תורת חיים חלק א קל

קרניו דלא הוה מעין חתימה אלא מה שאומרים קודם לכן וקדש את שמך בעולמך וכן בבברכת הודאה מוסיפין ואומרים האל ישועתנו ועזרתנו סלה דלא הוה מעין החתימה וכן בברכת המעריב ערבים מוסיפין ואומרים אל חי וקים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד וכן מה שאומרים בתפלת ר"ה וי"כ כי אתה אלהים אמת ודברך אמת וקים לעד בכולהו צריך לומר דאינן אלא מטבע ארוכה דכל הנך לא הוו מעין חתימה סמוך לחתימה ממש אלא קודם לכן קצת. ועוד הרבה ברכות אשכתן כה"ג. כתבתי זאת לפי שראיתי במנהגים שכתב וז"ל ורגילין לסיים וישמחו בך ישראל אוהבי שמך וכן ברוב סידורים ותימה גדולה הוא שהרי אינו מעין החתימה ולא מעין הפתיחה גם אין שייך שמחה רק ברגלים ומצאתי בסידור ישן וגם שמעתי מבקיאים שיש לומר וינוחו בה ישראל מקדישי שמך וכו' זהו שפיר מעין החתימה ופתיחה וכן נראה עיקר עכ"ל ולפי מה שכתבתי לאו קושיא היא כיון דאשכחן הרבה ברכות כה"ג ע"כ לא הוה אלא מטבע ארוכה טבעו חכמים להאריך בהן סמוך לחתימתן והוספה בעלמא נינהו ומה שכתב נמי דאין שייך שמחה רק ברגלים לאו קושיא היא דלאו בשמחה גשמית דאכילה ושתיה איירי שהרי לא תיקנו לומר וישמחו בה ישראל דהוה משמע דבשמחת שבת איירי אלא וישמחו בך ישראל משום דבשמחה רוחנית איירי שישמחו בהקב"ה תדע דאל"כ תיקשי היאך תיקנו לומר בשבת שמחו במלכותך שומרי שבת והא לא שייך שמחה אלא ברגלים אלא משום דבשמחת רוחנית איירי שישמחו ישראל במלכותו יתברך וכי האי גונא מצינו במדרש שיר השירים רבה זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו א"ר אבין אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך וכו'. ועוד דאדרבא לפי מה שמגיה וינוחו בת ישראל מקדישי שמך לא הוה שפיר מעין החתימה דלא איירי חתימה בקדושת השם אלא בקדושת השבת לכך נראה דיש לומר וישמחו בך ישראל אוהבי שמך ואין לשבש הסידורים וכל המשנה ידו על התחתונה

השוחט פרק שני

דף כז ותו שהייה דרסה חלדה וכו' כתבו התו' דנראה כגירסת הספרים דגרסי' וליטעמיך ורב כהנא קאמר לה שחיטה מן הצואר נמי גמ' ולא מאזנו וכו' וקשה לסירובה כיון דרב כהנא מניין לשחיטה שהיא מן הצואר ולא מן העורף כמליקה קא' א"כ אמאי סידר ש"ס מלתא דרב כהנא הכא אהך מתני' הוה ליה לסדר מילתי' אמתני' דפ"ק דקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשרה השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה כי שם מקומו כיון דאתי לפרושי מניין לשחיטה שהיא מן הצואר ולא מן העורף. ועוד קשה דקתני בסמוך ר' חייא אומר מניין לשחיטה שהיא מן הצואר כו' והתם על כרחך מניין שהיא מן הצורר ונא מאזנו או מחוטמו קאמר דמקר' דמייתי ליה אכתי לא ידעינן אי מן הצואר אי מן העורף כמ"ש התוספות בסמוך וח"כ משמע דרב כהנא נמי מניין לשחיטה שהיא מן הצואר ולא מאזנו ולא מחוטמו קאמר דומי' דהא דרבי חייא דכיון דתרווייהו חד לישנא נקטי דוחק הוא לפרש חד לישנא בתרי גווני. ועוד דמסתמא הוה דומיא דהא דקאמר שחיטה מן הצואר נמי גמרא דהיינו לאפוקי מאזנו וחוטמו. ועוד דלדבריהם צ"ל דהא דקאמר ותנא מייתי לה מהכא לא קאי אעיקרא דמלתא דרב כהנא ושאר אמוראי דמייתי ראיה ושחט דשחיטה מן הצואר היא ולא מן העורף דהא מברייתא אכתי לא ידעי' אי מן הצואר היא אי מן העורף ולא מייתי ראיה אלא להא דאמרי שחיטה מן הצואר נמי גמרא דהיינו לאפוקי עזנבו וזה דוחק דלישנא דמייתי לה משמע דאעיקרא מלתא קאי ועוד דאע"ג דהנך אמוראי לית להו להא דר"א דיליף בסמוך מהקיש' דמה עוף הכשרו מן הצואר אף בהמה כו' מ"מ הא דדריש ראשו של זה ממול עורף ולא ראשו של אחר ע"כ אית להו דאל"ה תיקשי לדידהו ותהא פרה כשרה במליקה וכן חולין מק"ו מעוף שלא הוכשר בשחיטה וכו' וע"כ צ"ל דמראשו ממעטינן להו כמ"ש התו' בסוף פ"ק וכיון דאינהו נמי אית להו הך דרש' דראשא א"כ קרא דושח' למה להו לאשמעי' דשחיטה מן הצואר ולא מן העורף הא מראשו שמעינן ליה ודוחק לומר דס"ל דדוקא לענין מליקה דרשינן ליה ולא לענין שחיטה. לכ"נ כדפי' רש"י ז"ל דגרסי' ותו שהייה דרס' וכו' ומ"ש התוס' דאי סתמא דש"ס קא' לה א"כ למה לי תרי קראי דלא לשוייה גיסטרא לאו קושי' היא כלל דחד קרא גלי אחבריה ואי לאו דכתיבי תרוייהו לא מצי' למילף מחד קרא מידי דרב כהנא דדריש מושחט ממקום ששח חטהו לאו מייתורא דריש ליה דושחט לאו מיותר הוא דהא לגופיה איצטריך אלא מלישנא דושחט דריש מדלא כתיב וזבח דומיא דוזבחת מבקרך ושינה וכתב ושחט לכך דריש מיניה שח חטהו ורב יימר נמי לאו מייתורא יליף דוזבחת לגופי' איצטריך אנא מדשינה הכתוב וכתב וזבחת ולא כתב ושחטת דומיא דושחט לכך יליף ממקום שזב חטהו ולא פליגי אלא דמר יליף מהאי קרא כדפירש רש"י זכרונו לברכה מיהו מחדא לא אתיא דאי לאו דשינה הכתוב בדוכתא אחריתי ליכא למילף מידי ומה שהקשו נמי דהיכי משמע מושח' שלא יחתוך הצואר עם הסימנין כבר פירש רש"י זכרונו לברכה דהכי משמע חטאהו הוצא את דמו ותו לא:

ומה שהקשו עוד דמשמע דאמאי סלקא דעתך שיחתוך המפרקת אחר שחיטת הסימנים יש לומר דס"ד דהלכה למשה מסיני הוא דשחיטה מן הצואר דאגמריה רחמנא למשה כולה צואר קא ר ליה

הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים משמע דלא הוה ליה למיכתב לעוף בין בהמה לדגים דלתו היינו מקומו ונראה משום דבריש הפרשה מפרש הכתוב תחילה תורת בהמה זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו' כל מפרסת פרסה וגו' והדר כתבו תורת דגים תת זה תאכלו מכל אשר במים וגו' והדר כתב תורת העוף ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו וגו' ועלייהו קאי בסוף הפרשה זאת תורת הבהמה ועוד וכל נפש החיה הרומשת במים וכיון דעלייהו קאי הוה ליה למיכתב זאת תורת הבהמה וכל נפש חיה הרומשת במים והעוף כסדר שהן כתובים בריש הפרשה לכך קאמר הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים וכו'

בהמה שנבראת מן היבשה הכשירה בשני סימנים וכו' דטעמא דצוה הכתוב לשחוט בהמה חיה ועוף ואסר את הנבלה וסימא אותה נראה משום דשלטא בה סטרא אחרא רוח הטומאה שכל מיתה נעשה על ידי מלאך המות אפי' מיתת בהמה כדאיתא בפרק המפקיד מלאך המות מה לי הכא וכו' ואפי' מי שאינו מת מיתת עצמו אלא נהרג הן אדם הן בהמה גמר יציאת נשמתו ע"י מלאך המות הוא ולכך צוה הכתוב לשחוט כדי שתצא נשמתן כמצות שחיטה ולא ע"י מלאך המות וכ"כ הרב ר' מנחם רקאנטי בפרשה ראה וז"ל וכשנשחטנה אנחנו לא תחול עליה רוח הסומאה כמו בנבלה שמיחת ברוח הטומאה ומהאי טעמא אמרו כשמת ר' בטלה כהונה לפי שמיתת צדיקים גדולי' הוא בנשיקה לא ע"י מלאך המות ולכך אין מטמאין במותן. והיינו הא דקאמר לעיל ושחט במקום ששח חטאהו ופירש"י ז"ל טהרתו נקט קרא לישנא דטהרה שלא יטמאנה מלאך המות. ומהאי טעמא אית ליה לרב הונא בפ"ק הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש כשרה דכי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא אע"ג דלא הוה רובא בשחיטה מ"מ כיון דיציאת נשמתה בטהרה הוה ולא ע"י סטרא אחרא כשרה. וכיון דיציאת נשמתה בשחיטה בעינן הלכך בהמה שנבראת מן היבשה ולכך יש לה חיות בריא וחזק לפיכך הכשירה בשני סימני' או ברוב שנים דכל כמה דלא שחיט רובא אין נשמתה יוצאת לאלתר אלא לאחר שעה וכי נפקא חיותא לאו בשחיטה נפקא אלא ע"י מלאך המות עוף שנברא מן הרקק ואין לו חיות גדול כל כך לכך כי שחיט ליה רק סי' אחד או רובו נפקא חיותיה לאלתר בשחיטה דגים שנבראו מן המים וכשיוצאין מן המים מיד מתים מאליהן כמאן דלית להו חיות דמיין ולא סולטת בהו מלאך המות כלל הלכך הכשירן בולא כלום

ונראה דמה"ט ניחא מה שהטומאות חלוקות זו מזו מדריגות מדרינות כי הכל כפי כח ששולט בו מלאך המות לפיכך אדם שנברא עפר מן האדמה ואיתא במ"ר עפר זכר אדמה נקבה רמז לחול הדק וחול הגס שע"י שניהם היוצר עושה כליו חזקים ולכך כחו בריא וחזק יותר מכל בעלי חיים ולהכי הוא מאריך ימים יותר מכולן נמצא דמלאך המות שולט בו הרבה ביציאת נשמתו ולכך מטמאו הרבה עד שנעשה אבי אבות הטומאה ומטמא אפי' באהל אבל בהמה שנבראה מן האדמה בעלמא ואין כחה גדול כל כך אינה נעשית אלא אב הטומאה אינה מטמאה אלא במגע ובמשא דאין מלאך המות שולט בה במיתת'. כמו באדם עוף שנברא מן הרקק ואין לו חיות גדול כבהמה לכך אינו מטמא לא במגע ונא במשא אלא בבית הבליעה בלבד דאין מלאך המות שולט בו אלא כל דהו אבל דגים כיון שנבראו מן המים אין מלאך המות שולט בהן כלל לכך אין מטמאין כלל. ולפי מה שפי' דטעמא דשחיטה הוא שלא ישלוט בה מלאך המות ניחא הא דאי' במ"ר פרק שמיני זאת הבהמה אשר תאכלו בהמות ולויתן הן קניגין של צדיקים לעתיד לבא כיצד הן נשחטין בהמות מתן ללויתן בקרניו וקורעו ולויתן נותן לבהמות בסנפיריו ונוחרו וכי זו שחיטה כשירה ולא כך תנינן חוץ ממגל קציר וכו' א"ר אבין אמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא חדוש תורה מאתי תצא א"ר ברכי' אריסטון עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא וכל מי שלא אכל נבלות בעה"ז זוכה לראותו לעה"ב הה"ד וחלב נבלה וגו' ואכול לא תאכלהו בשביל שתאכלו ממנו לעה"ב הענין תמוה למה זה תהא נבלה מותרת לעתיד לבא חלילה לומר שיבטל או יעקור הקב"ה אפי' אות אחת מתורתו והוא אחד מי"ג עקרים שלא תהא תורה אחרת מאתו ית' ולפי מה שפיר' ניחא דכיון דטעמא דנבלה אסורה ומטמאה משום דשלט' בה סיטרא אחרא לכך לעתיד שיבער הקב"ה את הטומאה מן העולם שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כיון דלא שייך האי טעמא בהמות מותר' בלא שחיטה דלא איצטריך ליה שחיטה כלל כיון דבטלה טומאה וסטרא אחרא ליתא והיינו דקאמר במדרש חדוש תורה מאתי תצא כלומר לא שתצא תורה חדשה מאתו ית' חלילה אלא חדוש תורה פי' חידושי דאורייתא שפירוש למה טעמי תורה למה נבלה אסורה וזו מותרת ואתי נמי שפיר הא דשחיטת טרפה מטהרתה מידי נבלה כדאי' בפרק בהמה המקשה משום דיציאת נשמתה הוה בטהרת שחיטה והא דאסורה באכילה לאו משום דחשיבא כמתה כיון דסופה למות דהא איכא מ"ד טריפה חיה אלא גזרת הכתוב והלכה למשה מסיני הוא דכל בהמה חיה ועוף שנלקו באותן אברים בראשיים שמנו חכמים ז"ל דטרפה ואסורים באכילה ולהכי מסוכנת שריא בשחיטה אע"ג דברי לן שתמות מיד משום דמ"מ נשמתה יוצאת בטהרת מצות שחיטה ולהכי שחיטת עכו"ם אסורה אע"ג דשחיט שפיר דכיון דלאו בר זביחה הוא שחיטתו לאו מצוה היא וכמאן דהרגה דמי ושליט בה סטרא אחרא

ומאי חזית דשדית ליה על עוף שדייה אחיה וא"ת אם כן הקיש' דפסולי המוקדשין למה לי ויש לומר דלא בא אלא לפשוטו של מקרא ללמדנו שהטמא והטהור אוכלין בקערה אחת כצבי ואיל ואע"ג דבפירוש כתיב הטמא והטהור יחדו יאכלנו י"ל דבכמה מקומות דרך הכתוב לסתום תחילה ואח"כ לפרש כמ"ש מהר"א מזרחי

דף כה אחד קתני אחד כל דהו מדלא קתני השוחט וושט בעוף וושט וקנה בבהמה וקתני אחד משמע כל דבו ופריך מברייתא דקתני שחט את הושט כו' ואלו שחיטה בגרגרת לא קתני דהוה ליה למיתני שחט אחד מהן ואח"כ נשמט השני כו' מדלא קתני הכי משמע ושט דוקא

והוא סבר בשעת שחיטה אתי דם דחיים אבל למאי דס"ד ר' יהודה פליג וקסבר שלא הוזכרו וורידין להוציא מהן דם אלא לענין שחיטה הוזכרו דבכלל שחיטה נינהו