תורת חיים חלק א קכט

וכו' וא"כ אכתי תיקשי אי מה להלן ברוב שנים וליכא למימר דמוהקריבו יליף דחילוק לגמרי משמע ליה דא"כ למה ליה למילף מוהקטיר כלל ומאי קאמר נמי אי מה להלן ברוב שנים כו' דכיון דמוהקריבו יליף ליכא למימר הכי. אלא ודאי והקריבו לא אתי אלא לאפוקי דלא תימא כמשפט חטאת העוף וי"ל דהקישא דומלק והקטיר עדיף דכי גמרינן מוהקטיר דמה התם הראש בעצמו וכו' כמשפט חטאת בהמה נמי הוי דרובא בכלל כולה הוי אבל אי גמרינן מחטאת בהמה דרוב שנים סגי ליה נמצא דלא הוי דומיא דוהקטיר דמה התם הראש בעצמו וכו'

שיכול ומה בני יונה וכו' כחבו התוס' א"נ דהוה מצי למיכתב בני יונה ותורים וליכא למימר דהקדים הכתוב תורים לבני יונה לומר שהן קודמין דהא כתיב נמי ובן יונה או תור לחטאת ואיתא בריש בראשית רבה בכל מקום הוא מקדים תורין לבני יונה ובמקום אחד הוא אומר ובן יונה או תור מגיד ששניהן שקולין זה כזה וא"כ הוה מצי למיכתב בכולהו בני יונה ותורים ולא לכתוב חורים תחילה אלא חד זימנא למילף מיניה שהן שקולין

הכי גרסי' בספרים לא לשתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים או מן היונה ותימא לפירש"י ז"ל דהא מאי דבעי ש"ס היינו מנ"ל דמעכב דלמא ליכא אלא מצוה א"כ לא מצי למיכתב שום דוכתא מן בני התורים או מן היונה דאי כתב הכי בשום דוכתא לא הוה ידעינן בין בתורים בין בבני יונה הי מנייהו למצוה אי בגדולים אי בקטנים ועוד דמאי איצטריך למימר דלכתוב מן בני התורים דהא מסיק דמייתור' דבני יונה ילפינן ופורים ילפינן מהקישא דבני יונה. לכך נראה דלא גרסי' בני גבי תורים אלא ה"ג לא לשתמיט קרא ולכתוב מן התורים או מן היונה ומבני יונה לחודא דייק והא דנקט ולכתוב מן התורים רישא דקרא בעלמא נקט ולא דייק מיניה מידי ובפירש"י ז"ל נמי צריך להיות לא לישתמיט חד קרא דנכתוב מן התורים וכן משמע מדסיים ומדכתב בכולהו בני ש"מ לעכב משמע דמבני יונה לחודא דייק וכן משמע בהדיא מדברי הרב ר"א מזרחי בפרשת ויקרא דלא גרסי' מן בני התורים והשתא ניחא דכיון דסתם יונה בין קטנים בין גדולים במשמע אי כתיב מן היונה בשום דוכתא הוה ידעינן שפיר דבני יונה דכתב לן רחמנא בדוכתא אחריתא למצוה הוא דאתי אבל אין להקשות לפירש"י ז"ל דהא לא מצי למיכתב בשום דוכתא מן היונה דלא סימא דבההוא דוכתא ליכא מצוה בקטנים דוקא אלא בין גדולים בין קטנים ליית דהא פשיטא דהוה ילפינן חדא מחבריה דאין סברא לחלק בין האי דוכתא להאי דוכתא וכיון דגלי קרא בשום דוכתא דקטנים עדיפי להקרבה מגדולים פשיטא דבכולהו דוכתי הוה אמרינן הכי

יכול יהו כל התורים וכל בני היונה כשרים נראה דאו או קאמר יכול יהו כל התורים או כל בני היונה כשרים דליכא למימר דאי לאו הנך מיעוטי ה"א דתחילת הציהוב כשר בזה ובזה דהא ודאי דלאו גדולים וקטנים נינהו אלא או גדולים או קטנים או בריה כדאמר בסמוך

