תורת חיים חלק א קלג

אפי' מחיים ומשני לא ס"ד דכתיב וכי ימות וכו' ופריך ודלמא לעולם אימא לך היינו נבלה היינו מסוכנת דקרא דנבלה לא אתי אלא להחמיר אמסוכנת מיהו מחיים בעשה דלא אתי להחמיר עלה אלא לאחר מיתה לאשמעינן דלאחר מיתה קאי עלה נמי בלאו

השתא מסוכנת דלא מיחסרא אסירא טרפה מיבעי כתבו התוספות וכי תימא איצטריך לטרפה דלא מיחסרא כגון דיתיר וכו' לא ידענא דהא פשטא דקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו על כרחך לאו ביתיר איירי

ודלמא היינו טרפה היינו מסוכנת ולעבור עליו בעשה ולא תעשה נראה דלכך נקט הכא בהדיא ולעבור עליו בעשה ולא תעשה משום דהשתא ניחא טפי הא דמשני א"כ נבלה דכתב רחמנא למה לי ומה מחיים קאי עלה בלאו ועשה כו'

שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה נראה דהיינו דלא כתיב הנה נפשי לא טמאתי משום דהוה משמע שלא טמאתי נפשי בידים אבל לא מטומאה משמע שלא גרמתי טומאה לנפשי והיינו על ידי הרהור ואתי שפיר דלא מפרש שלא טימא נפשו בשרץ ונבלה אף על גב דשאר כהנים מותרים ליגע בשרץ ונבלה משום דאם כן לא טמאתי מיבעיא ליה

דף לח איצטריך ליה לאבא לאזוזי אוני פירוש דבשלמא גועה והטילה רעי איצטריך לאשמעינן דאף על גב דאין מפרכסין הוה להו כפירכוס וכשרה אלא כשכשה בזנבה דפרכוס גמור הוא אם כן מאי קמשטע לן דהרי זה פירכוס השתא כפפה ידה קתני מתניתין דהוי פרכוס כשכוש אוזן דהוי פירכוס וחיות גדול טפי לא כל שכן דכשרה אלא ודאי ס"ל לרב דמתני' איירי דכייפה ופשטה והדר כייפה לה דבכי האי גונא הוי פרכוס טפי מכשכוש אוזן ואתי רב לאשמעינן דכשכוש אוזן נמי מהני ולהכי קאמר שמואל איצטריכא ליה לאבא לאזוזי אוני דבבציר מהכי לא הוי פרכוס שאני אומר כל שאינו דברים שהמיתה עושה כו' דאפילו כפפה ידה לחודא הוי פרכוס וכל שכן כשכוש אוזן. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מהמ"א שכתב דבבהמה דקה לא הוי פרכוס אלא א"כ פשטה ידה והחזירה והיינו דלא כשמואל משמע דס"ל דרב פליג עליה כדפי' והלכה כרב באיסורי וכ"כ הרב המגיד שם דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דרב פליג אדשמואל

היתה ידה כפותה ופשטתה דבר שהמיתה עושה וכו' נראה דטבע זו נתן הקב"ה בבהמה דומיא דאדם שכל זמן שהוא חי הוא כופף ידיו וברצונו הוא מושך בידיו אליו כל ממון שבעולם וכשהוא סמוך למיתה הוא פושט ידיו ממנו ואינו חושש בשום ממון ושמא נבראת כן שיראה האדם ויטול ממנה מוסר שלא יהיה להוט אחר הממון ויזכור כי לא במותו יקח כלום ויעזוב הכל כבהמה זו שפושטת ידיה במותה וכמ"ש בסוף עירובין מלפנו מבהמות הארץ וגומר אלמלא נתנה תורה היינו למדין גזל מנתלה וכו'

ואמר שמואל כתלי בית השחיטה שנינו פי' רש"י ז"ל דאי הוי כותי ם ממש למחר היינו יכולין להבין דאי הוה בתחילת שחיטה ימצא הניזוק למעלה בכותל דמחמת כח וחיות שהיה עדיין בבהמה זינקה למרחוק ואם ימצא הניזוק למטה בכותל כידוע שבאמצע השחיטה ניזקה שלא היה בה כח כל כך לזנק הדם למרחוק וקשה דהא אי נמי ימצא הזינוק למטה בכותל אכתי איכא לספוקי דלמא בתחילת שחיטה זינקה ומה שלא נמצא הדם למעלה בכותל לפי שהיתה מסוכנת הרבה ותשש כחה כל כך פד שלא היתה יכולה לזנק אפי' בתחילת שחיטה רק עד למטה בכותל לכך נראה לפרש איפכא דאם ימצא הדם למעלה בכותל כשרה דנהי דהך זינוק דלמעלה בתחילת שחיטה היה מ"מ אי לאו דהוה לה כח לזנק נמי באמצע שחיטה לא היתה יכולה לזנק בתחילת השחיטה כל כך למרחוק ואם ימצא הזינוק מלמטה חיישינן שמא בתחילת השחיטה זינקה ולא היה בה כח לזנק למעלה ובאמצע שחיטה יצתה נשמתה ולא זינקה כלל

