"ל דכיון דשיעורא דב"ה לא מיתני לה בהדיא בדבריו דר' יהודה הוא דאמר בבכורות וכמה כדי שינטל מן החי וימות כסלע לכך לא פריך מיניה וזה דוחק דמ"מ תשעה עשר טרפות נינהו:

דף מג והאמר ר"י הלכה כסתם משנה פי' רש"י ז"ל והתוספות דאע"ג דסיפא דמתני' דאלו כשרות מסייע ליה מכל מקום פריך מכח דמאי אולמא האי סתמא מהאי סתמא וקשה דלמא אית ליה לר"י שום סברא דמתני' דאלו כשרות עדיפא ממתניתין דאלו טרפות ואי ידע ש"ס דליכא שום סברא בעולם למימר דהאי עדיפא מהאי א"כ למה ליה לאתויי הא דאמר ר"י הלכה כסתם משנה בלאו הלכה נמי תיקשי מאי אולמיה דברי האומר בכזית דפסו' ר"י הלכה כוותיה מדברי האומר אף על גב דליכא כזית ועוד דאי מכח אולמיה פריך הוה ליה לפרש דבריו ולמימר והאמר ר"י הלכה כסתם משנה וכ"ת ר"י סתמא אחרינא אשכח ואלו כשרות כו' מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא. וע''ק דלקמן בפיסקא דניטל הכבד פריך הא נשתייר הימנה כלום כשרה אף על גב דלא הוי כזית והתנן ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית כשרה אמאי לא סידר ש"ס הך שקלא וטריא אמתני' דאלו כשרות הבי' דסליק ענינא דה"נ סידר ש"ס אמתניתין דאלו כשרות מימרא דר"י וריש לקיש דר"י אמר אלו טרפות דוקא וריש לקיש אמר אלו כשרות דוקא ולא סידר לה אמתניתין דאלו טרפות כיון דאכתי לא סילק ענינא על כן נראה כגירסת הספרים דלא גרסינן במשנה דאלו כשרות כזית אלא ה"ג ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כל שהוא ולא פליגי אהדדי ולקמן גרסינן והתניא ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית כשרה ומברייתא פריך ולא ממתני' וכ"כ הרשב"א ז"ל בתורת הבית וכן משמע קצת בתוספתא דרישא וסיפא לא פליגי דברישא דאלו טרפות קתני ניטלה הכבד ולא נשתייר בה כדי להעלות ארוכה טריפה ובסיפא דאלו כשרות קתני ניטלה הכבד ונשתייר בה כדי להעלות ארוכה כשרה משמע דרישא וסיפא לא פליגי. והשתא פריך שפיר ומי אמר ר"י הכי דלכה כברייתא דפליגא אמתני' ואמר בכזית והאמר ר"י הלכה כסתם משנה כו' וה"מ לאתויי סיפא דקתני בהדיא דנשתייר הימנה כל שהיא כשרה אלא דניחא ליה למיפרך מרישא אף על גב דפריך מדיוקא דהכי אורחא דש"ס בכולהו דוכתי וא"ת אם כן סיפא למה לי למיתני דנשתייר ממנה כל שהוא דכשרה הא מדיוקא דרישא שמעינן לה כמ"ש התוספות לעיל ויש לומר דאי מרישא ה"א דכל שהוא פחות מכזית לא חשיב וכמאן דלא נשתייר כלום דמי לכך קתני סיפא בהדיא דנשתייר הימנה כל שהוא דכשרה:

קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום כחב הראב"ן ז"ל דטעמא משום דאכלה ביה ופעיא ביה חוזר וניקב משמע דס"ל מדנקט רבה ושט דדוקא בושט לא הוי קרום אבל בשאר נקובי דטרפות דלא שייך האי טעמא הוי קרום ואין נראה דהא לקמן בפירקין קאמר דזהו פסול שחוזר להכשרו אתי למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום אלמא דושט לאו דוקא הוא הוא וכן פירש"י ז"ל דבכל נקובי דטרפות לא מהניא להו סתומה והא דנקט רבה ושט יש לומר דנקובה קמייתא דמתני' מפרש והוא הדין לכולהו דנקובת הושט מיתני ברישא:

וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים כתב הרא"ש ז"ל תמיה לי כיון דאין לו בדיקה מבחוץ ניחוש דלמא אי הוה מצי למבדקיה היו מוציאין הארס וסופו לקלקל לפנים ויש לומר דרוב פעמים אפשר שיהא ניכר טיפה הארס אף על הושט מבחוץ אלא להחמיר קאמרי דאין לסמוך על בדיקת חוץ וכו' אבל הר"ן ז"ל כתב דכיון דשני עורות הן אפי' האדים החיצון אין סופו לירד לעור בפנימי דסימנים קשים הן אצל דריסה ולפי' אתי שפיר הא דמייתי ש"ס עובדא דההיא ספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבה דאתי לאשמעינן דעור החיצון אין צריך בדיקה כלל אפי' להחמיר מדקאמר ליה אביי והא מר הוא דאמר וושט אין לו בדיקה אלא מבפנים ואי עור החיצון בעי בדיקה מאי קשיא ליה דלמא עדיין היה רוצה לבדוק נמי עור הפנימי אבל לפירוש הרא"ש לא אשמעינן בהך עובדא מידי:

אין חוששין שמא הבריא לשון ניקב כמו וברא אותם אי נמי לשון חוץ הוא אין חוששין שמא יצא לחוץ דתרגומו של חוץ ברא כמו חיוי ברייתא דבסמוך ועל לשון ראשון שפירש"י ז"ל דאין חוששין שמא נקוב היה ונתרפא קשה דאם כן עיקר חסר דהוה ליה למימר אין חוששין שמא ניקב והבריא:

קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה כתבו התוספות לקמן פסקינן דחיישינן לספק דרוסה ואם כן ישב לו קוץ בושט חוששין נמי שמא הבריא וכן כתבו הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכ"כ בש"ע לענין דינא ולעיל דאמר רבה ניקב זה בלא זה כשר צ"ל דאיירי שניקב ע"י חולי ובחיצון לא ניכר שום חולי כ"כ רבינו נסים ז"ל וכ"כ התוספות בפ' השוחט ובש"ע. ותימא כיון דחוששין שמא הבריא אמאי קתני לקמן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה ניחוש שמא ניקב כולו והבריא. ומכח קושיא זו פסק הראב"ן ז"ל דלא חיישינן שמא הבריא והא דחיישינן לספק דרוסה משום דדרוסה שכיחא וכמ"ש התוספות וש"ס דקאמר קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה לא חש להאריך ולחלק בהכי