אי אמרת בשלמא בריה הוי שפיר פי' אא"ב דקר' אתי לאשמעי' דברי' נינהו שפיר דאי לאו קרא ה"א דקטנים או גדולים נינהו קמ"ל דבריה הוי ואי לא כתיב אלא מן תורים לחוד אכתי איכא למימר דלאו בריה הוי ולא פסלינהו קרא אלא לגבי תורים משום דלאו גדולים נינהו אבל לגבי בני יונה ה"א דכשרים וכן אי לא כתיב אלא מן דבני יונה לחוד ה"א דלאו בריה הוי ולא פסלינהו הכתוב אלא לבני יונה משום דלאו קטנים נינהו אבל לתורים ה"א דכשרים לכך איצטריך תרי מיעוטי ומשום דבריה נינהו אא"א ספיקא הוי איצטריך קרא למעוטי ספיקא דהא ליכא למימר דקרא אשמעינן דספיקא הוי ולכך פסולין בין לתורים בין לבני יונה ואי לא כתיב אלא חד מיעוטא ה"א דלגבי אידך כשרים וטעמא לאו משום ספיקא הוא אלא משום דקטנים נינהו ולא גדולים איו איפכא כדפי' גבי בריה הא ליכא למימר דמי איכא ספיקא קמי שמיא אלא ודאי קרא לדידן אשמעינן דאע"ג דקמי שמיא גליא אי קטנים אי גדולים נינהו מ"מ כיון דאנן לא ידעינן מאי נינהו אשמעי' קרא שיש לנו לפוסלן מספק בין לתורים בין לבני יונה לכך פריך מי איצטריך קרא למעוטי ספיקא דכיון דמספקא לן אי גדולים אי קטנים הן מהיכא תיסק אדעתין לאכשרינהו ולא איצטריך שום קרא להכי דהא ודאי דספקא דאורייתא לחומרא הוא וכן בכוי שהביאו התוס' ומפלגס דבסמוך צריך לומר דברי' נינהו דאי ספיקי נינהו לא איצטריך קרא להכי ומספק יש לנו לאסור חלבו דכוי דספיקא דאוריי' לחומרא וכן בפלגס מספק בעי לאתויי נסכי א"ל ולאתויי דשמא איל הוא וספיקא דאורייתא לחומרא וכן הא דסוף פרק על אלו מומין שהביאו התוספות דפריך מני אלימא ת"ק ספק הוא איצטריך קרא נמעוטי ספקא משום דהתם נמי כיון דאנדרוגינוס ספק אי זכר אי נקבה הוא לא איצטריך קרא למיהדר ולמיכתב זכר למטה להוציא את האנדרוגינוס דפסול לקרבן עולה דכיון דלמעלה כתיב זכר להוציא את הנקבה א"כ בלא קרא נמי מספיקא הוה פסלינן ליה לאנדרוגינוס לקרבן עולה דספיקא דאורייתא לחומרא והשתא גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו איצטריך קרא למיכתב עשירי ודאי ולא עשירי ספק דאי לאו קרא ה"א דספיקא דאורייתא לחומרא וחייבין במעשר ויאכל המעשר במומו כדאי' ריש פרק בתרא דבכורות לכן גבי ספק קדמה בהרת לשער לבן איצטריך קרא לאשמעינן דטהור דאי לאו קרא ה"א דטעמא הוא משום דספיקא דאורייתא לחומרא

דף כו אי דרבי יהודה לר"מ חמץ הוא קצת קשה אמאי לא קאמר אי דר' יהודה לר"מ חמץ מעליא הוא כדאמר גבי מצה מצה מעליית' היא דכיון דמחייב כרת חמץ גמור הוא לכ"נ דיש להגיה דר' יהודה לר"מ חמץ מעליא הוא והכי גרסי' בהדיא בריש פרק כל המנחות באות מצה

הא לא ידע האי גברא אי מצה הוא דליתי חמץ וא"ת אמאי לא קאמר אי מצה הוא דליתי חמץ ומצה דאי מצה הוא אכתי מיחייב בעשרים חלות של מצה דשלשים של מצה בעינן ואיהו לא אייתי אלא עשרה וי"ל דאע"ג דשל דף כד אמר קרא וערפו הפרופה תימה והא איצטריך מצה היו שלשים חלות ושל חמץ עשרה מ"ט היה שיעורן שוה לכל אחד עשרה עשרונים כדאיתא בפרק התודה וכ"כ הרמב"ם ז"ל כיצד הוא הלחם שמביא עם התודה לוקח עשרים עשרון סולת ועושה מהן עשרה עשרונים חמץ ועשרה מצה העשרה של חמץ עושה אותן עשר חלות ועשרה של מצה עושה מהן שלשים חלות שוות. וקא בעי רבי זירא האומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה שנאמר הרי עלי להביא עשרה עשרונים לעשות מהן עשר חלות של חמץ או שלשים של מצה והביא שיאור מהו והשתא ניחא דקאמר הא לא ידע האי גברא אי מצה הוא דליתי חמץ דאי מצה הוא לא איצטריך לאתויי תו אלא של חמץ וגרסי' לא צריכא דאמר הרי עלי עשר עשרון לפטור תודתו של פלוני ואי גרסי' עשר חלית יש לפרש דעשרה חלות של עשרה עשרונים קאמר ולכך פריך שפיר סוף סוף הא לא ידע ההוא גברא אי מצה הוא דליתי חמץ וכי פריך מדרב הונא הוה מצי למיפרך נמי וכיון דאחייב ליה בתודה ולחמה הא לא ידע ההוא גברא אי חמץ הוא ויעשה ממנו עשרה חלות ואי מצה הוא ויעשה ממנו שלשים חלות אי חמץ הוא ויעשה ממנו מין אחד ואי מצה הוא ויעשה ממנו שלשה מיני חלות ורקיקין ורבוכה דקיימא לן דמעכבין אלא דעדיפא פריך

אמר קרא וערפו הפרופה מעיקרא כתיב וערפו שם את העגלה והדר כתיב ירחצו ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת"ל הערופה אלא לכך שינה עליה הכתוב לעכב ומהר"ש לורי' ז"ל כתב אמר קרא וערפו העגלה כן צריך להיות וכן ברש"י ונמחק הערופה ונכתב בצדו נראה בעיני מעות כי לא כתוב בתורה רק וערפו שם את העגלה והאמת שהעגלה השנית מיותר בתורה וכו' ושרא ליה מריה דלא דק כלל דהוה סבר דוערפו הערופה גבי הדדי כתיבי ומקרא כתוב בתורה כך הוא ושגגה היוצא מלפני השליט הוא

למיכתב הערופה לכדתנן בפרק עגלה ערופה זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במקום עריפתה של עגלה וקתני עלה בש"ס ת"ר וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת"ל הערופה ומה ת"ל הערופה על מקום עריפתה של עגלה

ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא רישא דקרא מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה וגו'

מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים נראה דהיינו הא דתנן בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן חמש עשרה לש"ס קבעו זמן למקרא חמש שנים וכן למשנה אבל ש"ס דתקיף טובא צריך שיעסוק בו כל ימיו

דף כה אמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו מייתורא דפתות דריש דדוקא בכלי חרם איירי שהטומאה קודמת לפסחו דאי בכל הכלים ליכתוב סתמא וכל כלי אשר אין צמיד פתיל עליו וקשה דמאי פריך בסמוך ולא יהו כל הכלים מיטמאין מגבן אלא מתוכן כו' והא אי אפשר לומר כן דאם כן פתוח למה לי לכתוב סתמא וכל כלי אשר אין צמיד פתיל עליו ויש לומר דפתוח לא אתי למעוטי כל הכלים אלא אתי לאשמעינן דבפתיחה תליא מלתא דלא תימא הא דכי אין צמיד פתיל עליו טמא וכי יש צמיד פתיל טהור גזירת הכתוב הוא דכל שיש בו צמיד פתיל טהור ואפי' הכלי פתוח ואינו מכוסה בצמידו קמ"ל פתוח דבפתיחה תליא מילתא דכל שהוא פתוח טמא הוא ואינו טהור אלא אם כן מכוסה יפה בצמידו ואינו פתוח

וחד תוכו של זה ולא תוכו של אחר לא מצי לאוקמי תרוייהו לתוכו של זה ולא תוכו של אחר חד ליטמא וחד לטמא דאין כלי שטף מטמאין אוכלין כשהן נתונין באוירן כדמשמע לעיל דקאמר התורה העידה על כלי חרס כו' משמע אבל כלי שטף לא אי נמי אי תרוייהו לתוכו ולא תוך תוכו חד ליטמא וחד לטמא דלהכי לא איצטריך קרא דכיון דגלי קרא בחדא ילפינן אידך בג"ש כדאמר לעיל נאמר תוכו לטמא כו'

דף כו ארא מתניתין דקתני החמיץ אין לא החמיץ לא כולי הא דדייק מסיפא ולא קאמר אלא מתני' דקתני לא החמיץ לא דלמא אי שבקיה וכולי משום דאיכא למימר דעד שלא החמיץ היינו דידעינן ביה ודאי שלא יחמיץ עוד כגון שהוא ישן וכבר עבר הזמן שראוי להחמיץ בו אבל מסיפא דקתני החמיץ אין משמע דכל שלא החמיץ אע"ג דאיכא לספוקי שמא יחמיץ עוד לא אע"ג דלישנא דעד שלא החמיץ משמע דהשתא מספקינן ביה אם יחמיץ אם לאו מדלא קתנ' התמד לא החמיץ אינו לקח כו' יש לומר דסבירא דלאו דוקא נקט הך לישנא דהא לרבא דמוקי ליה כששייר ממנו בכוס ולא החמיץ ע"כ צריך לומר דעד שלא החמיץ לאו דוקא הוא דהא לדידיה כל היכא דאיכא לספוקי ביה יש עליו תורת יין ולרבא לא ניחא ליה למימר הכי דעד שלא החמיץ משמע דאתי לאשמעינן דאף על גב דלא עבר הזמן שרגיל להחמיץ בו ואיכא למימר שמא יחמיץ עדיין או אפילו שייר ממנו בכוס והחמיץ אפילו הכי אינו נקח וכו' ולכך מוקי לה כרבי יוחנן בן נורי

ורב ששת אמר אף בפתיחתה דכל הברכות פתיחה מעין החתימה הוה כגון אתה קדוש האל הקדוש אתה חונן חונן הדעת השיבנו הרוצה בתשובה וכן כולן יוצר אור המאורות אהבה רבה אוהב עמו ישראל לכך אית ליה דבהבדלה נמי צריך להתחיל מעין החתימה

סדר הבדלות הוא מונה פירש"י ז"ל ובין יום השביעי לששת ימי המעשה היינו בין קדש לחול ומשום דבעי למימר מעין חתימתה סמוך לחחימה ומה שיסדו לומר בברכה אמצעית דשבת והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך וישמחו בך ישראל אוהבי שמך בא"י מקדש השבת הוה שפיר סמוך לחתימה מעין חתימה דשבת קדשך הוה מעין מקדש השבת ומה שאומרים וישמחו בך ישראל וכו' לאו מילתא אחריתי היא אלא חד מילתא הוא והוספה בעלמא ואינו אלא כמטבע ארוכה שטבעו חכמים להאריך בה סמוך לחתימה דומיא דברכת מקדש את שמך ברבים דנהגו לומר ובישועתך תרום ותגביה