פרכוס שאמרו בסוף שחיטה נראה דלאו בסוף שחיטה ממש קאמר אלא בסוף שחיטת רוב הסימנים קאמר דכיון דברוב סימנים סגי כי לא זינקה בתר הכי מאי הוי וכן בסמוך גבי קרבן דדייק דבעינן חיות' בסוף לידה לאו לידה ממש קאמר אלא בסוף רוב לידה קאמר דקיימא לן משיצא רוב הולד כילוד דמי לכל דבר כדאיתא בפרק בהמה המקשה. ובש"ע טור י"ד סימן י"ז כתב סתמא דצריך שיהא הפרכוס בסוף השחיטה וכאשר פירשתי כן נ"ל

אלא אי אמרת לא בעינן חיותא בסוף לידה וקרא למעוטי מתה באמצע לידה אתא וכיון דמתה באמצע לידה ולא קודם תחילת ולא אחר סוף לידה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים קרי ליה

דף לט השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם כו' ר"ל אמר מותרת תימא תיסוק ליה דאסורה משום דישראל עכו"ם הוא וקיימא לן דשחיטת עובדי כוכבים ומזלות אסורה ויש לומר כפו שכתבו התוספות בפרק קמא גבי השוחט בשבת דמשום פעם אחת לא חשיב עובדי כוכבים ומזלות ומייתי ראיה מהך דהכא ומהא דתנן בסוף פירקין שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ומוקי לה בישראל עובד כוכבים ומזלות והשתא בלא שום אחד מכל אלו תיפוק ליה דפסול אלא ודאי בחד זימנא לא איתסר שחיטתו. ועוד י"ל כמ"ש התוספות בפרק ארבע מיתות דהא דקאמר דריש לקיש מותרת היינו בהנאה ולא באכילה. ובטור י"ד סי' ד' כתב דאם חישב הישראל שיזרוק העובד לידה כוכבים לעבודת כוכבים כתב הרשב"א דפסולה וכן כתב בש"ע וכחב שם הב"י דכן פסק הרשב"א בתורת הביא וטעמו משום דקשיא ליה בפלוגתא דר"י וריש לקיש בשוחט בהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים מזלות תיפוק ליה דשחיטת עובדי כוכבים ומזלות הוא ותירץ דלא לזרוק דמה הוא קאמר אלא ששוחט לעובדי כוכבים ומזלות על דעת שיזרק דמה ויקטיר העובדי כוכבים ומזלות חלבה לעבודת כוכבים ומזלות ע"כ ופי' רשב"א ז"ל נראה תימא חדא דהלשון דשוחט בהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ומזלות לא משמע כפירושו ועוד דא"כ אמאי קאמר בפרק ארבע מיתות דמודה ריש לקיש דגברא בר קטלא הוא אמאי הוי בר קטלא הא לא קעביד מידי כיון דאינו לא שוחט ולא זורק לעבודת כוכבים ומזלות אלא חושב בדעתו שהעובדי כוכבים יזרוק לעבודת כוכבים ומזלות לכך נראה דאין מכאן ראיה ומה שהקשה דתיפוק ליה דשחיטת ישראל עובד כוכבים היא לאו קושיא היא כדפי'

אלא זביחה דעבודת כוכבים ומזלות דמתסרא היכי משכחת לה כתבו התוספות תימא אי חשיב סיגול אף במחשבה בלא דבור א"כ משכחת לה וכו' משמע דמספקא להו אי הוי פגול במחשבה גרידא והא דאמר רבי ינאי בס"פ בית שמאי מניין למחשב בקדשים שהוא לוקה ת"ל לא יחשב א"ל רב אשי לרב מרי לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו י"ל דאפי' לא הוי פגול אלא בדבור אכתי לאו שאין בו מעשה הוא דעקימת שפתיו לא הוי מעשה ואע"ג דקיימא לן כר"י דאמר חסמה בקול והנהיגה בקול חייב משום דעקימת שפתיו הוי מעשה כדאיתא בפרק הפועלים שאני התם משום דבדבוריה קעביד מעשה שהולכת או דשה בלא אכילה אבל הכא לא קעביד מידי בדבוריה וכ"כ התוספות שם בפרק הפועלים

הא מקמיה דשמעה מרבי יוחנן דמקמיה דשמעה מרבי יוחנן הוה סבר דפוסלת דמתניתין היינו מפלגת ולבתר דשמעה מרבי יוחנן רביה דפליג עליה איכא למימר דהדר ביה

