תורת חיים חלק א קכו

משום דדקירה לא שייכא אלא בחוד אבל כשהוא רחב למעלה כברזא ברזייה מיברז קרי ליה

פעמים שהשוחט אסור במסוכנת כתב הרא"ש ז"ל ומיהו צריך עיון במסוכנת אם ראוי לדמותה להסיק תנור חדש ולאפיית הפת ואריגת הבגד דשמא היתה מתה אם לא שחטה ויש כאן הנאה מרובה או דלמא דוקא בתנור ופת ובגד שתיקונן ועשייתן נעשה ונגמר באיסורי הנאה אסרו חכמים אבל במסוכנת שכבר גדלה הבהמה וכו' לא אסרו חכמים הנאתה בדיעבד וכן מסתבר ע"כ וכן פסק הטור בסי' קמ"ב ולא ידענא דא"כ אמאי נקט רבא לשון דיעבד פעמים שהשוחט אסור במסוכנת הוה ליה למימר פעמים שאסור לשחוט דומיא דרב נחמן דנקט מותר לשחוט ואסיר לחתוך דמשמע לכתחילה לכך נראה דס"ל לרבא דמסוכנת כיון דהיתה מתה אם לא שחטה דמיא להסיק תנור ואריגת הבגד ואפילו בדיעבד הבהמה אסורה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מהלכות עכו"ם שאם שחט בסכין של אליל בהמה מסוכנת הרי זו אסורה וכן כתב בש"ע

רא לסחוף איניש כפלי כו' הא דנקט כפלי ולא קאמר לא נייח אדם חלב על על גבי בשר כו' יש לומר דאורחא דמלתא נקט שדרך לפרוש חלב הכסלים על הבשר כדי לנאותו וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בס"ד מהלכות מאכלות אסורות

דף ט ואידך הני שכיחן פירש"י ז"ל תפילין וציצית וברכת חתנים מצויין תדיר כו' ובש' הקומץ כתבו התוספות איפכא דהני שכיחי קאי אכתב ושחיטה דכיון דשכיח הרבה לכך צריך שידע וילמוד אותן

זימנין דשהי ודריס ולא ידע כתב הראב"ן ז"ל אבל להגרמה ועיקור לא חיישינן דמינכרי וכן חלדה נמי מינכרא כגון אם החליד תחת צמר או עור ושחט למטה והצמר והעור שלימין למעלה עד כאן ולקמן גבי כל ספק בשחיטה קאמר נמי דאתי לאתויי ספק שהה ספק דרס מדנקט הנך תרתי משמע דאינך כולהו מינכרי וקשה דבריש פירקין קאמר ש"ס חוץ מחרש שוטה וקטן שמא ישהו שמא ידרסו שמא יחלידו משמע דחלדה נמי לא מינכרא וכמ"ש התוספות שם

א"ל אין חוששין שמא במקום נקב נקב ואפי' יש שם נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולן בזאב כמו שכתבו התוספות ואיידי דבעי מי חיישינן שמא במקום נקב נקב השיב לו נמי הכי וצ"ל דאם יש שם נקבים שלא במקום שיניו נמי הוה קמיבעיא ליה לרבי אבא והא דנקט מי חיישינן שמא במקום נקב נקב לישנא דברייתא דמייתי נקט דברייתא רבותא נקט דאפילו אין שם נקבים אחרים אלא מה שהצפור מנקר אפי' הכי אסורה דחיישינן שמא במקום נקב נקב וקמיבעיא בעיא ליה בזאב מי חיישינן נמי שמא במקום נקב נקב

והא אלו ספק ט מאה ברשות הרבים ספיקו טהור הא פשיטא דאביי נמי סבירא ליה דספק טומאה ברשות היחיד מסוטה גמרינן ליה דטמא אף על גב דאית ליה חזקת טהרה אבל ספק טומאה ברשות דרבים סבירא ליה לרבא דטהור משום דמוקמינן ליה אחזקתיה היכא דאית ליה חזקת טהרה כמו שכתבו התוספות ולא משום דגמרינן ליה מסוטה ורבא סבירא ליה דחזקה לאו מילתא הוא באיסורא כמו בסכנתא ולא אזלינן בתר חזקה אלא בממון וטעמא דספק טומאה ברשות הרבים דטהור משום דמסוטה גמרינן ליה ורב שימי נמי הא פשיטא דס"ל נמי דהא דספק טומאה ברשות היחיד ויש בו דעת לישאל ספיקו טמא משום דמסוטה גמרינן ליה דבכמה דוכתי קאמר ש"ס ספק סומאה ברשות היחיד מסוטה גמרינן ליה דטמא מיהו ספק טומאה ברשות היחיד ואין בו דעת לישאל ס"ל דטהור משום דמוקמינן אחזקתיה היכא דא ת ליה חזקת טהרה כי ההיא דככרות של תרומה ורבא סבר דחזקה לאו מילתא הוא באיסורא וטעמא דספק טומאה ברשות היחיד ואין נו דעת לישאל דטהור משום דמסוטה ולפי' ליה

ואמר ר' יהושע בן לוי פה טעם וכו' איצטריך לאתויי הא דריב"ל דלא חימא רישא דקתני טמאה לאו משום דאין דרכן של שרצים לכסות וליכא רובא הוא דאפי' אם היה דרכן לכסות נמי טמאה דאזלינן בתר מיעוטא וסיפא דקתני פסולה איכא למימר משום דאפי' מיעוטא לטומאה ליכא דלא שייך למיתלי גילוי באדם כלל דאין דרכן של אדם לגלות משקה המכוסה מפני השרצים לכך מייתי הא דרבי יהושע בן לוי דאמר ואין דרכן לכסות אלמא טעמא דרישא משום דליכא רובא לטהרה הוא וטעמא דסיפא משום דאיכא רובא לטהרה

ואלו ספק מים מגולין אסורין נר' דלכך מייתי מלתא אחריתי ולא קאמר ואלו ראה ציפור המנקר בתנאה חוששין כו' משום דאיכא למימר דשאני התם דאתיליד ריעותא בתאנה גופה אבל ספק טומאה בר"ה ליכא ריעותא באדם גופיה וכדאמר בסמוך בהמה לא אתרעאי לכך מייתי ממים שנשארו מגולין בלילה ספק שתה מהן נחש או לא דאסירי אף על גב דלא אתיליד בהו ריעותא

דף י עד שיאמר ברי ני שלא היה עלי קודם לכן לכאורה מימרא יתירא הוא ולמאי שכתב ר"ת דהא לא מפליג הכא בין סבל סמוך לחפיפ' משום דלטהרות איירי שהחמירו לטהרות יותר מלבעלה איכא למימר דלהכי קתני עד שיאמר ברי לי כו' לאשמעינן הך מילתא דאפילו טבל סמוך לחפיפה לא מהני עד שיאמר ברי לי כו'

בהמה לא אתרעאי כדפי' רש"י ז"ל דלאו בגופה ממש אתיליד ריעותא ואע"ג דבשביל כן אין הדבר נוטה להתיר יותר מלאסור דאין בזה צד מעלה ולא רבותא דמה לי אתיליד ריעותא בסכין מה לי אתיליד ריעותא בבהמה כמ"ש התוספות מ"מ כיון דאין ריעותא לפנינו בגופה והיא שחוטה לפניך הוי לה כאלו אין בגופה ספק ואין צריכין להעמידה אחזקתה ובסמוך דפריך כל ספק בשחוטה לאתויי מאי לאתויי כה"ג אף ע"ג דבעי לאתויי מילתא דנוטה להתיר יותר מלאסור י"ל דהך מלתא ודאי נוטה להתיר טפי מלאסור דכיון דשיבר בה עצמות מסתבר טפי למימר דבעצם נפגמה ממאי דנימא בעור נפגמה אבל בספיקא דנשמטה הגרגרת אין שום סברא לומר דאחר שחיטה נשמטה טפי מקודם שחיטה ומשני דאתי לאתויי ספק שהה כו' דאע"ג דלא עביד דשהי ודריס ופריך מ"ש כיון דתרוייהו קרובים להכשיר ומשני התם אתילידא בה ריעותא בבהמה כו' כדפי' דאע"ג דבשביל כך אין צד נטייה להתיר טפי מ"מ הוי לה כא ו אין בגופה ספק ואין צריכין להעמידה אחזקתה. והתו' כתבו סכין אתרעאי ואיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגמה ושמא לא נשחטו נגד הפגימה וקשה חדא דהא השוחט בסכין ונמצאת הגומה סתמא איתמר משמע אע"ג דאין בה אלא כמלא רוחב צואר דליכא למימר שלא כנגד הפגימה שחס ועוד דא"כ מאי פריך לאו לאתויי כהאי גוונא לישני דאתי לאתויי השוחט בסכין ונמצאת פגומה ולא שיבר בה עצמות אח"כ דפסולה אע"ג דאיכא צד נטייה להתיר משום ספק ספיקא אב' שיבר בה עצמות לא ועוד דא"כ כי פריך ומאי שנא מאי משני הכא סכין אתרעאי כו' דהיינו משום דאיכא ספיקי טובא והא המקשן נמי הוה ידע הך סברא מדקאמר לאו לאתויי כה"ג ואפ"ה פריך ומאי שנא ואם כן לא משני ליה מיד'

ואמרו כל ספק בשחיטה פסול לכאורה תימא דנשמטה הגרגרת ספק קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה אמאי קאמר דהוי ספק בשחיטה ספי משאר כל שמונה פשר טריפות וי"ל דאורחא דמלחא דמחמת שחיטה משתמטי סימנין כדאמר בפרק מפנין האי מאן דשחיט תרנגולתא נכבשינהו לכרעיה אי נמי מידל להו מידל דדלמא מנח להו לטופריה בארעא ועקר להו לסימנין. ולדברי בעל ה"ג שכתבו התוס' לעיל דשמוטה לאו טריפה היא אלא שכן הלכה למשה מסיני דאין שחיטה מועלת בסימן הנשמט ניחא ספי הא דקרי ליה ספק בשחיטה דספק הוא אי שחיטתו כשרה אם לאו כיון דספק הוא שמא נשמטה קודם שחיטה

דף יא ושחט ושרף מה שחיטתה וכו' כתבו התוס' אע"פ שיש פסוק אחד בינתים מ"מ משמע ושרף את הפרה כפו שהיתה בשעת שחיטה ונראה דוחק מדלא מייתי סיפא דקרא דהוה ליה למימר ושחט ושרף את הצרה ושמא יש לומר דאע"ג דהפסיק הכתוב בהזאת דמה אכתי הוי היקישא ולא הפסק הוא דאורחיה דקרא למיסמך בכל מקום הזאה לשחיטה דבפרק ויקרא בכל הקרבנות כולן סומך הכתוב זריקת דמים אחר שחיטת הקרבן ובחר הכי כתיב מעשה הקרבן וכיון דאורחא דקרא למיכתב הכי לאו הפסק הוא וכחד פסוק הוא

וליחוש דלמא לאו אביו הוא קצת תימא אמאי לא יליף מקרבן דקפיד רחמנא שלא יקריבנו אלא כהן וניחוש שמא זינתה אמו ולאו כהן הוא אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא דהשתא ליכא לדחויי כגון שהיו אביו ואמו חבושים דאכתי איכא למימר שמא זינתה את אביו ואביו לאו כהן הוה ולא משכחת לה ודאי כהן אלא א"כ כל אבתיו הו חבושים עד אהרן הכהן א"נ נילף ממאי דשריא רחמנא למיסב איתתא וניחוש שמא זינתה אמה וממזרת היא אלא לאו משום דאזלי' בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל

וליחוש דלמא טריפה הוה וההורג את הטריפה פטור ואפי' למ"ד טריפה חיה אפ"ה פטור דסופו למות מחמת חבלה זו כמ"ש התוס' בפ' הנשרפין וכתבו התוס' מקשינן דנילף מרוצת גופיה כו' נראה דהיינו דוקא למ"ד טריפה חיה אבל למ"ד אינה חיה לא מצינן למילף מרוצח גופיה דאיכא למימר דחובשין אותו י"ב חדש כמ"ש התוס' בסמוך

או שאמר לשלוחו צא שחוש כו' כתבו התוס' מעיקרא תנא מצא תרנגולת שחוטה בשוק דאיכא למימר בעליה שחטוה והרי אמר דאפי' אמר לשלוחו ומצאה השליח שהיא שחוטה וכו' ותימא דבסמוך קבעי האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט מהו והתם על כרחך והלך בעל הבית ומצא שחוט קאמר מדפריך בתר הכי מה נפשך אי חזקה שליח עושה שליחותו וכו' וכיון דהכא נמי נקט לישנא דבסמוך משמע דהכא נמי והלך בעל הבית קאמר לכך נראה דהכא נמי והלך בעל הבית קאמר ולא זו אף זו קתני לא מיבעיא כשמוצא תרנגולת שחוטה בשוק דחזקתה שחוט דכיון דאי אפשר לברר הדבר אמרי' מסתמא בעליה שחטוה אלא אפי' אמר לשלוחו צא שחוט והלך בעל הבית ומצא שחוט חזקתו שחוט ולא אמרינן דצריך לברר הדבר לישאל את השליח אי שחט אי לאו ואם יתברר דלאו איהו שחטה אסורה כיון דודאי נשחטה שלא ברשות דאי נמי נשחטה שלא ברשות חזקתו שחוט כיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן

שאף ר' חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי לא נחלק עליו כו' פירש"י ז"ל דהא דקאמר ר' ודברי ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי שמצאן בבית הכי קאמרשאף ר' חנינא המתיר אינו אלא כשמצאן באשפה שבבית ותימא לפירושו דהא פשטא דברייתא לא משמע הכי וא"כ מנא ליה לרב נחמן בר יצחק למימר הכי לוקמה דפליגי ברוב מצויין אצל שחיטה אי מומחין הן אי לאו ויפרש בריית' כפשוט' וכי בשביל דאתי לדחות הבעיא יוציא ברייתא מידי פשוטה. וגם דוחק לומר דלפי המסקנא נמי הא דנקט ברייתא שמצאן בבית היינו באשפה שבבית כיון דבבית סתמא קתני ואע"ג דהא דנקט ברישא שמצאן באשפה מוקי לה באשפה שבשוק היינו משום דסתם אשפה לאו בבית הוא אלא בשוק, ועוד תימא לפירושו דא"כ מאי איצטריך רב נחמן בר יצחק למימר דבבית כולי עלמא לא פליגי דשרי והא שפיר מצי לאוקמי פלוגתייהו בין בבית בלא אשפה בין באשפה שבבית אלא דבאשפה שבשוק כו' אלמא לא פליגי דאסור וקאמר רבי דנראין דברי ר' יהודה לר' חנינא באשפה שבשוק ועוד תימא לפירושו דבפרק הזהב פריך ש"ס ובהקדש לא פליגי והתניא נתן את הקרן ולא נתן את החומש רבי אליעזר אומר חילל וחכמים אומרים לא חילל אמר רבי נראין דברי רבי אליעזר בהקדש ודברי חכמים במעשר מדקאמר נראין דברי רבי אליעזר בהקדש מכלל וכולי אלא אי איתמר וכו' אמאי לא משני נמי כדמשני הכא דהכי קאמר נראין דברי רבי אליעזר לרבי יהושע שאף ר' יהושע לא פליג אלא במעשר והתוס' כתבו שם דאי גרסי' התם נראין ונראין חרי זימנין אסי שפיר ודוחק להגיה וכתבו עוד שם דלספרי' דגרסי' נתן לו מוכח בהדיא דמיירי בהקדש וקשה דא"כ מאי איצטרי'