תורת חיים חלק א קכז

למידק התם מדקאמר נראין דברי חכמים במעשר מכלל דפליגי אפילו בהקדש תפוק ליה דמוכח בהדיא דמיירי בהקדש. ע"כ נראה דלפי' המסקנא אינו מוציא ברייתא מידי פשוטה כלל אלא מפרש לה דהכי קאמר נראין דברי רבי יהודה אפי' לר' חנינא באשפה שבשוק כדאמר רב נחמן בר יצחק דבאשפה שבשוק כולי עלמא לא פליגי דאסור ונראין דברי ר' חנינא אפי' לרבי יהודה בבית כדאמר נמי רב נחמן בר יצחק דבבית כולי עלמא לא פליגי דשרי ולא נחלקו אלא באשפה שבבית והא דקאמר ש"ס שאף רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגל לי לא נחלק עליו כולי לאו לפרושי סיפא דקתני ודברי רבי חנינא וכו' קאתי אלא כולה פרושא דרישא הוא ולא איצטריך ש"ס לפרש נמי נראין דסיפא דמפירושא דרישא שמעינן לה וחדא מנייהו נקט ועוד דאדרב נחמן בר יצחק סמוך וכדפירש' והשתא ניחא בפרק הזהב דלא שייך לשנויי הכי דליכא למימר נראין דברי רבי אליעזר לרבי יהושע בהקדש קאמר דלא פליגי בהקדש ונראין דברי רבי יהושע לרבי אליעזר במעשר קאמר דלא פליגי במעשר דא"כ במאי פלגי

ותיבעי ליה מעשה כתבו התוספות ומעשה גרוע כמו ההיא דהעלום חרש שוטה וקטן וכולי הוו למימר דההיא דהעלום חרש שוטה וקטן לאו מעשה כלל הוא כיון דכל העלאות שוות הן דאין הפרש בין מעלה מפני הכלימה לבין מעלה משום טל וכדפירש רש"י ז"ל בסמוך גבי הא דקאמר ותיבעי ליה מעשה שכתב שחיטתה גרידתא ופירש לשם עולה ושחיטה לאו מעשה מוכיח על המחשבה הוא שכל השחיטות שוות

דף יג מפני שיש להן מעשה וכולי מפר' בירושלמי ואיזהו מעשה אמר רב הונא בתפוש בהן בטל ונראה משום דמשמע ליה מפני שיש להן מעשה בהך מ לתא גופא במעלה פירות לגג קאמר דאי לאו הכי הוה ליה למימר מפני שאין להן מחשבה ותו לא אלא ודאי אתי לאשמעינן דבהעלאה גופא יש להן מעשה. ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפי' המשנה מפני שיש להן מעשה אם שפכו עליהן מים בכוונה. וכתבו התוספות ושמא האי תפוש בטל היינו היפך בהן דקאמר ר' יוחנן ולפי זה הא דקאמר בסמוך הכי קא מיבעיא ליה דאורייתא או דרבנן אין צריך לדחוק כדפי' רש"י ז"ל הא דאמרינן דשמעתי מרבותי וכולי דכיון דמפני שיש להן מעשה דנקט מתניתין היינו היפך בהן אם כן איכא למימר דרבי יוחנן אמתניתין קא מיבעיא ליה כיון דמתניתין על כרחך בהכי איירי. מיהו תימא לומר כן דתפוש בהן בטל היינו היפוך בהן דהא בסמוך קאמר דיש להן מעשה דאורייתא קאמר ובמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דהיינו היפך בהן קאמר דמדאורייתא אין לו מדרבנן יש לו ודוחק לומר דהא דקאמר יש להן מעשה אפילו מדאורייתא אההיא דאלון ורמון דוקא קאמר ולא אההיא דמעלה פירות לגג דכיון דבתרווייהו נקט תנא חד לישנא מפני שיש להן מעשה ואין להן מחשבה ודוחק לפרש חד לישנא בתרי גווני

שחיטת עכו"ם נבילה הא דמין לעכו"ם וליכא למיפר דמין נמי נבילה ושחיטת עכו"ם איצטריך דלא תימא דוקא דמין הוי נבלה אבל דעכו"ם מטהרת מידי נבלה דאי קתני שחיטת מין נבלה על כרחך הוי צריך לומר דטעמא מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה"ש אי נמי מדכחיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו כמ"ש הרא"ש בשם ר"י ז"ל דליכא למימר דטעמא משום דמין מחשבתו לעכו"ם הוא דאם כן ליתסר נמי בהנאה וא"כ ממילא הוה שמעינן דשחיטת סתם עכו"ם נמי נבלה מהנך קראי:

דף יד אסורה באכילה ליומא דכיון דתני מתני' דאפי' השוחט בשבת שחיטתו כשרה אע"ג דמחייב סקילה כ"ש השוחט ביום הכיפורים דליכא אלא כרת אלא ודאי אתי לאשמעי' דהשוחט בשבת לא הוי שחיטתו כשרה אלא דומיא די"ה דביומא מיהא אסורה באכילה כמו ביום הכיפורים

וכבר בא חכם לישנא דמתני' דהתם הכי משמע מדקתני מתנה אדם על עירובו ואומר אם בא מן המזרח עירובו למזרח ולא קתני אם יבא חכם מן המזרח לשון עתיד משמע דבשעת התנאי כבר בא חכם איירי אלא שאינו יודע אם בא למזרח או למערב ונראה דמשום הכי לא נקט ר' יוחנן הכי במאי עסקינן שכבר בא חכם דכיון דפשטא דמתני' הכי משמע לאו אוקימתא היא

דף טו כי שרי ר"מ כגון שהיה לו חולה מבעוד יום והא דלא מוקי מתני' בשוגג ור' מאיר ולא היה לו חולה כלל משום דדומיא דיום הכיפורי' קתני דאסור אע"ג דהיה לו חולה כמ"ש התוס' ותימא כיון דרב דהוה משתיק ליה לתנא ע"כ ס"ל דמתני' בהיה לו חולה איירי דומיא דיום הכיפורים א"כ רבי אבא היאך מוקי לה כרבי יהודה דהכנה ורב יוסף היאך מוקי לה כרבי יהודה דכלים ורב ששת היאך מוקי לה כרבי יהודה דנרות וטעמא דאסור משום מוקצה הוא והא כיון דע"כ בדאית ליה חולה איירי אם כן לא שייך טעמא דמוקצה ונהי דאינהו לא הוו ידעי הא דמשתיק רב לההוא תנא מ"מ סתמא דש"ס אמאי קבע לאוקימתא דידהו בש"ס כיון דלאו קושטא נינהו דהא רב גופיה אית ליה דבמתני' לא שייך טעמא דמוקצה. וי"ל דרבי אבא ורב יוסף ורב ששת סבירא להו דלא תני מתני' שבת דומיא די"ה אלא לענין דאסורה ליומא בין בשוגג בין במזיד בין לי בין לאחרים מיהו לא הוי לגמרי דומיא די"ה דבי"ה אפי' היה לו חולה אסור מה שאין כן בשבת והא דנסבין חבריא לפי' רב יהודא הוא לאו למימרא הא ר"מ שרי דודאי לר"מ נמי אסור אלא דלא אשכחן בהדיא במתני' דר"מ אוסר לכך קאמר ר"י ולא אתי אלא לאפוקי מדר' שמעון דלית ליה מוקצה והא דפריך והא מתני' דשוחט הוא ואמר רב הונא וכו' הא ר' מאיר שרי כו' אליבא דרב אשי פריך הכי דאיהו מוקי לה כרבי יהודה דמבשל ולאו מטעם מוקצה הוא ולא אתו אלא לאפוקי מדר"מ דמבשל לכך פריך לדידיה דאמאי נסבין חברי' למימר רבי יהודה היא הא ר"מ שרי תיפוק ליה דלרבי מאיר נמי אסור מטעם מוקצה ומשני דרב אשי ס"ל דשבת הוי דומיא די"ה לגמרי דאסור אפי' היה לו חולה