דף ט הא דאמר להר וכו' כתבו התוספות דהעוברן בסייף אע"ג דלא מקרי אלוה שהרי מחובר הוא משום דגלי קרא בעכו"ם דמתחייב כדכתיב וראית את השמש וגו' אע"ג דמחוברין בגלגל הרקיע והא דקתני הכא לשם חמה ולבנה דהוי זבחי מתים היינו לגדייהו שהן תלושין המלאכים המנהיגים וכו' ודבריהם נראין דחוקין דנהי דהנך י"ב מלאכים גדייהו דחמה ולבנה נינהו מכל מקום לכוכבים ומזלות לא אשכחן דאית להו גדא דאינהו גופייהו מזלות נינהו לכך נראה כדמשמע מפירש"י ז"ל דחמה ולבנה כוכבים ומזלות תלושין הן ולכך השוחט לשם חמה לבנה מזלות וכוכבים גופייהו הרי אלו זבחי מתים וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל כפ"ב מהלכות שחיטה שכתב אבל אם שחט למזל הים או מזל ההר או לכוכבים ומזלות הרי זו אסורה בהנאה ולא כתב נמי למזל כוכבים ומזלות משמע דהשוחט לכוכבים ומזלות גופייהו הוי זבחי מתים. וכן משמע קצת בפרק מי שהיה טמא דמזלות לאו מחוברין הן דקתני התם חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרין וחכמי עובדי כוכבים ומזלות אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועים מדס"ל לחכמי ישראל דמזלות חוזרין משמע דלאו מחוברין הן וכי קאמר דיקא נמי דקתני דומיא דמיכאל שר הגדול הוה מצי למידק מדקתני להו דומיא דכוכבים ומזלות דמיתני ברישא אלא מלתא דפסיקא נקט דבמזלות איכא מחלוקת ולאו מילתא דפסיקא הוא ולפי מה שכתבו התוספות דהא דקתני לשם חמה ולבנה כו' לגדייהו קאמר יש לפרש דהא דקאמר דיקא נמי וכולי לאו כדפירש רש"י ז"ל אלא ה"ק דיקא נמי דבשוחט לשר ההר א איירי מדקתני דומיא דמיכאל שר הגדול דאיירי בשר ושלשול קטן נמי לשר שלו קאמר כמ"ש בטור י"ד סימן ר' וה"ק בין ששחט לשם מיכאל שר הגדול בין ששחט לשם שר של שלשול קטן שבים

אי לאו דאמר רב הונא בהפת חברו וכו' תימה כיון דרב הונא נקט במילתיה בהמת חברו ברישא והדר נקט סי' א' א"כ הוה ליה לרב פפא למימר נמי ברישא אי לאו דאמר רב הונא בהמת חברו והדר הל"ל אי לאו דאמר סי' אחד ועוד דמאי קאמר אי לאו דאמר בהמת חברו לא הויא חטאת תיובתיה הא אכתי הוי חטאת תיובתיה דעולא דנקט נמי בהמת חברו ויש לומר דהא דקאמר לעיל סבר לה כי הא דאמר עולא היינו משום דתרוייהו נקטי בהמת חברו אם כן ודאי חד מילתא קאמרי וחד טעמא אית להו ולהכי הוי חטאות תיובתייהו אבל אי לאו דנקט רב הונא בהמת חברו לא הוי חטאת תיובתייהו דאז ה"א דכל חדא מילתא אחריתי קאמר רב הונא איירי כדידיה ולכך אסרה אפי' במעשה זוטא ועולא דאיירי בבהמת חברו הוה אמינא דמאי מעשה דקאמר מעשה רבה וכיון דהשתא נמי צ"ל דמאי מעשה מעשה רבה לכך איצטריך למימר מעיקרא דאי לאו דאמר רב הונא סי' אחד וכו'

דף מא אבל ישראל לצעורי' קא מיכוין כתבו התוספות דאף על גב דאית ליה שותפות בגוה אכתי איכא למימר לצעוריה קא מכוין אבל הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות שחיטה ובפרק ז' מהלכות חובל ומזיק כתב דהיכא דאית ליה שותפות בגוה לא אמרינן לצעוריה קמכוין והיינו כדפי' רש"י ז"ל. ובטור י"ד סי' ד' ובש"ע שם כתבו דעת שניהם אבל בש"ע שם סימן ה' לא הביא אלא דעת הרמב"ם וכן בטור ח"מ סי' שפ"ה ובש"ע שם גבי מנסך יין חבירו לעבודת כוכבים ומזלות לא הביאו אלא דעת הרמב"ם לחודא וכתבו דאם היה לו בו שותפות חייב לשלם ולא ידענא דכיון דאיכא מחלוקת בדבר הוה ליה ספיקא דדינא ונראה דהמוציא מחבירו עליו הראיה

אמרי לבבואה קא שחיט פירש לשם השולט בצורות ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל והשתא ניחא דהוי דומיא דלתוך ימים דטעמא נמי משום דאמרי לשרא דימא קא שחיט: