תורת חיים חלק א קכח

קרי עליה ר' יוחנן גיסא גיסא פירש"י ז"ל הגס הגס כלומר יותר מדאי הכשרת נראה דלכך נקט לישנא דגיסא גיסא משום דל' נופל על הל' דריש לקיש גיסו של ר' יוחנן הוה בעל אחותו כדאי' בפ' הפועלי' והוה כאלו קרי עליה גיס' גיסא הכשרת אח"כ מצאתי בנ"י פ' זה בורר גבי הא דתנן ואלו הן הקרובים חמיו וגיסו שכתב גיסו בעל אחות אשתו וכן הוא ביבמות וברוב מקומות הש"ס מיהו אשכחן דבעל אחותו נמי איקרי גיסו כדאמרי' בחולין דר' יוחנן הוה קרי לריש לקיש גיסא גיסא משום דבעל אחותו היה עכ"ל

או דלמא פגע ולא נגע כתבו התוס' דהיינו ששחט למעלה מן החיטין כדמר בר רב אשי גרסי' פגע בחיטי טרפה וכו' וקשה דקאמר והלכת' משיפוי כובע ולמטה כשר' והיינו דשייר כחיטי הלכתא מכלל דפליגי ולפירוש' הא ליכא מאן דפליג בהא דשייר בחיטי כשרה ולישנא דמר בר רב אשי אמר נמי לא אתי שפיר כמ"ש התוס' לכ"נ כדפי' רש"י ז"ל וסתמא דש"ס מייתי מימרא דרב פפא דאמר משמיה דרבא שייר בחיטי כשרה לאשמעי' דליכא נפקות' בהך בעיא דדבריו דרב פפי ליתא ננד דבריו דרב פפא דרב פפא הוה מרא דש"ס טפי מדרב פפי ולהכי לא קא' תיקו דלא קא' ש"ס תיקו אלא אמלתא דקאי הכי והך מילתא לא קאי דרב פפא ורב חייא ומר זוטרא כולהו אית להו דשייר בחיטי כשרה והכי הלכתא ולא שייך למימר תיקו וכיון דרב פפא לאו אדרב פפי קאי אלא סתמא דש"ס מייתי ליה לכך לא קאמר רב פפא אמר וכן כתב בערוך ערך חט דפגע ולא נגע היינו ששחט למטה מהן כדפי' רש"י ז"ל

דף יט רב יהודה אמר רב טרפה בעינן בשחיטה פירש"י ז"ל דלא רובא גרסי' כי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה דהא רב יהודה לאו במיפק חיות' תלי טעמא דהא קאמר בסיפא וכו' ויש ליישב קצת הגירס' דסבירא להו דהא דקא' דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה לאו כדפירש"י ז"ל דההוא רובא דמיפק חיותא ביה בעינן כולה בשחיטה אלא רוב יציאת נשמה בעינן שיהא בשחיטה וכיון דיציאת נשמה ברוב הסי' תליא נמצא דבהגרים שליש ושחט שליש רוב יציאת נשמה בהגרמה הוה והוא הדין דבהגרים שליש ושחט שני שליש נמי אית ליה לר"י דטריפה והא דנקט הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש להודיעך כחו דרב הונא דאפי"ה מכשי' אע"ג דלא הוה רוב' בשחיטה ואיידי דנקט בריש' הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש נקט סיפא איפכ' שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש וה"ה דשחט שליש והגרים שני שליש נמי אית ליה לר' יהודה דכשר כיון דרוב יציאת נשמה בשחיטה הוה ולכך גירסא פשוט הוא דבסמוך נמי גרסינן ועוד כיון נפקא חיותא האיכא רובא בשחיטה דהדר ביה רב הונא מקמייתא וס"ל כרב יהודה דהרוב יציאת נשמה תליא מלתא שיהא בשחיט' ולעיל דקאמר אבל הגרים שליש ושחט שני שליש דברי הכל פסולה דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה י"ל נמי דהכא קאמר אבל הגרים שליש ושחט שני שליש פסולה דאע"ג דרוב הסי' בשחיטה הוה אפ"ה פסולה דבעינן נמי שיהא רוב יציאות נשמה בשחיטה מיהו שחיטת רוב סי' פשיטא דבעינן מדקתני במתני' רבי יוסי בר יהודה אמר מלא חוט על פני רובה והא דקאמר מחלוקת בששחט שני שליש והגרים שליש הוא הדין דה"מ למימר מחלוקת כששחט שליש והגרים שליש שחט שליש דלרבי יוסי בר יהודה כשרה כיון דאיכא תרתי בשחיט' רוב סי' ורוב יציאת נשמה אלא איידי דנקט בסיפא והגרים שליש ושחט שני שליש לאשמעי' דאף על גב דאיכא רוב בשחיטה פסול לדברי הכל נקט רישא איפכא ששחט שני שליש והגרים שליש וכן צ"ל לפירש"י ז"ל דדבר והיפוכו נקט מדלא קאמר אבל שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דברי הכל פסולה