כגון שקצץ לו דלעת כתבו התוס' דבתלושה איירי וקשה דא"כ אמאי נקט שקצץ לו דלעת הוה ליה למימר כגון שבשל לו דלפת

דף טז תא שמע היה צור יוצא מן הכוחל וכו' תימא אמאי פשיט מסיפא דברייתא תחילה והדר פשטיה ממצעיתא והדר מריש' ועוד למאי דסלקא דעתך תיקשי ברייתא גופא אהדדי מרישא לסיפא ונראה דודאי ידע דסיפא בכותל מערה איירי דומיא דקנה העולה מאליו דאי לאו הכי ליתני כותל לחודא וכל שכן קנה העולה מאליו וידע נמי דנקט סכין משום דסכין שאני כיון דלא מבטל ליה ולא אתי למיפשט אלא מרישא לחודא דקתני במחובר לקרקע תחיטתו כשרה דמשמע ליה דבתלוש ולבסוף חברו איירי דנראה דוחק לומר דמצעיתא פירושא קא מפרש לה לרישא. והא ד א מייתי רישא מעיקרא משום דאיכא למידחי ולמימר דרישא במחובר מעיקרא איירי ור' חייא הוא דמכשיר במחובר ולכתחילה לא שמא ידרוס וכמ"ש התוספות לכך מייתי סיפא ומצעיתא מעיקרא ומפרש להו והדר מייתי רישא כלומר כיון דסיפא במחובר מעיקרא איירי ומצעיתא בפלוש ולבסוף חברו ולא מבטל ליה איירי אם כן על כרחך רישא אפילו בתלוש ולבסוף חברו וקא מבטל ליה איירי ותני מציעתא לגלויי רישא דלא תימא רישא בתלוש ולבסוף חברו גלא מבטל ליה ודחי דלמא מציעתא פירושי קא מפרש לה לרישא

המקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות צריך עיון אמאי אין העולם נזהרין בזה האידנא ובחידושי אגודה כתב ועתה אין נזהרין כי בתי כסאות שלנו אינן בשדות ולא ידענא כיון דטעמא לאו משום כשפים הוא אלא משום דשיניו נושרות אם כן מה לי בבית מה לי בשדה ועוד דאם כן רב פפא אמאי מוקי לה בקינוח פי המכה לוקמה בבית דלא שייך האי טעמא דשיניו נושרות

דף יז הכי גרסי' בספרים ישנים כי אשתרי שלל של עכו"ם דידהו לא אשתרי או דלמא לא שנא והתו' כתבו דלא גרסי' או דלמא לא שנא דהל' היה משמע שהיה מסתפק אי אשתרי וכו' ונראה ליישב דשפיר גרסי' ליה וקא מספקא ליה אי אמרי' דלא אשתרי אלא שלל של עכו"ם אבל דידהו מה שהכניסו עמהן לא אשתרי או דלמא לא שנא והא דקא מיבעיא ליה במה שהכניסו עמהן ולא בעי במה שנחרו כשבאו י"ל דמה שנחרו כשבאו פשיטא ליה דאסור דכיון שכבר נצטוו על השחיטה והיה אפשר להם לשתות ולאכול בהיתר לא היה להן לנחור דלא שרי רחמנא כתלי דחזירי דידהו ונבילות וטריפית דידהו אלא משום דאי אפשר לאוכלן בהיתר ואם לא התירן הכתוב יבאו לידי הפסד לכך הבטיחן שימצאו בתים מלאים כל טוב ויהנו מהן ואפילו מכתלי דחזירי אבל דבר שהיה אפשר להם לאכול בהיתר מהיכא תיתי שיתיר להן הכתוב לאוכלו באיסור וגדולה מזו כתב הרמב"ם ז"ל דאפי' שלל של עכו"ם לא שרי אלא בשעת הדחק שכתב בפ"ח מהלכות מלכים חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשה מותר להן לאכול נבלות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים וכתב שם בכסף משנה אבל אי שכיח קמיה התירא לית ליה למישבק היתירא ולמיכל איסורא ולהכי במה שנחרו כשבאו לא קמיבעיא ליה דאסור ואם נטרפה בשחיטה בשוגג נמי לא קא מיבעיא ליה דודאי שרי כיון דאי אפשר למיכל בהיתירא כי קא מיבעי ליה בבשר נחירה שהכניסו עמהן מי אמרי' כי אשתרי להו שלל של עכו"ם כדפירש' דלא אפשר למיכל בהיתיר' ואם לא התירן הכתוב יפסד אבל בבשר נחירה שהביאו עמהן לא כיון דהוה אפשר להו למיכל במדבר בהיתירא אי נמי אינהו הוא דאפסידו נפשייהו מה שנחרו כל כך הרבה עד שהביאו עמהן לארץ או דלמא לא שנא דכיון דכבר נחרו בהיתר ואי אפשר עוד לאוכלו בהיתר שרי שלא יבא לידי הפסד

