תורת חיים חלק א קלא

דף כט למה ליה למרק אע"ג דבחולין נמי בעינן כל השנים לכתחילה היינו מדרבנן דגזרי שמא יפחות מן השיעור ולא ישחוט רובן כמ"ש רבינו נסים ז"ל בריש פירקין אבל הכא ע"כ טעמא לאו משום גזרה הוא דאי חיישינן שלא שחט רובא א"כ כי מירק אחר מאי הוה הא כל עבודת יום כיפורי' אינן כשרות אלא בכהן גדול ושחיטת רוב סימנין עבוד' היא ולמאי דס"ד דפסולה דרבנן הוה צ"ל דמשום חומרת קדשים החפירו רבנן והצריכו לשחוט שני סימנין שלמים:

תזבח שלא יהו שנים שוחטיו זבח אחד דתזבח משמע דלשוחט יחידי קאמר ולא לשנים אף על גב דהרבה פרשיות נאמרו בלשון יחיד שאני הכא דפתח בלשון רבים וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחהו וה"ל למיכתב נמי בלשון רבים תזבחהו:

דף ל' טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור הקשו הסוס' אדדייק מסיפא נידוק מרישא איפכא וכו' י"ל דדיוקא דסיפא עיקר דומיא דהא דקתני התם מעיקר' הפסח בארבעה עשר לשמו חייב ושלא לשמו פטור דהתם ליכא למידק מרישא מעמא דלשמו הא סתמא פטור דכיון דארבעה עשר זמן שחיטת פסח הוא מסתמא לשם פסח קשחיט לי' ופטור דכל היכא דאכתי חזי לקרבן פסח מסתמא לשמו קאי כדאמר בסמוך וע"כ צ"ל דסתמא נמי לשמו קרי ליה לכך ס"ל דסיפא נמי דקתני לשמו פטור סתמא לשמו קרי ליה ודיוקא דסיפא עיקר. ולפי זה פריך נמי שפיר לגירסת ספרים ישני' דגרסי לשמו אמאי פטור פסח בשאר ימות השנה שלמי' הוא וכו' דס"ל דסתמא לשמו קרי ליה דומיא דרישא דקתני בארבעה פשר לשמו חייב דהתם ע"כ לשמו לאו דוקא הוא דכי שחיט סתמא בי"ד ודאי חייב:

השוחט בשנים ושלשה מקומות לפי השאלתות שכתבו התוס' ניחא דמייתי הך מלתא הכא דקאי אמתני' דקתני שיעור שחיטה ברוב אחד או ברוב שנים וקאמר רב יהודה שאפי' אין הרוב במקום אחד אלא בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה והא דלוי סבא דאמר לעיל אינה לשחיטה אלא בסוף וכו' מייתי הכא משום הא דרב יוסף דמשני תרי בחד זיבחא קאמרת דאיירי ביה לעיל אבל לפירש"י ז"ל קשה דמה ענין להא דרב יהודה אמר רב הכא טפי הוה ליה לסדר אמתני' דבתר הכי דקתני שנים אוחזין בסכין ושוחטין כו' דפריך ליה מינה וגם הא דקאמר שחיטה מפורעת בעינן וליכא ניחא טפי לפירש השאלתות דכיון דלא חתך הרוב במקום אחד אלא כאן מעט וכאן מעט סביב סביב אין שיעור שחיטה מגולה וניכרת כיון דבאמצע השיעור הסי' דבוק ומכוסה וראיה דמייתי מחץ שחוט אתי נמי שפיר לדידיה דמשמע דשיעור שחיטה דומיא דמכת חץ בעינן שהוא במקום אחד אבל לפירש רש"י כיון דאיכא שיעור שחיטה במקום אחד אמאי לא הוה דומיא דחץ ואי משום דשחיט נמי למעלה או למטה זהו מלתא אחריתי ולא שייך לשחיטה קמייתא לכך נראה פירש. השאלות עיקר:

משנתנו בסכין אחד ושני בני אדם ואחד למעלה ואחד למטה אסכין קאי שאחד אוחז בקתא דהיינו למטה ואחד אוחז בחודו דהיינו למעלה וקמ"ל דאע"ג דזה מושך לכאן וזה לכאן אפ"ה לא חיישינן שמא ידרסו זה על זה וכשרה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שכתב אחד מלמעלה ואחד מלמטה שיהא זה אוחז בקצה הסכין והשני אוחז בקצה השני וכן נשמע מדבריו מה"ש ורש"י ז"ל כתב דאף על גב דנקטי סכינא באלכסון וקצת קשה דמאי רבותא דמה לי שוחטים בשוה ומה לי שוחטים באלכסון:

שנים אוחזין בסכין ושוחטין וכו' אין להקשות שנים אוחזין ושוחטין לכתחיל' ושחיטתן כשרה דיעבד כדפריש' מכילתין דאוחזין דהכא חסר שי"ן הוה כאלו אמר שנים שאוחזין בסכין ושוחטין כו' שחיטתן כשירה אבל בריש מכילתין ליכא למימר דהכל ששוחטין קתני דאם כן ושחיטתן כשרה שחיטחן מיבעיא ליה אבל אין לפרש דהכא נמי פרי מילי קתני שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפי' לכתחילה והוא כשאחזו שניהם בקתא או שוחטין בשוה לפירש"י ז"ל והדר קא' דאפי' אחד למעלה ואחד למטה שחיטתו כשר' בדיעבד דאם כן ה"ל למימר ואפי' אחד למעלה כו' ועוד דבסוף פירקין קתני נמי הך לישנא תרתי זימני שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם א' מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה וכיון דשחיטתו פסולה ע"כ שנים אוחזין בסכין ושוחטין לאו לכתחילה הוא אלא שנים שאוחזין קא' וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שחיטה שכתב שנים שאחזו בסכין אפי' א' מצד זה ושני מצד אחר כנגדו ושחטו שחיטתו כשרה. מיהו כששניהן אוחזין בקתא אפי' לכתחילה מותרין לשחוט ואפי' בקדשים כדקתני לעיל אבל חכמים אומרים שנים שוחטין זבח אחד והלכתא כוותייהו וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מהלכות פסולי המוקדשין שכתב ולא ישחוט שני ראשים כאחד בקדשים ואם שחט הרי אלו כשרים אבל שנים שוחטין בהמה אחת בקדשים כחולין משמע דפסק הלכה כחכמים ובכסף משנה כתב שם ומ"ש אבל שנים שוחטין בהמה אחת וכו' משנה שם ומשמע דבקדשים מיירי דומיא דרישא ומשמע שם דר"ל מתני' דבסמוך דקתני שנים אוחזין בסכין ושוחטין כו' ודבריו תמוהים דמתניתין לאו לכתחילה קאמר אלא דיעבד מדקתני שחיטתו כשרה אבל לכתחילה לא כיון דאחד למעלה ואחד למטה החליד במיעוט סימנים מהו כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה"ש וכן אם שחט מיעוט מימנין בהחלדה וגמר השחיטה שלא בהחלדה הרי זו ספק נכלה ופי' הב"י דבריו ששחט מיעוט סימנין בהחלדה וגמר השחיטה בכשרות מהו מי אמרינן שיעור הכשר שחיטה דהיינו רוב הסימנין בעינן בהחלדה א"ד אפילו במיעוט פסלה חלדה ומצאתי כחוב לשון אבא מורי הגאון ז"ל בגליון ספר כ"מ וז"ל אבל הטור בסימן כ"ד מפרש דברי הרמב"ם כפירוש ר"ת שהחליד תחת מיעוט הראשון ושחטו ממטה למעלה ואח"כ גמר השחיטה כדרכה כו' דבעיא דרב פפא לאו דוקא לאמרי בי רב אלא בעי נמי לרב יהודה דמכשר תחת העור ולפי מה שמפרשו הבת"י צריך לומר דבעי דוקא לאמרי בי רב וזה נראה לו לטור דוחק וגם לכל הפירושים בעיא דרב פפא לדברי הכל ע"כ:

השוחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה לעיל מוקי לה רב אשי בקדשים אבל בחולין אפי' לכתחילה נמי וכ"כ הטור סי' כ"ד שוחט אדם שני ראשים כאחד ובלבד שיהא הסכין כדי ג' ראשים וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין שכתב ולא ישחוט שני ראשים כאחד בקדשים ואם שחט הרי אלו כשרים אבל שנים שוחטין בהמה אחת בקדשים ובחולין משמע דבחולין שוחט ב' ראשים לכתחילה ואע"ג דבפ"ב מה"ש כתב שחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה דמשמע דיעבד התם איירי ששחט בהולכה או בהבאה לחוד דארישא קאי שכתב הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך והתיז את הראש וכו' דלכתחילה בעי שיעשה הולכה והבאה אפילו הסכין ארוך הרבה וכן משמע בש"ע שכתב שחט שני ראשים כאחד שהולכה או בהבאה בלבד אם יש בסכין כדי שלש צוארין כשרה:

היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשרה ורישא דקתני התיז את הראש בבת אחת פסולה דהיינו כאדם המתיז דלעת ולא קתני היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת פסולה כשאין בסכין אלא צואר משום דכשהסכין קצר ואין בו כמלא צואר חוץ לצואר לא סני ליה להתיז את הראש בבת אחת במשיכה אלא אם כן דוחק את הסכין בכח ופוסק:

דף לא בשתי בהמות סגי להו כמלא צואר אחד וליכא למימר דסיפא נמי אם יש בסכין מלא צואר אחד ומשהו קאמר ולא חש להזכיר המשהו דומיא דרישא דלא שייך לחלק בין סכין שהוא כמלא צואר מצומצם לבין סכין שהוא כמלא צואר ומשהו אלא בשוחט ראש אחד דאז איכא למימר דכל שהסכין ארוך מרוחב הצואר אפי' משהו שחיט טפי בהרווחה אבל בשוחט שני ראשים אי הוה אמרינן דבסכין מלא צואר אחד סגי אז הוה פשוט דמשהו נמי לא בעינן דאז אין המשהו מעלה ולא מוריד דכי נמי יש בסכין מלא צואר אחד ומשהו אכתי אין הסכין ארוך מרוחב שני צוארים ולא מהני משהו מידי:

ואי אשמעינן הכא משום דקאתי מכח בן דעת כתבו התוספות דהך צריכותא לא הויא דומיא דאידך וכו' אלא אמתני' גופא עביד צריכותא וזה דוחק לומר דחד צריכותא קאי אדרבא וחד אמתני' לכך נראה דאי לאו דמוקי רבא למתני' דלעיל כר' נתן איכא למימר דשחיטת חולין בעי כוונה וטעמא דשחיטת חש"ו כשרה משום דאחרים רואין אותן הוא דאיירי שעומדין על גביהן ומזהירין אותן לכוין וכמ"ש התוס' לעיל דכשעומדין על גבן ומזהירין אותן לכוין אפי' לכתוב את הגט כשרים ומתני' דהכא נמי אי לאו דמוקי לה רבא כר' נתן לא הוה דייקינן מינה הא הפילה הוא כשרה דאיכא למימר דהיא גופא איצטריכא לאשמעי' כדפי' רש"י ז"ל ולהכי פריך והא אמר רבא חדא זימנא כו' ולמה ליה לרבא לאשמעי' תרתי זימני דסתם לן תנא כר' נתן בחדא סגי ליה ומשני דה"א דבזרק סכין לנועצה בכותל איכא תרתי למעליותא חדא דמיכוין מיהא לחתיכה בעלמא כמ"ש התוס' ועוד דאתי מכח בן דעת הלכך אי אשמועינן התם ה"א התם הוא משום דמכוין לחתיכה בעלמא והוי דומיא דזרק סכין לנועצה אבל הפילה לא ואי אשמעינן הפילה ה"א משום דאתי מכח בן דעת והוי דומיא דזרק סכין לנועצה אבל התם אימא לא והא דשחיטתן כשרה משום דאחרים עומדין ומזהירין אותן לכוין הוא קמ"ל ורשב"א ז"ל בת"ה כתב דמתני' גופא קעביד צריכותא וקשה דהא מתני' דהכא צריכא לגופא כדפי' רש"י ז"ל לאשמעינן דכח גברא בעינן ומתני' דלעיל נמי צריכא לגופא לאשמעינן דשחיטת חש"ו בדיעבד כשרה באחרים רואין אותן ולא חיישינן לשהייה דרסה וחלדה שמא לא דקדקו ולא ראו יפה:

מאי לאו אדם דומיא דכלים וכו' לכאורה תימה דמאי איצטריך למימר מאי לאו אדם דומיא דכלים כו' ולא דייק מפשטא דברייתא דקתני כלים אף על גב דכלים לא מכווני וכי דחי נמי מאי איצטריך למימר וכלים דומיא דאדם הוה ליה למימר וכלים נמי דקא מיכוין להו אדם בלא דומיא. ונ"ל דידע שפיר דאיכא לאוקמא מחני' ביושב ומצפה אף ע"ג דסתמא קתני דמשמע טפי דאיירי ביושב ומצפה דלאו אורחא הוא שיפול גל פתאום על אדם וכלים אי לאו דיושב ומצפה עליו ומכח דומיא דייק דמדקתני תרתי על האדם ועל הכלים ולא קתני אדם לחודיה משמע ליה דאתי לאשמעינן דבלא יושב ומצפה איירי לומר לך דאדם דומיא דכלים קתני מה כלים דלא מיכווני דאי נמי קא מיכוין להו אדם ויושב ומצפה שיפול עליהן גל כלים גופייהו מיהא לא מיכווני דהא לית להו דעת אף אדם נמי לא בעי כוונה ודחי דלמא ביושב ומצפה איירי דאדרבא לכך קתני נמי אדם לאשמעינן דביושב ומצפה איירי לומר לך כלים דומיא דאדם מה אדם דבר כוונה הוא דאי נמי אינו יושב ומנפה ולא קא מיכוין מכל מקום בר כוונה הוא דיש בו דעת לכווין אף כלים נמי דוקא דקא מיכוין להו אדם ויושב ומצפה על הגל שיפול. והא דקאמר וכי תימא ביושב ומצפה מאי למימרא כפירוש הרי"ך צ"ל שכתבו התוספות דליכא למימר דאתי לאשמעינן דבעי כוונה מדקתני טהורין משמע דקולא אתי לאשמעינן ונראה דהיינו מה שכתב רש"י ז"ל ה"ג מאי כלים דלא מיכווני דהא לית להו דעת ול"ג מה כלים לא בעי כוונה וכתב עוד ה"ג וכלים דומיא דאדם מה אדם דבר כוונה הוא ול"ג מה אדם דבעי כוונה ובמסכת חגיגה גרסינן בהדוא מה אדם דבר כוונה הוא:

לא כאלו לא טבל למעשר ורבותא דמתני' משום חולין הוא דמהניא אף בלא כוונה דאי משום מעשר אף כי הוחזק לחולין קתני רישא דלא מהני ועוד יש לומר דאי משום רישא הייתי אומר דטפי עדיף א הוחזק כלל