השוחט מן הצואר שחיטתו כשירה המולק מן הצואר מליקתו פסולה משנה דלא צריכא היא דכיון דתני רישא השוחט מן הצדדין שחיסתו כשירה כ"ש השוחט מן הצואר דשחיטתו כשרה וכיון דתני רישא המולק מן הצדדין מליקתו פסולה כ"ש המולק מן הצואר דמליקתו פסולה אלא כיון דקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשר' תני נמי איפכא השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה המולק מן הצואר מליקתו פסולה לאשמעי' דכשר בשחיטה פסול במליקה כשר במליקה פסול בשחיטה והא דלא תני להו בדרך לא זו אף זו דה"ל למיתני השוחט מן הצדדין בתר הכי משום דאיידי דקתני כשר בשחיטה פסול במליקה וכו' תני נמי במשנה אחריתי כשר בתורין פסול בבני יונה וכו' ולא רוצה להפסיק ביניהן בדין שחיטת צדדין

השוחט מן הצדדין וכו' כתבו התו' מצינן למימר דוקא דיעבד ואפי' החזיר גזרה אטו לא החזיר לכאורה משמע דאתו למימר דאפי' החזיר סימנין לא מהני' אלא דיעבד אבל לכתחילה לא מיהו כשלא החזיר ושחט מן הצדדין בדיעבד כשרה אבל בבית יוסף סי' ב' כתב דנראה מדברי התו' שאם לא החזיר הסימנין פסולה וכן פסק בש"ע וצ"ל דמשמע הכי מדכתבו ואפי' המחזיר סימנין גזירה אטו לא החזיר ואי כשרה בדיעבד כשלא החזיר לא שייך למיגזר כיון דבדיעבד מיהא שרי ובהגהת אשר"י בסוף פרקין מצאתי נמי כדברי הב"י שכתב שם השוחט מן הצדדין או אפי' מן העורף אם החזיר הסימנין שחיסתו כשר' דיעבד אין לכתחילה לא פיר"י ז"ל משמע דס"ל דאם לא החזיר הסימנין ושחט מן הצדדין אפי' דיעבד פסולה והרשב"א ז"ל בתורת הבית כתב דמדקאמר בסמוך ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי אירי' מולק אפי' שוחט נמי אלמא דשוחט מן הצדדין אפי' לא החזיר סימנין לצדדין שחיטתו כשרה דאי במחזיר אפי' מן העורף נמי שחיטתו כשרה ולאו ראיה היא דאיכא למימר דצדדין משום מולק נקט לה לאשמעי' דמליקה פסולה אפי' מן הצדדי' ולא אמרי' דצדדין נמי כמול עורף דמי

דף כ הא פסול כשחיטה פסול במליקה דעל כרחך שמואל משום הך דיוקא נקט לה כדפירש"י ז"ל והא דלא נקט בהדיא כל הפסול בשחיטה פסול במליקה י"ל משום דאמתני' קאי דקתני שכל העורף כשר למליק' וכל צואר כשר לשחיטה ואשמעי' שמואל דמליקה חמירא כשחיטה דדוקא צואר הכשר לשחיטה כשר כנגדו למליקה אבל הפסול לשחיטה פסול בסליקה ולא אמרינן דמליקה קילא משחיטה כיון דדרסה וחלדה לא פסלי בה. ונראה דלהכי לא משני דשמואל היא גופא אשמעי' דכל הכשר בשחיטה כגון עיקר סימנין בעוף כשר כנגדו במליקה דמלתא דפשיטא הוא דמהיכי תיתי למימר דמליקה תיהוי חמירא טפי משחיטה

אמר זעירי נשבר' מפרקת ורוב בשר עמה נבלה הרא"ש ז"ל והטור בסי' כ"ז מייתי מילתא דזעירי שכתב שם כל שנפסל בשחיטה הרי זו נבלה וכל שנשחטה כראוי וד"א גורם לה ליפסל הרי זו טריפה נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה ויש לתמוה כיון דהרא"ש והטור לא כתבו דיני טומאה וטהרה למה כתב הא דזעירי והא דכל שנפסל בשחיטה וכו' דמאי נפקא מינה כיון ששתיהן אסורות וכן תמה בב"י שם ועוד דמעיקרא כתב הטור חתך מהבהמה לאחר שנשחטה וכו' מותר להאכיל בני מעים לעכו"ם והדר כתב כל שנפסל בשחיט' הרי זו נבלה וכו' וקשה דאין ענין זה לזה כלל ויש ליישב דנפקא מינה לענין אבר מן החי דבתחילה כתב דמותר להאכיל בני מעים לעכו"ם ולא אמרי' כיון דמיד לאחר ששחט קנה וושט ועודה מפרכסת הויא לה ריאה ובני מעים כמאן דמנחו בדיקולא דמו וכמו שהוציאו אותן מן הבהמה בעודה מפרכסת ועכו"ם לאו בשחיטה תלי' היתר אכילה דידיה אלא במיתה וכיון דאבר מן החי אסור לעכו"ם אסור להאכילו בני מעים קמ"ל דמותר משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כדאי' בפ' השוחט והדר כתב דכל שנפסל בשחיטה הרי זו נבלה ונ"מ דכיון דשחיטה פסולה היא ולא מהניא לטהרה מידי נבלה לכך אסור להאכיל מבני מעיה לעכו"ם דלא יצאו בני מעיה מידי איסור אבר מן החי ולא שייך למימר בה ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור דהא לישראל נמי לא מהניא הך שחיטה מידי אבל כל שנשחטה כראוי וד"א גרים לה ליפסל הרי זו טרפה ונמצא דמותר להאכיל בני מעיה לעכו"ם דכיון דשחטה כראוי ומהניא ליה לישראל לטהרה מידי נבלה אין בה איסור אבר מן החי דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה מחיים היא ואם שחטה אסור להאכיל בני מעיה לעכו"ם דלא שייך בה טעמא דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור

דף כא ריש לקיש אמר הותזו ממש כתבו התו' נראה דפליגי אזעירי דלעיל דסגי ליה במפרקת ורוב בשר לחוד ונראה דוחק לומר כן מדמייתי ש"ס הא דזעירי סתמא ולא קאמר ופליגא הא דריש לקיש וכו' ועוד דמדברי הרמב"ם ז"ל משמע בהדיא דלא פליגי דבפ"ב מהלכות אבות הטומאות פסק כזעירי שכתב שם חלק הבהמה לשנים כו' הרי זו נבלה ומטמא במגע ומשא אע"פ שהיא עדיין בחיים וכן אם קרעה מגבה או שנשברה מפרקת ורוב בשר עמה הרי זו כנבלה לכל דבר והיינו כזעירי ובפ"ר מהלכות אבות הסומאות פסק כריש לקיש שכתב שם השרץ אינו מטמא עד שימות הותזו ראשיהן אף ע"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף אע"פ שהן מפרכסין כזנב הלטאה מטמאין משמע דס"ל כריש לקיש דאין מטמאין אלא א"כ הותזו ראשיהן ממש ולא נשאר כי אם העור בלבד וא"כ יש לתמוה עליו דכיון דפסק בפ"ב כזעירי דבנשברה מפרקת ורוב בשר לחוד הוה נבלה א"כ אמאי כתב בפ"ד אף על פי שעדיין הראש מעורה בעור מטמאין הא אפי' עדיין הראש מעורה בכל שני הסימנין נמי מטמאין כיון דהותז מפרקת ורוב בשר. ועוד שהתוס' כחבו לעיל ור' אמי גרסי' ול"ג ר' אסי דר' אסי אמר לקמן גבי הותזו ראשיהן דהיינו בהבדלת עולת העוף משמע דבספרים שהיה גרסי' רבי אסי וא"כ לאותן ספרים קשיא דרבי אסי אהדדי וצ"ע

כהבדלת עולת העוף לרבנן פשוט הוא דהינו מפרקת ורוב בשר ושני סימנים והבדלת עולת העוף לרבי אלעזר בר' שמעון היינו מפרקת ורוב בשר ורוב שני סימנין כדקתני בהדיא בברייתא דלעיל כיצד מולקין חטאת העוף תותך שדרה ומפרקת וכו' ובעולה שנים או רוב שנים וארישא דקתני חותך שדרה ומפרקת קאי והרמב"ם ז"ל בפ"ק מהלכות טומאת מת כתב המת אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' נשחטו בו שני הסימנין וכתב שם בכ"מ אך קשה דבפ"ק דאהלות תנן הותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאין וקא' עלה בספ"ק דחולין מאי הותזו ר"ל אמר הותזו ממש ר' אסי אמר כהבדל' עולת העוף לר' אלעזר בר' שמעון ומשמע התם אפי' מ"ד הותזו ממש היינו שחיטת שני סימנין וצ"ל דרבינו מפרש דהותזו ממש היינו שנחתך כל הצואר ומשום דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה הא לאו הכי אע''פ שנחתכו הסימנים אינו מטמא ואע"ג דמאן דאמר התם דא"ל ר' ירמיה לר' אסי כהבדלת עולת העוף לרבנן ולא פלגיתו משמע דלחתיכ' שני סימנים קרי הותזו דהא רבנן לא ממעטי אלא דלא נימא דברוב שנים סגי אבל בכל השנים משמע דסגי למליקה וכו' והאריך עוד שם משמע מדבריו דהוה סבר דאין מולקין שדר' ומסרקת עם רוב בשר אלא הסימנין לחוד לרבנן שנים ולר' אלעזר בר' שמעון רוב שנים ולא דק כלל בהך שמעתא דמפרקת ורוב בשר פשיטא דמולקין ולא פליגי אלא בסימנין אי ברובן סגי או כולן בעינן

כהבדלת עולת העוף לרבנן ולא פלגיתו והא דנקט כהבדלת העוף ולא קאמר בהדיא הותזו ממש כר"ל לאשמעינן דאף על גב דהראש עדיין מעורה בעור הגוף כהבדלת עולת העוף לרבנן טמאין מיהו לא פליגי דר"ל נמי מודה בעור כיון שאין החיות תלוי בו

ת"ל והקריבו כתבו התוס' מה שפירש בקונטריס דאיפכא ליכא למימר כו' אין נראה דמומלק והקטיר ליכא לאוכוחי כו' נראה דלאו קושיא היא דהא קי"ל אין היקש למחצה וכל מה דאפשר לאקושי מקשינן כל כמה דלא אתי קרא ומפיק דבר מהיקישא והכא נמי כיון דהוקשה מליקה להקטרה לכולהו מילי מקשינן להו דהא ליכא קרא דמפיק להקישא דכמשפט מצינו לאוקמי למול עורף וקרא דוהקריבו להבדלה

דף כב דרוש ביה נמי הא לכאורה קשה דאי עדיף הקישא דומלק והקטיר מהקישא דהמשפט דכי היכי דמצינו למילף מוהקטיר דמה התם הראש בעצמו וכו' ה"נ מצינו למילף מכמשפט דמה חטאת בהמה ברוב שנים