צריכא בדיקה אבישרא ואטופרא מדלא קאמר צריכה בדיקה בבישר' ובטופר' משמע דכשבודק מוליך ומביא את הסכין על הבשר ועל הציפורן וכן נראה דהא טעמא דאבישרא ואטופרא משום ושט וקנה הוא וכששוחט הוא מוליך ומביא הסכין על הוושט והקנה לכך בודקה נמי בכה"ג וכן כתב בהדיא הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שחיטה וכיצד בודקה מוליכה ומביאה על בשר אצבעו ומוליכה ומביאה על צפורנו משלש רוחותיה ולהכי קרי לה עולה ויורד ולא יורד ועולה דכיון שמוליך ומביא הסכין על הבשר נמצא דעולה תחילה ואחר כך יורד אבל הטור כסימן י"ח כתב אבישרא ואטופרא פירש שצריך שיעבור עליו צפורנו לראות אם יחגור בו ובבשר אצבעו וכו' הלכך בודק בהולכה ובהובאה על חודה בבשר לאם ובכוונת הלב ואח"כ בהולכה ובהובאה בציפורן ע"כ ולא משמע כן כדפי'

דף יח שן חלושה מותר לשחוט בה פי' אפי' היא קבוע עדיין בלחי כיון שנחלש הלחי לאו מחובר מקרי וכן משמע בהדיא מפירש"י ז"ל שכתב שן תלושה שנתלש הלחי מן האדם ולא כתב שנתלשה השק מן האדם ובמתני' נמי פי' והשינים התחובים בלחי של בהמה וכן משמע דהוי דומיא דמגל קצר והמגיר' ששיני' שלהן מחוברין בהן וא"כ כי משני הא בחדא הא בתרתי משמע דאפי' היא קבוע בלחי שרי בחדא אפי' לכתחילה וכ"כ הרמב"ם ז"ל והטור וכתב וז"ל והרמב"ם ז"ל מתיר בשן קבוע בלחי אפי' לכתחילה ולא נהירא ודברי הרמב"ם ורש"י ז"ל נראה עיקר וכ"כ בש"ע

ואף רבי יוסי בר יהודה לא אחר וכו' כתבו התו' דאף ר' יוסי בר יהודה לא אמר דמהני שייר מלא חוט על פני רובה וכו' אבל בשאר טבעות לא מהני רובה זכו' ומסיים בה הר"ש ז"ל ואם לא שחט אלא רוב הטבע' שחיטתו פסול' דרוב קנה בעינן ורוב טבעת לא הוי רוב קנה ולפ"ז רב ושמואל לא איירי לענין הגרמה אלא לענין שחיטה דלא מהניא בשאר הטבעות אם לא שחט שם רק רוב הטבעות ולא רוב הקנה וקשה דא"כ מאי קאמר בסמוך כי סליק ר' זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל והא לאו משום הגרמה פסלי דודאי הוי מקום שחיטה אלא משום דרוב טבעת לא מהני בשאר הטבעות עד שישחוט שם רוב הקנה וצ"ל דלענין הגרמ' נמי איירי שאם לאחר שחתך רוב הטבעת הגרים ויצא לו חוץ מטבעת הגדולה כלפי הראש פסולה משום הגרמה וכן כתב הרז"ה ז"ל